"בחזרה למשחק", ביקורת
קלינט איסטווד ב"חוזר למשחק". הסרט הראשון מזה 20 שנה שהוא משחק בו ולא מביים
פורסם ב"פנאי פלוס", 21.11.12
“בחזרה למשחק" הוא סרט כה דל מכל בחינה – ובחיי אם זה לא הסרט הרע ביותר שקלינט איסטווד היה מעורב בו זה שנים (הייתי מהמר על "הקדילק הוורוד" כמתחרה שלו מבחינת איכות) – שהוא התיר למוחי המשועמם שפע זמן להרהר הרהורים. למשל זה: אני די בטוח שקלינט איסטווד שונא את ארון סורקין. אם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שאיסטווד בטח חושב שסורקין מייצג את כל מה שרע בהוליווד השמאלית. איסטווד, השמרן, האולד-פאשנד, הרפובליקאי, לא ימצא שפה משותפת עם מישהו שנראה כמו נער הפוסטר של הוליווד הליברלית, העדכנית, הטכנולוגית, הדמוקרטית. מה לו ולתסריטאי של "הבית הלבן" ו"הרשת החברתית". אני לא מדמיין את קלינט איסטווד נכנס אי פעם לפייסבוק, לא כל שכן צופה בסרט על פייסבוק. חשבתי על זה, כי ניסיתי להבין למה איסטווד טרח לבזבז את זמנו בעשיית "בחזרה למשחק". והתשובה היחידה שמצאתי לעצמי היא שהוא כנראה כל כך שנא את "מאניבול", עם התסריט הליבלי-עדכני-היי-טקי של סורקין שהוא החליט שהוא חייב לתמוך בסרט שהוא באופן מובהק האנטי-מאניבול.
“מאניבול", אני מזכיר, היה סרט נהדר, כתוב למופת ומשוחק היטב (על ידי בראד פיט) שמספר סיפור עכשווי על האופן שבו איש אחד ותוכנה סטטיסטית אחת שינו את פני הבייסבול, כשהם גילו שאפשר לכמת את ערכו של שחקן על פי הישגיו בעבר וחיזוי הישגיו העתידיים. זה גרם לכך שגם קבוצות עניות הצליחו, באמצעות חישובים מדויקים, להרשות לעצמם שחקנים טובים ומועילים, גם אם אינם כוכבים יקרים.
אני מדמיין את איסטווד צופה בסרט ההוא ונוהם לעצמו "בה האמבאג". ב"בחזרה למשחק" מגלם איסטווד סקאוט בייסבול – כלומר, מאתר כשרונות לקבוצת בייסבול בליגה המקצוענית שתפקידו לנדוד בין תיכונים וקולג'ים ולאתר את שחקני העתיד של הנבחרת. הבעיות שלו? הוא מזדקן, מאבד את ראייתו, ואחד המנהלים הצעירים בקבוצה משוכנע שהמחשב שלו יודע לזהות את מצטייני הדראפט יותר טוב מכל סקאוטר שם בחוץ, צעיר או קשיש. ואכן, נראה שהעידן של הגיבור שלנו הגיע לסיומו, הזמנים השתנו, והוא עצמו כבר לא בתוקף, פיזית או מנטאלית. אבל מטרת כל הסרט כולו הוא להצהיר "אין תחליף לחושים ולאינסטינקטים האנושיים, אותם אף מחשב לא יוכל לשחזר", וככזה הוא מעביר את המסר שלו באופן יגע למדי.
כדי לספר את הסיפור הלאה הזה – שמכיל, אגב, את המרכיבים של אגדת אמריקנה יפה, על שחקני בייסבול, ועל יחסי אב ובת שמנסים להשתקם אחרי שנים של חוסר תקשורת, מהסוג שקווין קוסטנר כה הצטיין בהם בשנות התשעים, ושדניס קווייד הבריק איתן בשנות האלפיים – איסטווד היה יכול להביא במאי ותסריטאי שסרטי ספורט סוחטי קתרזיסים הם המומחיות שלהם. למשל, הוא עצמו. אבל כנראה שחושיו אותתו לו שיש כאן בעיה. “בחזרה למשחק" הוא סרט שאיסטווד משחק בו, איסטווד מפיק אותו, הצלם של איסטווד מצלם והעורך של איסטווד עורך, אבל איסטווד אינו מביים. זו הפעם הראשונה שאיסטווד מופיע בסרט שהוא אינו מביים מאז "בקו האש" מ-1992. 20 שנה. במקום זאת, הוא נותן לעוזר הבמאי שלו בשנים האחרונות לביים במקומו. והתוצאה דלה ברגש או באכפתיות (אגב, יאמר לזכותו: איסטווד הוא אחד הבמאים הכי נאמנים בהוליווד ומי שצועד איתו מספיק זמן יזכה לקידום. טום סטרן, צלמו הנוכחי, היה שנים עוזר הצלם של צלמו הוותיק יותר, ג'ק גרין. כשגרין ואיסטווד נפרדו, עד היום אני לא יודע למה אגב, הוא קידם את סטרן לתפקיד צלם ראשי. ורוברט לורנז, הבמאי של "בחזרה למשחק", התקדם לאט לאט בחברתו של איסטווד, מעוזר הפקה, עוזר במאי, ואף מפיק, עד שקיבל את הצ'אנס לביים בעצמו). אבל במקרה דנן, אני תוהה האם מסירת הבימוי לידי עוזרו היא קידום או עונש, כי איסטווד – יוצר חד חושים – בוודאי שם לב שהסרט הזה בעייתי ואינו עומד בסטנדרטים שלו. אבל אולי הוא התאים למצפון שלו, לכן העדיף להרחיק אותו ממנו כמה שיותר. כי כולם יודעים: סרט שאיסטווד לא ביים, איננו סרט של קלינט איסטווד.
