מסתורי האורגניזם
אני בהקרנות המוקדמות של פסטיבל ירושלים היום ומחר, נכנס תכף לראות את "שגרה מבצעית" של ארול מוריס (למרות שהסרט מוקרן באדיבות א.ד מטלון הוא לא יגיע להקרנות מסחריות בארץ אחרי הפסטיבל). למרות שלפני חודש טענתי שאין סיכוי שהאגף החדש יהיה מוכן בזמן לפתיחת הפסטיבל, המצב כרגע נראה שונה לחלוטין. אם היו כובעים להזמנה במסעדת הסינמטק הייתי עכשיו אוכל אחד. מחיצות הגבס הוסרו, האגף החדש מחובר לישן, ואולם 3 – הנמצא במפלס של אולם 1 – כבר כמעט-כמעט מוכן: הכסאות במקום (כשהצצנו פנימה בדיוק כיסו אותם כי התחילה נזילה מהגג), המקרנה במקום, המסך עוד לא תלוי וברגע זה ממש מחווטים את מערכת הקול. עדכונים על התקדמות הבנייה והצפיה בסרטים, במשך סוף השבוע. אולם 4 נמצא בקומה מעל.
ובחזרה לגוש דן:
בסינמטק תל אביב יוקרן הערב וגם מחרתיים הסרט "ויוה", דוגמה שכמעט לא מגיעה לחופינו של הקולנוע האנדגראונדי שעדיין מתקיים בקושי באמריקה, וממילא הוא כעת יותר נספח של אמנות הווידיאו והמיצב מאשר תעשיית הקולנוע. זה מהסרטים הכה מוקצנים ומופרכים – עיצוב התלבושות בוטה לא פחות מרמת המשחק – שהוא פונה לעדות חובבי הסרטים הקאמפיים, אלה שאוהבים כשסרט הוא "כל כך רע שזה טוב". אני מניח שאפשר לתת קרדיט לבילר הזאתי שהכל בסרט שלה – מההומאז'ים לראס מאייר ועד לאווירת הפורנו במשחק ובמוזיקה – מכוונים לחלוטין.
(בילר גם עיצבה את הסט ואת התלבושות וכתבה את השירים)
כתבתי על "ויוה" ועל "שיניים", שני סרטים שראיתי לגמרי במקרה בזה אחר זה, לגיליון "פנאי פלוס" משלשום:
שני סרטים עצמאיים וקיצוניים מאוד – האחד בסינמטק, השני בדי.וי.די – שוברים את הטאבו על ייצוגי מיניות ומדברים על פמיניזם בהפוכה. האחד משעשע, השני מבריק
צירוף מקרים מוחלט: בשבוע שעבר צפיתי ב"ויוה", סרטה של אנה בילר שיוקרן בשישי ובשלישי בסינמטק תל אביב, וב"שיניים", סרט האימה של מיטשל ליכטנשטיין, שיצא לפני שבועיים באנגליה וכבר ניתן לצפייה בדי.וי.די מיובא בארץ. אין שום קשר בין הסרטים: האחד קאמפי ושטוף שמש, השני אפל ומבעית, אבל פתאום קלטתי ששני הסרטים עושים דבר דומה: הם מנסים לספר משל פמיניסטי, אבל עושים את זה בטרמינולוגיה שבשנות השבעים היתה שמורה לאנטי-פמיניזם, לשוביניזם, למיזוגניות. הם תופסים ייצוגים שהיו מזוהים עם השפלה וניצול ומהפכים אותם. זה אקט אמיץ מאוד, אבל כמובן שהוא מסוכן אידיאולוגית, כי הסיכוי שהבדיחה לא תובן גבוה.
