לפצח את הקוד
הקרנת העיתונאים הראשונה בעולם ל"צופן דה וינצ'י" התקיימה אתמול (שלישי) בשמונה בערב באולם דביוסי בקאן. הערב יפתח הסרט, שצולם ברובו בצרפת, את פסטיבל קאן. הקרנת העיתונאים הישראלית התקיימה בהרצליה היום בצהריים. הציפיות של הוליווד בכלל ושל סוני בפרט לגבי הצלחת הסרט עצומות. בסקר שערך האולפן באחרונה, 96 אחוז מהנסקרים באמריקה שמעו על הסרט. כמות עצומה וכמעט חסרת תקדים. 60 אחוז מהנסקרים הביעו עניין לצפות בסרט בקולנוע. גם זה נתון נדיר.
מה שעוד יותר מפתיע במספרים האלה הוא שסקרנות הקהל נוצרה בעיקר בזכות ההיכרות עם הספר. סוני, כך דיווחה שלשום שרון ווקסמן ב"ניו יורק טיימס", נמנעה מכל אמצעי השיווק והםרסום הצפויים לסרט מזוג זה. הם לא פירסמו בסופרבול, והם ויתרו על כתבת שער ב"טיים מגזין". יותר מזה: רון האוורד, אחד הבמאים שהכי אוהב להיעזר בהקרנות מבחן כדי לבדוק אם סרטיו עובדים אצל הקהל טרם בכורתם, נמנע הפעם מהמנהג הזה. הסיבה הרשמית: האולפן לא רצה שום דיווח מוקדם על העיבוד, רצה לשמור על המיסתורין. גם הסיבה לוויתור על השער ב"טיים" דומה: הם לא הסכימו להקרין את הסרט בפני עורכי המגזין. עורכי המגזין, מצידם, לא מוכנים לפרסם כתבה מבלי לראות את הסרט.
אבל התגובות הקרירות שנרשמו אמש בהקרנת העיתונאים בקאן מעלות פתאום הרהור חלופי. האם סוני הסתירה את הסרט כדי להעצים את המיסתורין, או כדי למנוע מקהל הטרום-בכורות להפיץ את השמועה שהסרט לא טוב?
א.ד-סנס
עם כל הדיונים שמתקיימים באתר הזה על "כן הקרנות עיתונאים"/"לא הקרנות עיתונאים" צריך לזכור דבר חשוב: בסרטים ענקיים, מי שקובע את אסטרטגיית השיווק, ובכלל זה החשיפה לתקשורת, הוא האולפן. למפיץ המקומי יש מעט מאוד שיקול דעת.
בואו ננסה לדמיין מה קרה בשבוע שעבר במשרדי א.ד מטלון. בשעה שנציגי חברת הפרסום שלהם מנהלים קמפיין פרסונלי בין עורכי התרבות בתקשורת לדחיית פרסום הביקורות בשבוע, אנשי מטלון מתכוננים להפצת שניים מהסרטים הגדולים של הקיץ: "צופן דה וינצ'י" מחר ו"X מן 3" בשבוע הבא. בארצות הברית אלה שני סרטים מתחרים, מאת שני אולפנים שונים (סוני ופוקס, בהתאמה). בארץ הם שייכים לאותו מפיץ (עסק ביש במקרה כזה, לא? אם תייחל להצלחתו של האחד, זה יבוא על חשבון הצלחתו של השני). ובכל זאת: הקרנת העיתונאים הישראלית של "צופן דה וינצ'י" התקיימה יום לפני הבכורה העולמית בפורום מבקרים מצומצם. ההקרנת העיתונאים הישראלית של "X מן 3" התקיימה כבר ביום ראשון, עשרה ימים לפני צאת הסרט, באולם גדוש אנשי תקשורת וחובבי קומיקס להשכיר, שהם לאו דווקא מבקרים, אלא מריעים מוזמנים.
אז למה? לפי איזה הגיון? מתי חושפים את הסרט מראש ומתי שומרים עליו עד הרגע האחרון? בגלל שראיתי את שני הסרטים יש לי תשובה פשוטה, שחותכת מבעד לממבו-ג'מבו השיווקי של האולפנים.
צריך להבין: האולפנים, המפיצים, אנשי השיווק ואפילו המקרינים, כולם יודעים מה יש להם ביד. הם רואים את הסרט ויודעים מה הוא שווה. "צופן דה וינצ'י" ו"X מן 3" מגיעים כל אחד מעמדת יתרון שונה. "צופן דה וינצ'י" מגיע עם המותג הספרותי החזק ביותר השנה, עם במאי, תסריטאי וכוכב זוכי אוסקר ועם רף ציפיות עצום. "X מן 3" מגיע עם רף ציפיות נמוך, עם במאי שנוא שהחליף שני במאים מוצלחים יותר שברחו מהסרט, ועם תחושה שמדובר בפיאסקו בלתי נמנע. כל זה על הנייר. ומה על המסך? נורא פשוט: "X מן 3" עובד, "צופן דה וינצ'י" לא עובד. "X מן 3" יפתיע לטובה את קהל היעד שלו, שמצפה לסרט שלידו "ארבעת המופלאים" הוא יצירת מופת. "צופן דה וינצ'י" יסעיר את מעריצי הספר, אבל גם יאכזב אותם. לכן פוקס רצו לתת למעריצי הקומיקס כמעט שבועיים של עבודת אינטרנט להפיץ את השמועה שהסרט לא רע בכלל, ולכן סוני רצו "לשמור על המיסתורין". שזה יופמיזם ל"איך אכלנו אותה עם הסרט הזה".
אופוס, די!
ואם יש לכם סבלנות לקרוא את הכתבות הארוכות ועמוסות המידע של "ניו יורקר", אל תחמיצו את זו, המתארת איך סוני עזרה לממן גם את הקמפיין השלילי נגד "צופן דה וינצ'י" ושאתר האינטרנט הבכיר בו מתנהל מסע שלילי נגד הספר, התחקיר של דן בראון והפקת הסרט למעשה פועל במימון חברת יחסי ציבור הפועלת בשם סוני, ושמטרתה לשווק את הסרט – שרבים רואים בו טקסט אנטי נוצרי – דווקא לקהל הנוצרי.
עוד פרט מוצלח בכתבה: הסניף הניו יורקי של "אופוס דיי", הפלג האולטרה שמרני בתוך הזרם הקתולי, ומי שמוצג בספרו של דן בראון כאחראי לרציחות בשם האל, שלא לדבר על חיי נזירות ועינוי עצמי, פתח את שעריו לקהל ולתקשורת והפך לאתר תיירות. למרות שסילאס, הנזיר הלבקן (פול בטאני בסרט), הוא דמות קריפית למדי, היא הצליחה לעזור לאנשים לגלות עניין באופוס דיי, ואף להצטרף לשורותיהם. קראו הכל כאן.
יאיר,
קראתי כרגע את הביקורת של לו לומניק בניו יורק פוסט (אני גר בניו יורק),מאלה שקוטלים חופשי כל מה שיוצא מהאולפנים, והוא נתן לדה וינצ'י את הציון הגבוה ביותר: 4 כוכבים!
למרות שלא כ"כ אהבתי את שני הראשונים, טוב לשמוע ש X3 טוב. פגשתי את בראט ראטנר במסיבה לרגל פתיחת תערוכה מצילומיו בשבוע שעבר ואיחלתי לו בהצלחה עם הסרט. הבנאדם די נחמד ואני בד"כ אוהב את הסרטים שלו.
ואם כבר צופן דה-וינצ'י – לפני כחצי שעה נתקלתי במשהו שהוכיח באותות ובמופתים את מה שיאיר כתב כאן על חוסר הרצינות של התקשורת שלנו בבואה לדון בנושאי קולנוע.
מהדורת החדשות של ערוץ 2 נסגרה באייטם על צאתו של הסרט מחר. עד כאן הכל בסדר. בתור תופעה, "צופן דה-וינצ'י" ראוי בהחלט לסיקור, ואין כנראה זמן טוב יותר מעלייתו של הסרט. אבל האייטם הנ"ל לא היה סיקור, אלא פרסומת בוטה. חצי מהדברים שנאמרו שם נשמעו ונראו כאילו הגיעו ישר מדף היחצ"נות של האולפן/מפיץ, כולל קבת הפנים החמה לכוכבי הסרט בקאן (ואף מילה על שריקות הבוז להן זכתה הקרנת הסרט עצמה). גם החלק שעסק בנושאים היותר בעייתיים שקשורים לסרט ולספר – היחס של הכנסייה אליו, למשל – נדון באופן משועשע כמשהו שרק יועיל למכירות הכרטיסים.
זאת לא הפעם הראשונה – זכור לי סיקור חנפני ומתלקק באותה מידה שאותה מהדורת חדשות העניקה גם לסרטי "אינדיאנה ג'ונס" (שאני דווקא מאוד אוהב) לרגל יציאת אוסף ה-DVD שלה. וזה פשוט לא בסדר. אני מבין שצריך למלא איכשהו את החמש דקות האחרונות של המהדורה באיזה אייטם קליל יותר, אבל זה לא אומר שמהדורת החדשות צריכה להפוך לחלק ממכונת היחצ"נות של סרט כלשהו. עם כל הביקורת (ויש הרבה) על שידורי החדשות בארץ – אילו ישיבה של אחת מועדות הכנסת היתה מסוקרת כמו האייטם על "צופן דה-וינצ'י" – ראשים במערכת היו עפים עוד באותו ערב.
