כריסטופר ווקן ב"כלים שלובים" של ירון זילברמן

פתאום שמתי לב: "כלים שלובים" הוא הגרסה האשכנזית ל"בלדה לאביב הבוכה" (שעולה בשבוע הבא). הנה הביקורת מהמדור שלי בשבוע שעבר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.12.12

מקבץ סרטים גריאטרים התקבץ לו השבוע. מצד אחד, קלינט איסטווד מתקשה להשתין בסצינה אומללה אחת ב"בחזרה למשחק", ומצד שני כריסטופר ווקן ב"כלים שלובים" ("A Late Quartet") מגלה שהוא כבר זקן ורועד מדי כדי לנגן בצ'לו ברביעיית המיתרים שאיתה הוא מנגן בהצלחה עולמית מזה 25 שנים. מחשבות הפרישה שלו מערערות את כל הרביעייה, ופתאום אנחנו מגלים שרביעיית מיתרים עם מומחיות לבטהובן אינה שונה בדינמיקה שלה מלהקת פאנק עם מומחיות לרעש – בסופו של דבר האגו, הנרקוטיקה והסקס יפרקו גם את אלה וגם את אלה. מהבחינה הזאת "כלים שלובים" הוא סוג של הברקה: סיפורה של להקת מוזיקה קלאסית, הכי בורגנית, הכי נינוחה, הכי מהוגנת ולבושה היטב, אבל מתחת לפני השטח הם הפיקסיז.

אני מודה, יש אלמנט אחד בסרט שגורם לי להקדיש לו תשומת לב יתרה: זהו סרט ניו יורקי של הבמאי הישראלי ירון זילברמן (שביים לפני כן את הסרט התיעודי "הכח לשחות"). זילברמן הביא לצידו את יובל שר כעורך, את עדי עזרוני כמפיקה ואת מארק איווניר כשחקן (וגם את לירז צ'רכי). במידה מסוימת הליהוק של איווניר הוא גם אחת ההברקות בסרט, כי למרות שלא לגמרי ברור לי איך זילברמן גייס את צוות השחקנים המופתי הזה – כריסטופר ווקן, פיליפ סימור הופמן וקתרין קינר – שעושים עבודה יפה מאוד כאן ומצליחים לרגש, זילברמן ביצע אקט ליהוקי חתרני והכניס דווקא את איווניר בתור מי שמתגלה בתור הכנר הראשי של הקוורטט הזה וגונב הצגה מקצועי. הליהוק המוצלח לא נגמר כאן: זילברמן גייס לצידו שניים משותפיו הוותיקים של דיוויד לינץ': פרד אלמס הצלם ואנג'לו בדלמנטי המלחין. אמנם, אין שום זכר ללינץ' ב"כלים שלובים", סרט רגוע לחלוטין ונטול כל טירוף, אבל נוכחותם מוסיפה לסרט מכובדות.

“כלים שלובים" הוא סרט קצת הפכפך. מצד אחד הוא מספר סיפור שהתפניות העלילתיות שלו קצת צפויות מדי – מחלה, ניאוף, תסביכי אב – ולרגעים נדמה שהבחירות הדרמטיות שנלקחו הן הפשוטות יותר. מצד שני, יש בסרט איזו מורכבות כמעט סמויה שפועמת תחתיו ומוסיפה לו נדבך מרשים. חלק מהעניין הוא משחק באמת אלגנטי של רביעיית השחקנים, ובעיקר שתי סצינות כתובות היטב ומבוצעות למופת על ידי ווקן (הסיפור שלו על המפגש שלו עם הצ'לן קזאלס הוא סצינה יפהפיה, ועבורי כמבקר היא גם מעוררת ענווה). אבל נדמה שהסרט מנסה להיות גרסה קולנועית לאחד הקוורטטים המאוחרים של בטהובן, ושהוא בנוי על פי המבנה שלו ורוב הרגעים המוזיקליים בסרט מכילים את העוצמה הבהולה של בטהובן, שנמצאים בקונטרפונקט לסטטוס השלו והסטואי של רוב הדמויות, רוב הזמן. ההלבשה הזאת, של מבנה הסרט על מבנה היצירה, ובזכות כמה סצינות יפות, גורמות ל"כלים שלובים" להתרומם מדרמת טלוויזיה מעט שגרתית אל סרט שיש בו תנופה רגשית לא רעה בכלל.

ציוץ