חסד אתה עושה עם איסטווד, ואני כמעריץ ותיק שלו מבין אותך היטב, אבל אין מנוס מלהודות: אלו לא חושיו החדים של איסטווד שהניעו אותו שלא לביים את הסרט הזה שכן מזה כמה סרטים שהסרטים של איסטווד אינם יותר "סרטים של איסטווד". האיש בירידה טבעית בגלל הגיל, כנראה שקשה לו לקבל את זה וגם זה מובן לגמרי, הרי גם לנו מעריציו זה קשה. אלך לראות בכל זאת את הסרט for old times sake וגם כי הזיכרון האחרון שיש לי ממנו הוא מופע האימים שלו בוועידה הרפובליקנית וקלוש ככל שיהיה הסרט, כזיכרון אחרון (בינתיים) הוא יהווה שיפור לטראומה ההיא.
אכן, צור צודק לגמרי. אפשר להוסיף שכבמאי הוא גם לאחרונה….
בנפילה אפורה לקיטש.
ב 2008 נתן שתי אחלה פנינות כמו "ההחלפה" וגראן טורינו.
ואחריהם………. זה כבר לא איסטווד הבאמת עמוק ומהנה.
אבל אמר צור בצדק, לכולם יורדת התשוקה והיצירתיות עם הגיל,
כולל כל הגדולים ביותר.
את שני סרטיו (האפוס ים) מ 2006- "דגלים" וגם "מכתבים מאיו ג'ימה" …
לא ראיתי עדיין, קשה לי להאמין שיצליחו לרגש, נדמה שיש שם יותר מידי חשיבות עצמית ובומבסטיות שלא עושים לי את זה אישית בסרטים.
מישהו ממליץ עליהם ??
מיליון דולר בייבי נחמד. מיסטיק ריבר טוב אבל לא מבריק.
בקיצור- במאי מוכשר (!!) , אבל באנגליה כבר עשור יש רעננים יותר.
נולאן שמביים אקשנים ייחודיים בארה"ב לרוב, מרטין מק'דונה, אנדריה ארנולד (האישה במאית אולי הטובה כיום), דני בויל (יום עסל יום באסל (L
שיין מדווז, ניל גורדן חביב פלוס.
האמריקאים- יש כמה יוצרים מעולים… אבל יכולים לעצבןן אותייי.
מה זה השטויות האחרונות של במאי מוכשר כמו ג'יימס קמרון, אחרי "שליחות קטלנית 2" .. הוא… ורביםם אחרים- נעלמים לסרטי גרנדיוזיות משעמממים טוסיק.
אפילו האחים כהן שאני אוהב (בהרבה), נותנים לך "אומץ אמיתי" ו"ארץ קשוחה" אדירים וגם השיט האפור "סיריוס מאן" הזה.
כובש. איסטווד כובש בסרט הזה, והוא היה מעולה בסרט הזה. לא הרגשתי שהסרט "דל" כפי שנאמר כאן. אהבתי מאוד את איסטווד כאן, וכמו שבן-זוגי אמר במהלך הסרט "נראה לי שעוד שניה איסטווד יוציא אקדח, ילעס קיסם ויירה בכולם בשלוות נפש סטואית" כי עדיין איסטווד אותו דמות כובשת שהתפעלתי ממנה כילדה פצפונת כשצפיתיב"הטוב הרע והמכוער" בכבלים הפיראטיים 🙂 גם עם כל הרחמים שהוא עורר כדמות שמתקשה לקבל את ההזדקנות שלה. גם אהבתי מאוד את הדמות של איימי אדמס. נכון, זה לא סרט מופת, אלא סרט קטן על בייסבול עם המון ביקורת גלויה על עולם הספורט. אבל יותר אהבתי את הסרט הזה מאשר סרט הספורט המאוס "ג'רי מקגווייר". ורק צופי מיינסטרים כמוני יעריכו את הבדיחות הפנימיות בסרט (כשדמותו של טימברלייק לועגת לאב ולבת שהם "צריכים לצלם תוכנית ריאליטי", רק מי שיודע שיש תוכנית טראש-ריאליטי שמצולמת על משפחתו האמיתית של איסטווד(!), יידע להעריך את הבדיחה….)