אני מקש ממך לתת את ההתרשמויות מהסרטים בקאן, עם תוכל להעביר את מה שקורה שם זה יהיה נורא נחמד ועוזר.
אני פשוט רוצה לדעת את הרמה של כמה סרטים, בכל זאת יש הרבה ציפיות.
"“X מן 3″ מגיע עם רף ציפיות נמוך, עם במאי שנוא שהחליף שני במאים מוצלחים יותר שברחו מהסרטים"
בריאן סינגר לא ביים את שני הפרקים ראשונים?
לרמי,
יאיר כתב "ברחו מהסרטים" במקום "ברחו מהסרט" ומכאן הבלבול. בראיין סינגר הוא הראשון ש"ברח" מX מן 3, לטובת סופרמן. מת'יו ווהן הוא השני שעזב את הפרוייקט. ראטנר הוא השלישי שנשכר ע"י האולפנים.
לדעתי הבעיה של הצופן דה וינצי שהוא מבוסס על ספר מצליח וכמו כל בעיה של סרט שמבוסס על ספר הבעיה היא ככה:
שכל קורא דמיין אחרת בראשו איך שהדברים נראו.
ויהיה בטוח תגובות של אחרי הסרט:'הו תיארתי את זה אחרת', או 'למה הורידו את החלק הזה '
או למה הוא שינה את זה מהספר' וכך הלאה.
וזה ימנע מהאנשים להגיב על הסרט כסרט אם הוא טוב כסרט או רע כסרט
כי מי שיצפה עיבוד ישיר מהספר לסרט הרי זה בלתי אפשרי והגיוני.
דווקא לפי הטריילרים של אקס מן3 הסרט נראה מאד מבטיח. ולאור הצלחת שני הסרטים הרשונים איני מבין למה הציפיות יהיו נמוכים .
למה במאי שנוא? מי שונא אותו? ראיתי רק שני סרטים של ברט ראטנר,"שעת שיא" ו"דרקון אדום", ואם יש משהו שהם הוכיחו זה שהאיש יודע לעבוד היטב בז'אנרים שונים מאוד. אני לא חושב שמהבחינה הזו הוא שונה מהותית מרון הווארד, גם במאי מקצוען שמחליף ז'אנרים בלי למצמץ.
עכשיו כבר מותר לטעון שצפיתי את האכזבה מצופן דה וינצ'י? לאור "נפלאות התבונה" ו"אני, רובוט", מדהים אותי שציפו מעקיבא גולדסמן לכתוב תסריט שיהווה עיבוד ברוח הספר. אם הוא תסריטאי טוב או לא (ואני נוטה לאפשרות השניה), אפשר להתווכח, אבל גולדסמן לא ממש הוכיח את עצמו כמעבד נאמן למקור.
על איכותו כבמאי אפשר להתווכח…
אבל לברט רטנר יש מוניטין מחורבן בתעשיה, והוא בהחלט שנוא. הבחור לא מפסיק לדבר על עצמובראיונות בגוף שלישי , מספרים עליו שבתקופות צילומים הוא מבלה כל הזמן במסיבות ולא מרוכז על הסט, והוא מככב תדירות ברשימות ה-"נמאס מהם" של בלוגרים חובבי קולנוע.
תסתכלו בפורומים דוגמת IMDB בשביל לראות בעצמכם – אנשים פשוט לא אוהבים אותו.
יאיר,לא נסעת לקאן השנה,נשארת כאן? (מצטער,הייתי חייב).
מדהים כיצד המבקרים לא יוותרו על הקרנה ולו שעות בודדות לפני צאת הסרט צופן דה וינצ'י, כל הכבוד,קמינרים ודובדבנים למיניהם, ראיתם לפני כולנו, לפני ארה"ב, לפני אירופה אולי אף לפני טום הנקס ורון הווארד, אחלה גברים באמת!
רוה לעידן: כמו שכתבתי, רוב עיתונאיי העולם ראו את הסרט ביום ג', לכן ביום ד' בצהריים כבר התחלת למצוא ביקורות עליו ברחבי הרשת. ההתרשמות שלי מהסרט עלתה כאן בשעה שמונה אתמול, כלומר בהפרש של שעות ספורות מהטקסטים של המבקרים האמריקאיים, הבריטיים והצרפתיים. זה יתרון האינטרנט על עיתונות הדפוס, היכולת של מבקר בתל אביב ומבקר בקאן להעלות ביקורת כמעט סימולטנית. ולשם כך, אכן, היה לי חשוב לצפות בסרט יממה לפני בכורתו. וכך הקדמתי את אורי קליין, שראה את הסרט בקאן יום לפני. ולא אני לא בקאן. למעשה, מעולם לא הייתי בקאן. ברלין הוא הפסטיבל שלי, לפעמים ונציה. אולי גם לוקרנו השנה. נראה.
עידן, תקן אותי אם אני טועה, אבל לאחרונה הצהרת כאן לפחות על שתי הקרנות מבקרים בהן ביקרת.
אז, כאילו, מה הקטע שלך?
וראו זה פלא – כפי שכתבתי בדיון על סכסוך המבקרים והמפיצים לפני שבועיים – במקום לכתוב על פרנסואה אוזון שיוצא היום, במאי בעל משקל ואיכות משמעותיים הרבה יותר (גם אם הסרט הנוכחי הוא קצת מאכזב לדעתי) כל המבקרים קטנים כגדולים ואפילו בבלוג זה מתעסקים רק בדה וינצ'י. אז מה לכם כי תלינו? כולם ממהרים לכתוב קטילה – עוד לפני שההקרנה הראשונה של דה וינצי נערכה בישראל (ראה דובדבני) וסרטים שאולי הם יותר אהבו – כמו אוזון – נשארים ומחכים לביקורות שלהם עוד כמה ימים, אם בכלל. הבעיה היא לא האם הביקורת תעלה יום לפני או שבוע אחרי כנראה אלא האיכות של המבקרים שהולכת ויורדת ומתאימה את עצמה למכנה המשותף הנמוך של העם ולדרישותיו – גם לקטול בלוקבאסטר אהוב על "העם" זה עדיין לרדת לרמה שלו – בעצם זה שממהרים להתייחס לזה.
הש"ג,
בעכבר העיר מתפרסמות השבוע ביקורות על "הזמן שנשאר" של אוזון (לכבוד האירוויזיון: שילוב בין "השקט שנשאר" ו"זה הזמן"?) ועל "הרוזנת הלבנה". אין ביקורת על "צופן דה וינצ'י". אמנם מדובר במקרה חריג, אבל מספיק כדי לסייג הכללה של כל המבקרים בארץ.
קשה להיות מבקר קולנוע. אם אתה נותן עדיפות לסרטים אמנותיים על פני סרטים מסחריים, אתה מנותק מהעם. אם אתה עושה את ההיפך, אתה מתחנף למכנה המשותף הנמוך ביותר. ואיך אפשר לרצות את כולם? לכתוב בו זמנית ובאותו היקף על כל סרט שיצא, יוצא או עלול לצאת?
אהבתי במיוחד את הדיווח של הערוץ הראשון, ערוץ שמקפיד הקפדה יתרה על איכותיות, שהדבר המשמעותי ביותר שהיה לו להגיד מפסטיבל קאן הוא "טום האקנס, אחד הכוכבים הגדולים ביותר בעולם, הופיע בפסטיבל קאן כשהוא מפתיע את כולם בשיער הרגיל שלו, ולא בשיער בו הופיע בסרט".
האמת? הופתעי.
באשר לאקס ולדה וינצ'י, סה"כ ראטנר עשה עבודה טובה (ואף -מילה ששנואה עליי אבל אהובה על מבקרים – יעילה) בכל הקשור להכנת השטח לספין אוף של וולברין (ואני חושד שגם לסדרת טלויזיה עם הטינאייג'רים) והתבסס על תסריט שהשלד שלו נוצר עוד בימי סינגר (גם הוא לא התקבל בהאדה כשהוכרז כבמאי לסרט הראשון) עם פיקוח מאד הדוק של מארוול. סה"כ יש לו כשרון בכל הקשור לבימוי של סצינות אקשן, מבחינת "נשמה" הסרט היה קצת בעמדת נחיתות מול הקודמים.
באשר לדה וינצ'י די ברור שסוני, חברת הפצה שמפגרת ובגדול אחרי וורנר, החליטו סוף סוף לעשות משהו נכון ובאופן מודע להצניע את היח"צ. ההחלטה הזאת תתגלה כאחת החכמות ביותר שלהם ובכלל הרבה בפעמים אובר הייפ סביב סרט בינוני יכול לגרום לו לצבור באז שלילי מעבר למה שמגיע לו (ע"ע מלחמת העולמות). מי שסקרן ילך לראות את הסרט עם או בלי המלצת המבקרים ורון הווארד, שיש שיכנו אותו במאי חביב (אני לא. במאי איום ונורא) מצליח ליצור סרטים לא טובים עם אפיל לקהל יעד מאד רחב שאוהב את השטיקים שלו ואת הקיטש וילך כי יש שם את האנקס. בסופו של דבר יותר מרשים את הקהל הרחב הכיתוב "מהבמאי של" או מהשחקן/במאי זוכה האוסר" מאשר ביקורת זו או אחרת.