"ויוה" הוא סרט מחתרת אמיתי, מהסוג שלעיתים נדירות מגיע למסכי הקולנוע בארץ. אנה בילר, אמנית, כתבה, ביימה, הפיקה, הלחינה, עיצבה וכיכבה בסרט שלכאורה נראה כמו הנלוז שבסרטי הפורנו. עלילת סרטה ממוקמת ב-1972 כשעקרת בית נואשת מגלה לפתע את חדוות מהפכת המין. זה מתחיל בעלעול ב"פלייבוי", ממשיך בביקור במושבת נודיסטים ונגמר באורגיה. בילר משתמשת באוצר המילים הוויזואלי שאיפיין את סרטי הסקספלויטציה של סוף שנות הששים, סרטים שעיקרם היה לשלהב את יצרי הגבר על ידי ייצוג נשים קלות להשגה וקלות דעת. בילר ממשיכה מהמקום בו ראס מאייר עצר וסרטה הוא מעין "מעבר לעמק הבובות" על טריפים: הצבעוניות המסמאת של התלבושות שהיא עצמה עיצבה, המשחק הרע (במכוון אני מניח), העשייה הכמעט חובבנית. הכל משדר "אי תקינות", שבאמצעותה היא מנסה לנתץ את דימויי המיניות המיושנים ולכפות עליהם קריאה מחודשת: עכשיו האשה היא זו שמנצלת ולא מנוצלת, זה מסע השחרור שלה, והיא עושה את זה באמצעות המיניות שלה, זו שעד כה כלאה אותה.
"שיניים" מופרע בהרבה. זה אחד הסרטים המבריקים והמטרידים שראיתי באחרונה. דון (בגילומה של ג'ס ווייקסלר הכמעט אנונימית והנהדרת, שמזכירה את קייט ווינסלט וקירה נייטלי גם יחד) היא נערה אמריקאית שחונכה בבית שמרני (דמיינו את ברי מ"עקרות בית נואשות" בנעוריה) ושנדרה נדר לשמור על בתוליה עד החתונה. אבל כשהנער אליו היא נמשכת מנסה לאנוס אותה מתגלה סודה של דון: בתוך איבר המין שלה יש סט שיניים שקוצץ לבחורים את שפיצם. אם לא ראיתם את "שיניים", לא ראיתם ערימת זרגים ערופים מימיכם. אבל מה בדיוק עושה כאן מיטשל ליכטנשטיין, הבמאי, התסריטאי והמפיק (ובנו של האמן רוי ליכטנשטיין)? הוא למעשה מנציח את אחד המיתוסים הכי הרסניים לנשים: מיתוס הווגינה-דנטטה, המפלצת שגרה בתוך נרתיק האשה, מיתוס שהיפרה שנים של גינופוביה (חרדה ממיניות נשית). גברים בתרבויות פרימיטיבייות (וגם כיום) השתמשו במיתוס הזה כדי להציג את האשה כמפלצת שיש להרסה. האם אפשר לקחת את המיתוס המיזוגני הזה ולהפוך אותו על ראשו? ליכטנשטיין אמנם מהלך כאן על קרח דק מאוד, אבל הוא מצליח. סרטו מבריק ומהפכני והוא שיעור מבריק בסובלימציה קולנועית. מה שאנה בילר עשה לסרטי הניצול והפורנו, ליכטנשטיין עושה לסרטי האימה, סרטים שמאז ומתמיד עסקו בחשיפת הפחדים הכמוסים של החברה. באמצעות הומור שחור הוא לוקח את המיתוס האנטי-נשי והופך אותו על ראשו. הוא מציג את הגבר כמפלצת והאשה עם השיניים הקוצצות ככלי הנשק שקם כדי לבער את חדוות האונס הגברי. על הדרך ליכטנשטיין גם מייצר סאטירה חברתית מבריקה המרטשת את השמרנות האמריקאית גדושת ההדחקות ורגשות האשמה. דון לומדת במערכת חינוך שמרנית עד כדי ניוון, וחיה בחברה פוריטנית שמפילה על נתיניה אימה ומאלצת אותם להדחיק. הכור האטומי שנמצא תמיד ברקע הוא גיבור שקט שלא מדברים עליו, אבל בוודאי משפיע: זה סרט אימה לסיכום עידן בוש, בו אנרגיה אטומית נחשבת תקינה, אבל שימור אקולוגי נחשב מזימה ליברלית הרסנית. הסרט הזה – שיש בו שלל טאבואים פרוצים, כולל ביתוק בתולין, גילוי עריות, אונס ואפילו סקס (עקיף) עם בעלי חיים – מנסה להחריב את השמרנות האמריקאית המסרסת – ועוד איך מסרסת.
אוף טופיק: ראיון (לא מאוד מעניין) של אורי קליין עם מייקל ווינטרבוטום בגלריה של הארץ ובניק-לינק.