לכבוד עידן, הש"ג ובכלל
אני חושב שמה שאתם לא מצליחים להבין או להפנים זה את העובדה שהקרנות העיתונאים הן לא בשביל שאנחנו נצא "אחלה גברים" הן גם לא בשביל ההנאה הפרטית שלנו. ההקרנות הללו הן בסך הכל כלי עבודה (כפי שניסו להסביר פה כמה וכמה פעמים) ואני לא מדבר רק על ביקורות!
כשמבקר קולנוע מתבקש על ידי העורך שלו לכתוב ביקורת ליום חמישי בבוקר על סרט מדובר ויש הקרנה ביום רביעי בחצות הוא חייב ללכת ואז בשתיים בלילה להתחיל לכתוב ביקורת, למה? כי זו הפרנסה שלו! העורך ביקש והוא צריך לעשות את זה. האם מתאים לו ללכת לסרט בחצות? האם מתאים לו להגיע במוניות ואוטובוסים לאולם קטנטן בהרצליה באמצע היום ואז להתחנן לטרמפ חזרה? אני בספק. אבל, זו העבודה, זו דרישת המעבידים ולכן עליו לציית.
אל תשכו שיש בארץ מבקרים שלא מחליטים על איזה סרטים לכתוב ואין להם את החופש לבחור את המשקל שהם מעניקים לכל סרט, בחלק גדול מהמקרים, משיקולי עריכה (וכן, אלו מגיעים בדרך כלל משיקולי רייטינג) המבקר צריך לכתוב על סרטים שהוא לא רוצה אפילו לסקר (כמובן שיש לו את האופציה לסכן את הפרנסה שלו ולסרב אבל זה כבר דבילי).
גם כאשר לא מדובר בביקורת אלא בכתבות על הסרטים, רצוי מאוד שמי שכותב את הכתבה יראה את הסרט ולא יסתמך על חומרים שהוא קורא באינטרנט כדי שלא יכתוב שטויות שלא קשורות.
אני משמש כרכז המערכת של התכנית "טלסינמה" (נא לחסוך ממני את הירידות הסטנדרתיות על ניהולו של הערוץ הראשון, פליז 🙂 ואנחנו מכינים תוכניות שבוע ושבועיים מראש. אם אנחנו לא רואים את הסרט (דהיינו אם אין הקרנה שבוע או עשרה ימים לפני יציאתו) אנחנו צריכים להחליט אם לקחת את הסיכון לדווח עליו ולהסתכן באמירת דברים לא נכונים, או פשוט לוותר על סיקורו. העובדה שראיתי את "צופן דה וינצ'י" ביום רביעי בצהריים ולא בחמישי בצהריים מעניקה לי יום שלם של עבודה לנסות ולתכנן עליו אייטם בתכנית אותו אני יכול לבנות באופן רציני רק אחרי הצפייה בסרט. ההקרנה גם מעניקה לי רווח זמן כדי להשיג את האנשים שאני רוצה להשיג כדי שידברו עליו. מה לעשות, כשאני מתקשר ומחפש אנשים שידברו על הסרט ומתחיל את החיפוש ברביעי אחר הצהריים ולא בחמישי לפנות ערב, יש ייתרון. זה בטח לא בגלל שאני רוצה לצאת "אחלה גבר".
אותו הדבר לגבי תוכניות רדיו ופינות תרבות שמשודרות בימי חמישי בצהרים וממליצות או מסקרות סרטים חדשים שעולים. תוכניות הבוקר של הרשתות השונות שביום חמישי בדרך כלל מדווחות על אירועי תרבות חדשים וכו'.
אני אפילו לא מדבר על ירחונים או שבועונים ששם אם אדם רוצה לערוך ראיון עם שחקן או יוצר על אחת כמה וכמה שהוא צריך לראות את הסרט קודם.
לדוגמא, לו הייתי צריך לדבר על צופן דה וינצ'י לפני הצפייה בו הייתי משתמש במה שידוע לי מקריאת הספר והייתי מתאר את המרדף אחר הגביע הקדוש והכימיה שיש בין אודרי טאטו וטום הנקס, סביר להניח שהייתי מתייחס לרומן ביניהם שמתפתח (באופן מסומן להחריד) בספר. אבל אז הייתי משקר, כי בסרט, התעלמו לחלוטין מהרומן בין השניים, אדם שהיה מקשיב לדברי או קורא את הכתבה שלי והולך לסרט היה חושב בדיעבד שאני א. אדיוט מושלם ב. אדם שלא עושה את עבודתו בצורה רצינית.
ההקרנות המוקדמות הן לא רק בשביל הביקורת, הן בשביל שאנשים שמדווחים על הסרטים יוכלו לדווח עליהם באופן אמין.
יאיר הוכנר, שלהוציא את היותו מבקר אתר "סרט" הוא גם כותב את התקצירים שם, מוצא את עצמו לא אחת משנה תקצירי סרטים אחרי שצפה בהקרנה, מדוע? כי המידע שניתן הוא לא נכון, כי לעיתים הסיפורים שיחסי הציבור מעבירים בתקצירים שלהם, הם לא מדוייקים. (ועידן אני חושב שאתה יודע את זה כי לא אחת שלחת לנו תיקונים – ושוב תודה לך על כך 🙂
סרטו של אוזון לא הוקרן בהקרנת עיתונאים מסודרת, נכון שאנשי יחסי הציבור הזמינו מספר מצומצם של מבקרים להקרנה של הסרט שנערכה ביום שבת בצהריים במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי, אבל מה לעשות שלא לכל המבקרים יש רכב.
ואם הזכרנו את יאיר ואוזון, אז אצלנו באתר התפרסמה השבוע ביקורת על "הזמן שנשאר" ולא התפרסמה, עדיין, ביקורת על "דה וינצ'י".
יום טוב בינתיים.
כמו רבים גם אני חשתי לצפות בצופן דה וינצ'י והתוצאה,מה אומר ומה אגיד, היא סרט שלמעשה מתפקד כשלוחה(יש שיאמרו סרח עודף) של הספר. במידה רבה, כמו סרטי הארי פוטר, הסרט צופן דה וינצ'י, מתקשה לברוא את עצמו כיחידה נפרדת הן משום שהוא נאמן מדי לספר וכנראה משום שרון הווארד הוא יותר טכנוקרט קולנועי מאשר אמן. לו היה הסרט מגיע ללא הייפ תקשורתי מאסיבי ודאי היה יוצא נשכר מכך, כי כשלעצמו הוא סביר אך כשהוא מפומפם כך, שכרו יוצא בהפסדו. הספר כמו הסרט אינם אמורים להיות תיעודיים וההיסטריה של הכנסיה הקתולית לגבי התיאוריות ההזויות והמופרכות למדי שעומדות בבסיסו של הספר ודאי הוסיפו שמן למדורה. הבעיה לדעתי היא ברצינות התהומית וחרדת הקודש שבה הווארד ועקיבא גולדסמן מתייחסים לספר(שגם הוא אינו יותר ממוצר צריכה בסה"כ). התוצאה נפוחה מחשיבות עצמית ולמרות שהסרט לא משעמם כפי שטוענים רבים, הוא גם לא מעניין במיוחד כיצירה קולנועית. נדמה שנדרש במאי עם חזון קולנועי כדי להפוך יצירה ספרותית,בנאלית ככל שתהיה, לסרט שעומד בזכות עצמו. חלף עם הרוח היא דוגמה קלאסית לסרט שהמיתולוגיה שלו גדולה יותר מזו של הספר עליו הוא מבוסס וגם פיטר ג'קסון עולה במוחי כמי שהשכיל במידה רבה לברוא את טרילוגית שר הטבעות כחזון ייחודי שבעת ובעונה אחת מתכתב עם המקור הספרותי וקיים בזכות עצמו. רון הווארד עובד כאילו לפי שטאנץ, חסר שאר רוח בתרגום שלו לקולנוע ואני מאמין שמי שלא קרא את הספר ורק ראה את הסרט לא יבין על מה היה כל הרעש. מה שמפריע לי מאד הוא המיסחור של הכמיהה הדתית שהספר מבטא, באותה מידה שמל גיבסון ניצל זאת. טום הנקס, הג'ימי סטיוארט של ימינו, הוא שחקן שלא מוערך דיו לדעתי. יש המון טבעיות במשחקו שלמישהו כמו סר איאן מק'קלן אין. הופעותיו של מק'קלן הן תמיד מלאות פאתוס ומאד תיאטרליות באופיין. זו הסיבה מדוע שחקנים כמו לורנס אוליבייה וג'ון גילגוד ייזכרו תמיד כשחקני במה דגולים ולא כשחקני קולנוע ענקיים כמו מרלון ברנדו. יש מלאכותיות והגזמה במשחקם שלא תמיד תואמת את המדיום הקולנועי. זו כנראה אחת הסיבות שמק'קלן, למרות שאין ספק שהוא שחקן מוכשר יותר ורב רבדים מטום האנקס, לא זכה באוסקר ולהאנקס יש שניים. באשר לאודרי טוטו, יש בה איזו מתיקות נוגעת ללב, אבל גם היא טובעת בים החגיגיות שהסרט מנכס לעצמו. בסופו של דבר הסרט מצטרף לגל של לא מעט סרטים שהמקור הספרותי שלהם הצליח לגעת בהמון אנשים, אבל התרגום הקולנועי הוא עקר וחסר השפעה.
רוה לעידן: תודה על ביקורת מצוינת, מנומקת וכתובה היטב (אם כי קשה להגיד על שחקן שיש לו שני אוסקרים שאינו מוערך דיו. אני מסכים שהוא אינו מוערך בארץ, אבל מצד שני גם ספילברג לא מוערך בארץ. הבעיה אינה עם הנקס או ספילברג, אלא עם הארץ).
לעומת זאת, את כל שאר התגובות שלך על בעד/נגד הקרנות עיתונאים מחקתי. זה כבר נהיה מתיש וחוזר על עצמו. אתה מוזמן להמשיך את הקמפיין הזה בבלוג משלך. שאר תובנות ענייניות ימשיכו להתקבל כאן בברכה.
אלון,
קודם כל, קשה לי להזדהות עם אמירתך שלפעמים "המבקר צריך לכתוב על סרטים שהוא בכלל לא רוצה לסקר", כי זה באמת נשמע כמו צרות של עשירים. אני רק יכול לומר שאם היתה לי אפשרות ללכת לראות סרטים בחינם על מסך גדול לא כל כך היה משנה לי באיזה סרטים מדובר, חוץ מבמקרים קיצוניים, כמו אופוס של ארבע שעות של לארס פון טרייר.
עידן, אני מסכים עם פלאפי שיש טעם לפגם בכך ששפכת כאן הררי מילים על תיעובך להקרנות מוקדמות, ועל כך שיש "קומבינטורים" שמצליחים להשתחל להקרנות הללו, והנה השתחלת בעצמך לאחת כזו. אז מה, הפכת לאחד מ"האויב"? הרי אם הייתי הולך בדרכיך, הייתי עכשיו אמור להגיד שזה לא פייר ולקנא בך ולהוציא את מררתי על אי הצדק שבעולם. היי, הרי אותי אף אחד לא הזמין לראות "אקס-מן 3" שבועיים לפני הבכורה, למרות שהייתי שמח. מאוד.
אז שאכעס עכשיו? נננננההה…
הייתי פעם אחת בהקרנת עיתונאים (של "למראית עין") ואני בהחלט מעדיף להימנע מכך בעתיד. זה לא שסבלתי או שלא היה נחמד לראות סרט שבועיים לפני כולם, אבל משהו באווירה הכללית באולם היה חסר. אני רגיל לאידיוטים שמדברים בקול רם וחצי אולם עושה להם ששש… לראות אנשים רושמים לעצמם הערות וצופים במסך כמו בני אדם מתורבתים, אני יכול לעשות גם בבית מול הטלויזיה. התרגלתי כבר לפרסומות מעצבנות ואנשים בשורה לפנים שלא ממש יודעים על מה הסרט הולך להיות. בהקרנת עיתונאים, זה היה חסר לי.
היי ליאור (ועידן) :-),
ראשית, אני ממש לא באתי להתלונן על "החיים הקשים של מבקר הקולנוע" זה לא ככה ואני מבין שלאדם שלא מוזמן זה נראה מאוד נוצץ וקורץ.
אבל מה לעשות, מבקר הוא בן אדם ויש לו טעם ואין זה אומר שמבקר אוהב הכל או רוצה לראות הכל. יש מבקרים, לדוגמא, שלא סובלים סרטי מדע בדיוני פנטסיה או אימה אבל לעיתים מתבקשים לכתוב על הסרטים הללו על ידי העורך.
יש מבקרים (חלק לא מבוטל) שלא מגיעים לכל ההקרנות כי הם צריכים לכתוב על שלושה או ארבעה סרטים בחודש ולא צריכים, למען עבודתם, לראות את הכל.
אני חושב שנוצר כאן רושם מוטעה כאילו כל המבקרים רצים תוך כדי הזלת ריר לכל הקרנה אפשרית לא משנה איפה ומתי היא תיערך, המצב הוא ממש לא כזה.
נכון שיש פה ושם, ומדובר באולי עשרה או חמישה עשר אנשים, מבקרים ועיתונאי קולנוע (כי כאמור ההקרנות הן לא רק למען ביקורת) שמגיעים לכל הקרנה אבל, וזה אולי חדש לכם, אלו דווקא האנשים שכותבים במקומות קטנים יותר ובעלי תפוצה קטנה יותר.
נכון שעורכי מדורי קולנוע בעיתון זה או אחר צריכים לראות את כל הסרטים כדי שיוכלו לערוך את הכתבות שמגיעות לשולחנם באופן רציני ואמין אבל גם אלו מסתכמים במספר מצומצם ביותר.
בסופו של דבר, מבחינת המוזמנים, לא מדובר במאות אנשים אלא בכמה עשרות בודדים שכותבים ברוב המדיה בארץ.
עכשיו שאלה לעידן. מה היית עושה לו העורך שלך היה מבקש כתבה לחמישי בבוקר על "צופן דה וינצ'י"? היית אומר לו "סליחה, אבל אני הולך להקרנה רק בחמישי בצהרים?" או שהיית עושה מאמץ, כדי לשמור על מקום פרנסתך ומגיע לאותה הקרנת עיתונאים בצהריים בהרצליה כמה שעות לפני שהסרט עולה. (והאם זה היה מוציא אותך "אחלה גבר" או פשוט אדם שעושה את עבודתו).
אם היית מקבל טלפון ממשרד יחסי הציבור שמזמין אותך להקרנה יום לפני היית מסרב והולך "על הפרנציפ" יום אחרי?
אם טענת כי הקרנות העיתונאים הן דבר לגיטימי, אז מה זה משנה מתי? הרי על מועד ההקרנה מחליטים אנשי יחסי הציבור. אם הם מחליטים לערוך את ההקרנה שבוע לפני, מצויין ואם זה יום לפני, אתה מצפה שכל המבקרים יגידו, תודה לא?
ועוד דבר, ליאור, הרי אצלנו בחיים אנחנו צריכים לקבל את הכל במידה ויש תקופות שהקרנות העתונאים באות ממש בצרורות.
אני לא מתלונן! אבל, הקהל בוחר את הסרט, הזמן והמקום שהוא רוצה לראות את הסרט, המבקר לא.
יש לנו תקופות שבהן אנחנו מוזמנים לשני סרטים ביום, ולעיתים זה אומר כעשרה סרטים בשבוע, אני לא מתייחס לעובדה שבחלק מהמקרים עושים הקרנות בשבת בבוקר, או שבת בערב, או שישי אחר צהרים.
ויש זמנים, כמו למשל השבוע, שבמשך עשרה ימים אין ולו הקרנה אחת.
כמו שאותם מבקרים שלא ממש רוצים לתפוס שני אוטובוסים לאולם קטן בהרצליה, אותם מבקרים לא ממש רוצים לראות סרט שואה בתשע בבוקר ואז ב- 14.00 קומדיית נעורים טיפשית וב- 22 סרט אקשן הוליוודי (וכן היו ימים שבהם היו 3 הקרנות).
בו נראה אותך אחרי יום שבו בבוקר אתה רואה את "מנדרליי", בצהריים את "יש לה ביצים" ובערב את "פריצה לרשת". הרי אתה יוצא עם כאב מוח ומבכה את מיליוני התאים שמתו להם בזמן הצפייה בסרטים הללו. 🙂
מבקר הקולנוע שרוצה (וצריך) לראות את רוב הסרטים חייב לעצב את סדר יומו על פי אנשי יחסי הציבור, או, כמובן, לוותר על ההקרנה. זו אחת הסיבות שאין הרבה עיתונאי קולנוע שמגיעים לכל ההקרנות, מה לעשות, יש לנו חיים (או קי…לרובנו 🙂
אנשים שזו לא עבודתם, להם יש את הפריבילגיה, גם אם הם מוזמנים, לסרב להזמנה על פי הסרט או המיקום שלו ומידת העניין שלהם בו, לנו, עיתונאי הקולנוע, יש פחות כושר תימרון.
אלון,
תודה על התובנות הפנימיות. זה ברור שמבחוץ העניינים תמיד נראים זוהרים יותר מכפי שהם באמת, ומובן לי למה לא יתחשק לך להתרוצץ ולראות שלושה סרטים ביום, שונים לגמרי זה מזה. מסכים שכך קשה לחוות אותם כמו שצריך, אבל אני עדיין חושב שלראות סרטים בתור עבודה זו אחלה עבודה. פשוט אולי: too much of a good thing
מצד שני אני לפעמים לא מקנא במבקרי קולנוע: הם לא יכולים לראות סרט כאחד האדם, הם צריכים לשבת ולחשוב במהלך הסרט על מה הם יכתבו. כלומר: לנתח את הרגשות שלהם במהלך הצפייה. נראה לי קצת מבאס. הצפייה בסרטים יכולה להפוך ככה לחוויה יותר אינטלקואלית מאשר רגשית, וזה לא בהכרח כיף גדול.