מאמר יפה (גם ויזואלית) על "מלתעות"
(ויה IMDB)
אם כבר הזכרת את סינמטק, היום אני הולך למים שחורים במסגרת פסטיבל האוסטרלי. מישהו ראה? אפשר דעות לגבי הסרט?
יהיה מעניין להשוות בין "שיניים" לבין סדרת "הנוסע השמיני", שאפשר לקרוא אותם כמשל על מיניות נשית, כאשר העיצוב של המפלצת מזכיר מאוד את הוגינה דנטטה (וגם הם משתמשים באוצר המילים של ז'אנר האימה).
"אם לא ראיתם את “שיניים”, לא ראיתם ערימת זרגים ערופים מימיכם"
שחטת אותי מצחוק. צריך לצטט את זה על הפוסטרים של הסרט.
ג'יימס ניוטון האוורד – נראה לי שהשורה הזו כבר הייתה על הפוסטרים של "קליגולה"…
ואגב ציטוטים וקליגולה, יכול להיות שאני מפספס פה אבל גם ב"הוסטל 2" וגם ב"שיניים" ראיתי מחווה לסרט ההוא של טינטו. זה קצת ספויילר, אז אגיד שהיא כוללת ארוחה לא שגרתית של כלב תקיפה.
את "שיניים" כאמור אהבתי, נשים קצת פחות ביום שלאחר הצפייה, אבל חשבתי לתומי שהכור ברקע הוא פשוט הסיבה למוטציה של גברת נרתיק משונן. תודה, יאיר, על האנלוגיות.
**זהירות, ספויילרים לשיניים!!**
ראיתי הרגע את "שיניים" ואני חייב להגיד שאני טיפה מאוכזב. העובדה שידעתי על מה הסרט קצת פגמה בו – אני מניח שאם הייתי רואה אותו בלי לדעת כלום לא הייתי מבין את סצינת הפתיחה עד לרגע האמת. בכל מקרה, העיצוב של הדמויות קצת בנאלי – כלומר אפשר להסביר את ההתנזרות של דון ברתיעה שלה מהמיניות של עצמה, ואת הפחד של אחיה מהמיניות הנשית ה"סטנדרטית" במה שקרה בסצינת הפתיחה. ובכל זאת, היה עוזר אם דון קצת פחות צדקנית בוא-לא-נצפה-בpg13, ויותר צעירה מבולבלת שמוצאת מפלט בהתנזרות (הסצינה שבו היא מפנטזת על הבחור מהשכבה ופוגשת במפלצת היא היחידה שיש בה את הבלבול הזה). גם בראד לא היה חייב להיות כזה טיפוס בלתי נסבל – כזה שגם הוידוי שלו בפני אביו בסוף לא מביא לשום סימפטיה כלפיו. הסצינה הכי מוצלחת בעיני הייתה הפעם השניה שדון עומדת בפני חבורת הילדים, אומרת ההפך ממה שאמרה בפעם הקודמת, אבל הם הופכים את האמת שלה לסיסמאות שלימדו אותם לשנן – ובכלל, כל הקטע במרכז הסרט בו היא מבולבלת מהמיניות שלה הוא המעניין ביותר – לפני זה, כשהיא בתולה חסודה, ולקראת הסוף, כשהיא הופכת לכלי משחית, הדמות שלה היא הרבה יותר שטחית.
Thanks a lot. That has been fun seeing
This was a genuinely extremely beneficial publish. In theory I’d wish to write like this also – getting time and actual effort to make a great piece of writing… but what can I say… I procrastinate alot and by no means appear to obtain some thing done.
Thanks for taking the time to discuss this, I really feel strongly about it and appreciate knowing a lot more on this subject. If feasible, as you gain experience, would you mind updating your weblog with a lot more data? It's very useful for me.
First of all, allow my family recognize a person's command during this matter. Even though this is certainly brand new , nevertheless soon after registering your site, this intellect has exploded extensively. Allow all of us to take hold of one's rss to help keep in touch with at all probable messages Sincere understand but will pass it on to help admirers and my personalized are living members
Top-notch news it is really. We have been searching for this info.
What i find difficult is to find a blog that can capture me for a minute but your blog is different. Keep it like this.:)