אבל היה משהו בתגובה שלך שהקפיץ אותי, על כך שיש מבקרים שלא סובלים ז'אנרים שונים. זה ברור שלכל אחד יש טעם, אבל אני אגיד כאן משהו אולי מעט פופוליסטי אבל שאני מאמין בו:
מי שלא סובל ז'אנר מסוים באופן גורף לא צריך להיות מבקר קולנוע, או לפחות לא מסוגל להיות מבקר קולנוע מקצועי, לדעתי. זאת היתה אחת הבעיות שהיו לי עם גידי אורשר, למשל, עוד בתקופה שהיה כותב ב"פנאי פלוס". האיש, באופן מוצהר, לא סובל סרטי אימה, ולא היה נותן לאף סרט אימה יותר מ-5 או 6. זה הרגיז אותי.
סרט טוב הוא סרט טוב, ויש לראות אותו מעבר למגבלות הז'אנר. החלוקה הגסה היא בערך כזו: יש סרט טוב לחובבי הז'אנר ויש סרט טוב, נקודה.
אבל איך מבקר קולנוע שלא סובל סרטי אימה (או כל ז'אנר אחר) יכול לערוך את ההבחנה הזו? איך הוא יכול לשמש כמבקר קולנוע אם יש לו דעה קדומה על הסרט עוד לפני שצפה בו?
לכל אחד יש ז'אנר שהוא מעדיף, זה ברור, ז'אנר שהוא אוהב יותר. לציבור הכללי יש את הפריווילגיה לא לאהוב בכלל מיוזיקלס, מדע בדיוני או אימה (שלושת הז'אנרים שהכי סובלים מתיעוב גורף, דרך אגב. קשה מאוד למצוא מישהו שלא אוהב בכלל קומדיות, דרמות או מותחנים), אבל לא כך למבקרי קולנוע. מבקר קולנוע צריך לשמור על ראש פתוח לכל הסגנונות ולכל הז'אנרים וצריך לשפוט כל סרט לגופו ולא לפי הז'אנר אליו הוא משתייך.
היי ליאור,
טוב, אתה נכנס עכשיו לוויכוח אחר לגמרי (שמעניין לא פחות) מי צריך להיות מבקר קולנוע ומי לא ומה הוא סרט טוב ואם יש דבר כזה, סרט טוב לזאנר. אני לא חושב שאדם שלא אוהב באופן מוצהר סרטים מזאנר זה או אחר לא יכול להיות מבקר קולנוע במידה והוא אכן מבין בקולנוע.
מה לעשות שלכל אחד טעם שונה ולא מעט מבקרים חושבים שסרטים על בני אדם עם עור כחול ויכולת להוציא קרני לייזר מהעיינים הם דבילים ומיועדים לילדים קטנים. האם אקס-מן הוא סרט טוב? סרט קומיקס טוב? סרט קיץ טוב? אפשר להתווכח שעות. מבחינת אותו מבקר, לראות את אקס מן, ולא משנה באיזו עונה בשנה, אם אתה לא מתלווה עם הבן הקטן שלך, הוא בזבוז זמן.
אני לא חושב שאנשים שלא אוהבים סרטי אימה לא יכולים להיות מבקרים. אני כן מסכים, שזה לא ממש יאה שאנשים שמראש מצהירים שהם לא אוהבים ז'אנר זה או אחר, יבקרו את אותו הז'אנר.
אני מכיר לא מעט מבקרים שצלחו בקושי את "שר הטבעות" הראשון (בלספמי אני יודע 🙂 ולא טרחו לראות את החלק השני והשלישי, ואלו שכן הגדירו אותו פשוט כ"קישקוש". אני, ואני מניח שגם אתה ושלושת רבעי העולם, חושבים שמדובר ביצירת מופת קולנועית.
מי שלא אוהב מדע בדיוני שלא יבקר את מלחמת הכוכבים, כי מה לעשות הסרטים הללו נשענים על מסורת של שלושים שנה. אבל אותו אדם בהחלט יכול וצריך להיות מבקר קולנוע. למה אותו מבקר שנא את "שר הטבעות" וכן אהב את "קינג קונג" ? אני לא יודע וזה לא משנה.
האם מישהו שלא סובל מוסיקה קלאסית לא יכול להיות מבקר מוסיקת היפ הופ וטראנס? כל אחד מגיע מרקע אחר. אני בחיים לא אתן למי שלא סובל מוסיקה קלאסית לסקר את העונה החדשה של הפילהרמונית אבל כן אשלח אותו למועדוני הלילה של תל אביב כדי שיבקר את המוסיקה שם.
הקולנוע מלא בזאנרים מסוגים שונים, מהבסיסיים (קומדיה, דרמה, מתח) ועד לקומדיות- רוק – מדע בדיוניות. אף מבקר בעולם לא יכול להתחבר לכל הזאנרים שלעיתים, בייחוד בתקופה הפוסט מודרנית בה אנו חיים (כן, אני יודע שהמושג הזה שנוא), מתקשרים עם סרטים שנעשו באותו זאנר בעבר.
עכשיו, לגבי ה"האשמה" שלך כי מבקרי קולנוע לא חווים את הסרט מבחינה ריגשית, גם כאן אני חולק עליך אבל אני יכול לדבר אך ורק בשם עצמי. אומנם כבר תקופה ארוכה שאני לא כותב ביקורות קולנוע אלא בעיקר מדבר (ברדיו) וכותב ביקורות DVD אבל תמיד, ואני מדגיש, תמיד, חווית הצפייה היא רגשית. אלא אם כן הסרט ממש לא מצליח לחבר אותי אליו מבחינה ריגשית ואז אני באמת מתחיל לחשוב על מה לכתוב (קרי 'דה וינצ'י').
גם כשאני כותב ביקורות DVD אני מקפיד, בייחוד אם מדובר בסרט שלא ראיתי בקולנוע קודם, לראות את הסרט פעמיים, בפעם הראשונה לחוות אותו ובפעם השנייה להוציא משפטים, לעצור, לבחון ולפרק אותו. גם כאן, אני חושב, שלא לכל המבקרים יש את הפריביליגיה לעשות זאת עם כל סרט שהם מבקרים (למרות שאני יודע שיש כאלו שהולכים לקולנוע, על חשבונם, בלי להגיד ליחסי הציבור או לבקש מהם, לראות את הסרט בפעם השנייה לפני מועד כתיבת הביקורת, במידה וההקרנה נעשתה כשבוע, שבועיים קודם).
אפרורפו זה, יש לא מעט סרטים, שאני אהבתי ואחר כך הלכתי עם חברים לראות שוב ושילמתי כמו כולכם והיו כאלה שאפילו ראיתי כמה וכמה פעמים בקולנוע (שר הטבעות מצד אחד, שנת אפס מצד שני).
אני חושב שאלו שמכירים אותי לא יכולים להאשים אותי ועוד כמה וכמה מבקרים בחוסר רגישות או שהחוויה היא לא ריגשית (וכמות הפעמים שבכיתי בקולנוע מעידה על כך). ב'אקס-מן' הסתובבתי כמו ילד קטן שנתנו לו את הסוכריה הכי גדולה בעולם 🙂
מה שמביא אותי לעוד משפט מעצבן אבל מה לעשות, נכון. "ממש נהניתי אבל הסרט לא טוב". אני יודע שיש לא מעט הקרנות עיתונאים שבסוף ההקרנה אנשים יוצאים עם חיוך אבל הביקורת שלהם מספר ימים מאוחר יותר היא קטלנית. אז כן, יש סרטים שאתה נהנה מאוד לראות אבל אתה לא יכול להגיד בלב שלם שכסרטים ויצירות אומנות הם שווים משהו. בדרך כלל החיוכים הללו הופכים ל…"אפשרי ליומיות", כאילו שיומיות הן אזרח סוג ב' של אולמות הקולנוע.
אלון
יודע משהו? אין אף ז'אנר שאני לא אוהב. יש ז'אנרים שאני אוהב יותר, כמובן, אבל אין אף ז'אנר או תת-ז'אנר ששמתי עליו איקס. אכן יש לי נטייה יותר לקולנוע אמריקאי מאשר קולנוע זר, אבל זה לא אומר שאני לא רואה סרטים זרים. למה מבקרי קולנוע לא יכולים להיות ככה? אם כך, בוא נסכים שמי שלא אוהב סרטי אימה, מד"ב, פנטזיה או אנימציה (השם ישמור), שלא יכתוב עליהם. דעתו משוחדת מראש.
מרגיז אותי שהיו מבקרים שקטלו את "שר הטבעות" כי הוא סרט פנטזיה, אפילו אם הם לא הודו שזו הסיבה. מדובר בצרות אופקים וביהירות בלתי נסבלת. ולא, אני לא מעריץ טולקין פנאטי.
אפילו ג'קסון בנאום האוסקר שלו הודה למצביעי האקדמיה שהצליחו לראות מבעד "לאלפים, לגמדים ולדרקונים".
שמח לשמוע שאתה טורח לראות לפעמים סרטים פעמיים. אני חושב שלפעמים זה הכרחי על מנת לגבש דעה מוצקה וברורה.
ולגבי "יומיות", אף פעם לא ממש הבנתי את המושג הזה. האם זה סרט שאם תלך לצפות בו בערב תרגיש כמו טמבל? הוא לא מספיק חשוב או טוב בשביל זה?
"מכסחי השדים" נחשב פעם יומית, גם "מת לחיות". היום הם קלסיקות.
אני מבין את ההבחנה שלך בין הנאה מסרט לבין איכותו כיצירה. אני חושב שבאנגלית יש לזה מושג מוצלח:
Guilty pleasure
אה, ובתור רכז המערכת של "טלסינמה", אני רואה בזאת הזדמנות פז לומר כמה דברים (יאיר, מרשה?), היות ומדובר בתוכנית הקולנוע העברית הכמעט יחידה על המסך (נכון, יש את הדבר הזה בערוץ 33, אבל בוא לא נתחיל עם זה…)
אז ככה:
1. למה כל הזמן מחליפים מנחים? זה משגע את השכל. אולי צריך להפסיק להביא שחקנים?? בכל אופן, יובל סגל עושה עבודה לא רעה. רק שיישאר…
2. יש תופעה מעצבנת של כתוביות על כתוביות. התוכנית מופיעה עם כתוביות בעברית (שמלאות טעויות, דרך אגב. תביאו מישהו שמבין בקולנוע, פור גוד סייק), שעולות על כתוביות של קטעי הסרטים שמוקרנים. זה פשוט מגוחך.
3. די כבר עם כל החידות קולנוע האלה. זה גוזל זמן מהתוכנית, זה מיותר, זה משעמם, עברנו את זה כבר בשנות ה-80. אנחנו לא במעריב לנוער.
4. יותר דנה הרמן. היא חמודה!
5. ועוד מילה טובה: יש בדרך כלל מרואיינים מעניינים. תמשיכו כך. הדיון עם גידי אורשר ויעל שוב (מבקרת מעולה. ספצית אמיתית) על המיוזיקל היה ממש נחמד. רק קצר מדי!
זה מה שעולה לי בראש כרגע.
🙂
רוה לליאור: לא רק מרשה אלא גם תומך. בעיקר בסעיף 4. תנו לדנה הרמן להנחות את התוכנית. (אבל אלון, אל תגיד לשאול שאני הצעתי. הוא לא סובל אותי).
לפינגווין – אכן אחרי שכתבתי את ההודעה ראיתי את הביקורת בעכבר – ומקבל את התיקון – גם אם הוא חריג בנוף המבקרים של סוף השבוע האחרון.
לאלון – בויכוח על הקרנות המבקרים כלל לא חשבתי לרגע שהמבקרים נהנים מההקרנות. עבודה, כמו כל עבודה, היא מתישה לעיתים.אומנם יש דברים יותר גרועים מהמקצוע שלנו – תעשיית הקולנוע – אבל השטף הבלתי פוסק של סרטים, רבים מהם כאלו שאינם ראויים לעלות על המסכים – מתיש ומעצבן וכמו שדבורית כתבה גם שותה את כל הערבים הפנויים.
אבל כמי שאוכל מאותה צלחת של המפיצים אני גם מבין שבסה"כ מדובר גם על עבודה עבורם, וזה הכל. אז איזו סיבה יש לארגן ולשלם על הקרנות מבקרים כאשר ידוע מראש שכל מה שמקבלים בחזרה זה קטילות – שפוגעות בסרט אפילו עוד לפני יום ההקרנה הראשון? אם הם יודעים שיש בידם סרט, בא נאמר, לא מושלם – למה להראות אותו מראש לעיתונאים ולא לחכות שילכו בזמנם החופשי לאחר שהסרט עולה לאקרנים? (דרך אגב, גם לאחר עליית הסרט לאקרנים עוד לא שמעתי על עיתונאי שיחסי הציבור של הסרט סירבו להשאיר על שמו כרטיסים בקופות והיה צריך להוציא כסף מכיסו או כיס המערכת).
יותר מכך, בעניין האיום המוסווה של גלובוס לגבי המודעות שהיה או לא היה – על אף שזה נשמע נורא לא מוסרי להגיד את זה – איזה סיבה יש למפיץ לשים מודעה במגזיו פרומו של מעריב למשל כשהוא יודע שעמוד לפני המודעה שלו שניצל הולך ללכלך על הסרט שלו ולקרוע אותו לגזרים? אולי עדיף לשים את הכסף במקום אחר? הרי זאת בסה"כ העבודה של המפיצים ומשרדי הפרסום. לא בקטע של לאיים על מעריב שיכתבו כך או אחרת – אלא פשוט שיקול כלכלי הגיוני
נקודה למחשבה,
שבת שלום
ליאור, יאיר, וכל השאר…
ראשית אכן, דנה הרמן חמודה. היא חמודה, היא מקסימה, היא אינטיליגנטית, מצחיקה ואגב, היא גם יפה.
יאיר, לא יודע אם שמת לב אבל לפני מספר שבועות דנה אכן הנחתה את התוכנית כי יובל לא יכול היה להגיע והיא, לטעמי לפחות, הייתה נהדרת. הסיבה שמחליפים מנחים היא בגלל שרוצים (החברה בירושלים) שהמנחה יהיה שחקן ומה לעשות ששחקנים עובדים ויש להם הצגות וימי צילום והם נאלצים מידי פעם לא להגיע. אז בדרך כלל יש מחליף קבוע (גואל פינטו ברוב המקרים) אבל כשגם הוא לא יכול צריך למצוא תחליף (קרי דנה הרמן).
לגבי התרגום, ליאור, LETS NOT GO THERE כי זה מעלה לי את הסעיף כל פעם שאני רואה את התרגום שיש. מה לעשות אנחנו לא יכולים לבחור את המתרגם ואין לנו אפשרות לעשות לו הגהה. בלא מעט מהמקרים התרגום מוחדר לשידור בשידור חי, יענו יושב המתרגם אל מול התוכנית כשהיא משודרת!!! ומכניס את התרגום תוך כדי. ממש כמו לפני חמישים שנה כשהקרינו את התרגום בארץ במקביל לסרט במעין מופע שקופיות כזה.
לגבי התופעה של תרגום על תרגום, אני לא ממש יודע על מה אתה מדבר, כי לפחות מאז שאני בתכנית (רק כמה חודשים) אני לא חושב שזה היה.
החידות, אוי החידות….שמע, יש לנו עורך-על לתכנית שמחליט. הן לא היו עד לפני שבועיים והן חזרו….
אני מודה לך על המחמאות לגבי המרואיינים, אנחנו משתדלים, אבל אתה טוען שהתכנית עם יעל וגידי הייתה קצרה מידי?!!!!!! אתה הראשון, לא שאני חושב שהיא הייתה ארוכה מידי ואני מאד אוהב את מה שיצא והדיונים אבל זו הייתה תוכנית ארוכה פי שתיים מהרגיל, חמישים דקות וקצת (אפילו קיצרנו והורדנו כמה אייטמים). אבל סבבה, אני שמח שנהנית.
and now, for something completely diffrent 🙂
לגבי "יומיות" אני חושב שהמונח הזה השתרש כשם תואר לסרטים קלילים, כאלה שאם במקרה אתה עובר ליד בית קולנוע, ואם במקרה יש לך שעתיים פנויות, ואם אין לך שום דבר לעשות, ואתה משועמם רצח ותיכנס לקולנוע אז לא תתעצבן. בדרך כלל אכן מדובר בקומדיות, סרטי אקשן מדע בדיוני ופנטסיה, יענו, שם מאוד מאוד יפה ל- B-MOVIES 🙂
הש"ג
אני מבין את טענתך אם היא באה מכיוון של איש יחסי ציבור ו/או מפרסם, למרות שאני חייב לציין שאני לא חושב שהיה סרט שזכה באופן גורף לביקורות שליליות. גם אם היה סרט שרוב המבקרים שנאו תמיד תמצא מישהו שאהב (אבנר שביט מעכבר העיר ויאיר רוה, אם אני לא טועה, שהיו בערך היחידים שאהבו את 'מינכן' או אצלנו, באתר "סרט", יאיר הוכנר שהוא אולי המבקר היחיד שכתב ביקורת ממש טובה על "שבע חרבות") אז תמיד תוכל למצוא ביקורת חיובית.
אני מבין את הקונפליקט שנוצר כאשר עמוד אחד מפרסם ביקורת רעה על מול העמוד השני המציג את פרסומת הסרט שעולה אלפי שקלים.
אני לא יודע אם זה אפשרי, כי אני לא ממש מבין בעולם הפרסום, אבל, אולי אפשר לברר עם אותה מערכת עיתון האם הביקורת היא שלילית או חיובית ואז פשוט להזיז את הפרסומת (במידה ומדובר בביקורת שלילית) לעמוד אחר (ונא לא לקפוץ זו הצעה שקפצה לי לראש ואני אפילו לא יודע אם היא ריאלית או לא).
אלון
תודה על תגובתך.
כמה הערות:
למה לתת לשחקנים להנחות את התוכנית?? הרי יש כאן ניגוד אינטרסים. המנחה אמנם לא משמש בתפקיד מבקר, אבל זה עדיין מוזר ותמוה לשמוע אותו מדבר על הסרט של עצמו או על אנשים שאיתם הוא עבד, עובד או יעבוד. יש כאן בעיה. אני לא מבין למה אי אפשר לעשות מה שעושים בכל העולם הנאור בתוכניות קולנוע רציניות וזה לתת לעיתונאי/מבקר/איש קולנוע להנחות את התוכנית, וכמובן שיעבור מסך.
ואכן שמתי לב שדנה הרמן הנחתה את התוכנית. איך אפשר שלא??
לגבי "התרגום". קודם, זה לא תרגום, אלא כתוביות. מתעתקים בעברית את מה שנאמר בעברית, מה שעוד יותר גורם לך להתעצבן כשאתה מבחין בטעויות (בעיקר בשמות). זה אפילו לא תרגום!!! בשביל מה שמים את זה בכלל? בשביל לעצבן?
אין אף תוכנית שבה הכתוביות הללו לא עולות על לפחות קטע סרט אחד שמוקרן עם תרגום משלו. אני מציע לך לשים לב יותר, זה קרה אפילו בתוכנית האחרונה או הלפני אחרונה (אני חושב שהיתה אמורה להיות תוכנית ביום חמישי, אבל בוטלה כרגיל בגלל איזה משהו של הערוץ הראשון. בכלל, הקולנוע הוא שק האגרוף של ערוץ 1. שרי רז וחצי שעה בשבוע של טלסינמה שמתבטלת בגלל כל משחק כדורגל/כדורסל/בדמינגטון/שידור מהכנסת ולאן הולכת תוכנית שמתבטלת? אין איש יודע…)
אני לוקח בחזרה את תלונתי לגבי אורך התוכנית עם גידי אורשר ויעל שוב. אח"כ נזכרתי שהיא אכן היתה ארוכה מהרגיל. אולי פשוט נהניתי כל כך שזה נדמה קצר מדי…
אני מנוע מלהתייחס יותר לנושא הקרנות המבקרים, עמדותיי ידועות ואני מסכים שהנושא מוצה.
יאיר, אין לי כלל ספק שהיעדר ההערכה לה זוכים הנקס וספילברג בישראל מדירה שינה מעיניהם אך בל נשכח שרוב מבקרי הקולנוע בארץ מביטים באיזו התנשאות מזלזלת על כל מה שיוצא מהוליווד(ולא שאין שם זבל) ומתמוגגים מכל סרט קטן ועלום ממזרח אירופה, סין או אירופה. אני לא מכליל אותך כי מוצא חן בעיניי האיזון שאתה נוקט וחיבתך לקולנוע הוליוודי מיינסטרימי איכותי(כן, אני חושב שיש חיה כזאת!) מרעננת ושונה. נכון הנקס הופיע בטרנר והוץ'(וכנראה שלעולם לא ישכחו לו את זה) אבל כשרואים את להתחיל מחדש למשל מגלים איזה שחקן עשיר(לא רק בכסף) הוא הפך להיות. הנחמן אינגבריזם והמאיר שניצריזם נגד הוליווד מתחילים להימאס ונשמעים לא רלוונטיים משנה לשנה.
רוה לעידן: מסכים.
לליאור
בד"כ כיתוביות נועדו לטובת כבדי השמיעה שבין הצופים ויש גם כאלה.
התרגום המוטבע בפילם הוא בעייתי מבחינת החדות שלו בהקרנה טלוויזיונית ועל כן נהוג לכסות עליו באותיות יותר חדות וקריאות מבחינה טכנית.
וההערה שולית. צרם לי לקרוא כשכתבת שאתה אוהב יותר סרטים אמריקאים ופחות את הזרים (משהו כזה). יש בזה איזה שהוא "סטייט אוף מינד" מטריד בגלל שמשתמע מכך שסרטים אמריקאים הם הסרטים שלנו וכל השאר זרים. אבל במקום שבו יש "סינימה סיטי" ולא "עיר סרטים", אולי אתה באמת צודק ואולי כבר מזמן הפכנו להיות המדינה ה52, אפילו שזה קצת עצוב.
לש.ג
למרות שברמה האנושית אני לחלוטין מצדד בבקשת המפיצים, הרי שה"שיקול הכלכלי" שאתה מציע כחומר למחשבה, הוא לא ממש ראוי. האם היית מציע לקברניט מטוס שעומד על מסלול המראה שלא לתדלק ו"מבחינה כלכלית" לחסוך את עלות הדלק? ז"א. אפילו שהמתדלק נורא מעצבן אותך, היית מציע הצעה "כלכלית" כזו ברצינות?
לא כל שטות שאולי נאמרה, ואם נאמרה מן הסתם נאמרה בעידנא דריתחא, היא בבחינת הצהרה על כוונה. בסופו של יום, המפיצים, ולא סתם, אינם מאיימים בחרם מודעות, הם לא עד כדי כך טיפשים.
הסרטים האמריקנים שולטים בעולם. תאהב את זה או לא, זו עובדה. לכן נוצרה ההבחנה "סרטים זרים".
אז כן, אני אוהב בעיקר קולנוע אמריקני, אבל נהנה להתרענן מדי פעם גם בדברים אחרים (מאוד אוהב סרטים מהמזרח הרחוק, למשל)
אבל אל דאגה, הקולנוע הלא-אמריקני לא מקופח כלל וכלל בישראל. כל פעם יש סרט אחר שכולם משתפכים עליו, מבקרים וקהל כאחד, שזוכה לתשומת לב והצלחה שאף סרט הוליוודי לא מקבל. אני חושב ש"מחבואים" זו הדוגמה האחרונה לכך, היה גם את "דבר אליה", "אמלי" ועוד ועוד, שלא לדבר על הטרנד האיראני.
כפי שעידן אמר מעליי, בארץ יש ספורט לאומי לנגח סרטים אמריקנים, בעיקר הוליוודיים, לא רק אצל מבקרים אלא גם אצל חלק גדול מהקהל. בקיצור, לא צריך לרחם על סרטים זרים.
לגלעד.
אנחנו המדינה ה-52?! אז מי זו ה-51?
לליאור: תעשה לי טובה. נו, אז יש (בקושי) סרט זר אחד בשנה שזוכה לאיזשהי התלהבות. וכמה אמריקאים יש? עשרה? עשרים?
ובמה מתבטאת ההתלהבות הזאת? הרי לא במכירת כרטיסים. קשה לי להאמין ש"מחבואים" ה"מצליח" מכר יותר כרטיסים מ"משימה בלתי אפשרית 3" ה"כושל". היא מתבטאת בזה ש(כמות מאוד קטנה של) אנשים ממשיכים לדבר על הסרט גם אחרי שראו אותו, בזמן שסרטים אמריקאים מעוררים איזשהו סוג של דיון רק ברמה של ניחושים לגבי האיכות והתוכן, לפני שהסרט עולה למסכים בארץ. אם גם הסרטים האמריקאים היו מספקים חומר לדיון או מחשבה מעבר ל"היה מגניב" או "היה חרא", אני מניח שאנשים היו מדברים גם עליהם. אף אחד לא מחפש לעשות להוליווד דווקא.
אין צורך לנגח את הקולנוע האמריקאי ובוודאי שלא באופן גורף. יש סרטים אמריקאים נפלאים! והדוגמא האחרונה היא "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה" (יצא עכשיו ב- DVD).
אני חושב שסרטים אמריקאים אינם נחשבים כ"זרים" מכיוון שהשפה האנגלית אינה זרה לנו. אנחנו (רובנו) מדברים אותה באופן שוטף, חלקנו קוראים בה באופן שוטף ורוב המוסיקה, טלוויזיה, קולנוע שאנחנו שומעים ורואים…אמריקאית.
צרפתית, גרמנית והולנדית הן לא שפות שאנחנו נחשפים אליהם על בסיס יומיומי (ואני לא מדבר רק על קולנוע) ולכן כשאנחנו כן שומעים אותן זה נשמע לנו "זר".
וכן, יש הרבה אנשים (אחותי ביניהם שתזכה לחיים ארוכים) שברגע שהם מגלים שהסרט לא דובר אנגלית הם מייד פוסלים את האפשרות לראות אותו (או לבחור האופציה הנוראית יותר מבחינתי, אם מדובר ב- DVD, לראות את הסרט בדיבובו האנגלי).
ואני מאמין שחלק גדול מהקהל נמצא בגישה הזו, בדיוק כמו שחלק גדול מהקהל נמצא בגישה "סרט ישראלי זה חרא סרט אני לא הולך" ולא משנה כמה יגידו לו שהסרט הוא מצויין.
אנחנו גדלים בעולם שבו הרוב מתנהל באנגלית, על אחת כמה וכמה מאז שנכנס לחיינו האינטרנט.
הקולנוע הלא אמריקאי (אני לא אשתמש במונח "זר") זוכה לעדנה אצלנו בארץ, הוא מגיע אלינו בדרך כלל אפילו לפני שהוא מגיע לארצות הברית ולא אחת, אם מדובר ברשת "לב" או בתי הקולנוע "דיזינגוף" הסרטים נשארים שם שבועות ארוכים. האם הם מגיעים למספרים של "משימה בלתי אפשרית 3"? אני בספק. אבל בדרך כלל הסרטים הללו ם לא מחפשים את הכסף.
הסרטים שמגיעים לארץ, בחלק גדול מהמקרים, יש להם יומרות אומנותיות, ניסיונות להרחיב את השפה הקולנועית ולפתוח את הקהל למשהו אחר, לגרום לו לחשוב, להעביר אותו חוויה אחרת. אין זה פלא שברשימות סיכום שנה תמצאו לא מעט זרים לא אמריקאים ברשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה.
אני לא חושב שיש "ספורט לאומי" לנגח קולנוע אמריקאי (לפחות לא אצל רוב המבקרים) ובוודאי שלא אצל הקהל, או לפחות אצל רוב הקהל שהולך רק לסרטים אמריקאים.
בסרטים אמריקאים יש תחושה שאתה יודע בדיוק מה תקבל. אם אתה רוצה אקשן, אתה הולך למשימה בלתי אפשרית, אם אתה רוצה לצחוק, תלך לסרט החדש של ג'ים קארי. לבכות, הנה דרמות. כשמדובר בסרטים אחרים, לא אמריקאים, אתה (הקהל) לא יודע מה הוא יקבל. אני בספק אם מי מאלו שהלכו ל"מחבואים" ציפה לשוט פתיחה של עשר דקות סטטי על רחוב ריק מאדם.
אני בספק אם ליאור מתכוון לסרטים כמו "מלכיאדס אסטרדה" כשהוא מדבר על הקולנוע האמריקאי. בכל זאת, הוא פונה לאותו הקהל אליו פונים סרטים זרים. מה גם שהוא הופק על ידי חברה צרפתית, נכתב על ידי תסריטאי מקסיקני ובחלקו דובר ספרדית. הוא אמריקאי בערך כמו ש"דוגוויל" ו"מנדרליי" הם אמריקאים.
לליאור.
לא הערתי הערה “קולנועית”, בס"ה התייחסתילמה שנראה לי מצביע על תפסיה לאומית בעייתית. כשאומרים סרטים אמריקאים לעומת סרטים זרים, המשתמע הוא, שסרט ישראלי, לדידך, הוא בבחינת סרט זר. וזה, לטעמי, חורק.
ולאלון.
אין טעם להגן על המונח “זר”, או להסביר אותו. אפשר בשקט לומר סרטים אמריקאים לעומת סרטים אחרים.
הניסיון להסביר את חיבתנו לקולנוע האמריקאי דרך השפה הוא יפה, אבל מציע רק הסבר חלקי לתופעה. אם השפה האנגלית הייתה האלמנט המכריע, היינו צורכים הרבה יותר קולנוע וטלוויזיה בריטית ואוסטרלית. ואנחנו לא. הסרטים הבריטיים שמגיעים לקולנוע בארץ הם לרוב מהסוג ה"איכותי", מה שמבדיל אותם מהקולנוע האמריקאי ומכניס אותם לאותה קטגוריה כמו הצרפתי והאיטלקי. את הסרטים הבידוריים הבריטיים אנחנו מקבלים, באופן די פרדוקסלי, רק אם הם כבר זכו להצלחה באמריקה. הסרטים האוסטרליים יוצאים, באופן די גורף, ישר לטלוויזיה, אלא אם כן מופיע בהם כוכב שהוכיח את עצמו בהוליווד (סיפור יפני, דג קטן). אז אולי האנגלית לא מזיקה לסיכוייהם של הסרטים האלה, אבל היא גם לא עוזרת.
כדאי אגב לזכור שהדומיננטיות המוחלטת של הקולנוע האמריקאי בארץ היא לא עניין "טבעי" שקיים מאז ומתמיד. עד שנות השמונים היה נהוג לצפות גם בקולנוע בידורי אירופאי, ולא היה לאירופה את הדימוי האליטיסטי שיש לה עכשיו. למעשה היחס בין הסרטים האמריקאים לסרטים הזרים היה הרבה יותר מאוזן במשך כמה עשורים. אבל אז בא עידן הווידאו וטרף את הקלפים.
לפאיקוב..
מבין כל המגיבים כאן, אתה הכי מסקרן והכי מעניין, לפי מה שאני מזהה, הידע הקולנועי שלך מקורו בעשיה, או בניסיון לעשיה ולא בהתברברות על קולנוע מהבחינה של "לדבר על".. הבעיה שלי שאני לא מצליח לזהות מי אתה.. יכול גם להיות שאני טועה בצחושה.
dorgil: תודה על המחמאה. אתה בטוח שאתה בעצם לא אני, כותב תחת שם בדוי?
לגבי עשיה קולנועית, חס וחלילה. למעשה, העשייה הקולנועית שביצעתי עבור סרט הפתיחה של פסטיבל ת"א לסרטי סטודנטים הייתה כל כך מעורפלת שהבמאי לא יודע איך להגדיר אותה ברשימת הקרדיטים.
רוב הזמן אני מגביל את עצמי לצפייה והתברברות. עד לפני שנה הייתי מבקר קולנוע כושל בטיים אאוט. עכשיו אני סטודנט כושל לקולנוע באוניברסיטת ת"א, מסלול עיוני.
רוה לפאיקוב: למה כושל? מוכשר. אבל נאיבי. אני מחכה לקאמבק. וכל מי שהולך ללמוד קולנוע במסלול העיוני (חד חוגי?) זוכה מיד ללחיצת ידי התומכת והנלהבת. כמה תלמידי עיוני (חד חוגי, לא הדו-חיים, סליחה – הדו-חוגיים) יש במחזור שלך? במחזור שלי היו שניים, שמוליק דובדבני ואני. ואני חושב שהישועה של הקולנוע הישראלי, בשלב הנוכחי, תבוא מהכיוון העיוני, המחקרי. הקולנוע הישראלי, שכבר פחות או יותר התייצב באיכות העשייה שלו בשנים האחרונות, זקוק כעת למהפכה תיאורטית, בדומה לזו של באזן בצרפת וסאריס באמריקה, כתיבה מחדש של הנרטיב הקולנועי ה"לאומי". קולנוע חדש יוולד כאן בנקודת המפגש בין יוצרים כשרוניים ותיאורטיקנים כריזמטיים. זה השלב הבא באבולוציה שלנו.
ליהונתן:
פורטו ריקו, אאל"ט, היא מדינת חסות של ארה"ב והיא כמעט המדינה ה-51 של ארה"ב אלא שכדי לקבלה לארצות הברית היא נדרשה, בין היתר, לוותר על הספרדית כשפה רשמית במדינה ולהצהיר רק על האנגלית כשפה רשמית. כיוון שהם סירבו לעשות זאת נותרו על הדגל האמריקאי 50 כוכבים, בשלב זה.
דניאל ידידי, ציון רע אצל יוסף רז הוא מקור לגאווה לא לבושה
דניאל ידידי, אני מצטרף ליאיר, אתה בהחלט מבקר מוכשר, מאד אהבתי לקרוא אותך ואת דיעותיך, למרות שלא יצא לנו לדבר הרבה במהלך הזמן (וגם לא תמיד הסכמנו) הערכתי מאד את הידע ובעיקר את יכולת הביטוי והמחשבה.
זהו, מספיק השתפכתי, חזור אלינו!!!
לפאריקוב.
אני מסתכן כאן בהעלאת חמתו של יאיר, אבל לפני שתתפתה לכיוון, תאמין לי ש שהרבולוציה בקולנוע הישראלי, שמוצע לך להיות שותף לה, התרחשה כבר ב1978 ומני אז, ולמרות המאמצים הקדחתניים שנעשים בשנים האחרונות, טרם הצליחו לדכא אותה כליל. והיא תדוכא 🙂
לא אפרט כי יאיר לא מרשה לי לפרט.
במוסגר. בדקתי בניירות ואני משוכנע שאתה זה לא אני, או להיפך, אני זה לא אתה. אבל. אתה חתרן. מפתיע שיאיר עוד לא עלה על זה.
רוה לגלעד: אכן, אל. בעיקר כי זה קשקוש. מה שקרה ב-78' ("קבוצת קיץ"), ועוד לפני כן באיזור 72'-73' ("הרגישות החדשה") לא היתה רבולוציה אלא רגרסיה, ולא היה שם מימד תיאורטי/אסתטי אלא מלחמת אגואים שהיתה בבסיסה פוליטית/כלכלית, והיא אכן יצרה נזק ארוך טווח שהקולנוע הישראלי רק כעת מתאושש ממנו. את המניפסט שלי על השלב הבא באבולוציה של הקולנוע הישראלי, ועל תפקידם של חוקרי ומבקרי הקולנוע בו, אצטרך מתישהו לנסח באריכות. השורה התחתונה היא שכמו כל תנועה ששואפת למהפכה, הקולנוע הישראלי צריך "מנהיג רוחני". כמו באזן לגל החדש הצרפתי. סאריס וקייל – שפילגו את תעשיית הקולנוע האמריקאי למחנות. עובדיה יוסף לש"ס. אידיאולוג, מנסח אג'נדה. והאידיאולוגיה הזו אינה פוליטית, אלא אסתטית.
אלון: לחזור למי? ואיך? ובאיזה פורמט? תגרום לאהרון להפסיק לבטל חמורוטקים ואחזור בהקדם האפשרי.
מהי הכתובת של ברט רטנר או האולפנים?