30 נובמבר 2012 | 12:28 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

“ראלף ההורס” ו”פראנורמן”, ביקורת

“ראלף ההורס”

 

אחת הסכנות ביצירת סרט לילדים היא התיילדות. ליצור באופן מתנשא סרט תינוקי. אחת הסיבות שהסרטים של פיקסאר, דיסני ודרימוורקס עובדים כל כך טוב (לרוב) היא בדיוק בגלל זה: אף אחד שם לא מנסה לעשות סרט “ילדותי” (לפחות, לא יותר מהילדותיות הכללית של הקולנוע ההוליוודי עתיר התקציב). במקום זאת, נדמה שהיוצרים מתחברים לילד שבתוכם ומתקשרים איתו. שני סרטי האנימציה שיצאו אתמול (חנוכה מגיע) שונים באופן מובחן מאוד זה מזה בסגנונם – האחד סרט סטופ-מושן אפל ונוגה, השני סרט אנימציה דיגיטלית בצבעוניות זרחנית – אבל אצל שניהם קל לזהות את החיבור של יוצריהם לילדותם, עד כדי כך שהצופה המבוגר עשוי לתהות: איזה ילד או ילדה יתחברו לסרט מקאברי על רוחות רפאים, או לקומדיית רטרו על משחקי מחשב 8 ביט משנות השמונים? מכיוון שניסיתי גם את “פראנורמן” של אולפני לייקה וגם את “ראלף ההורס” על בת השמונה ובת ה-11 הפרטיות שלי אני יכול להעיד: מתחברות מצוין.

הדבר היחיד שהופך את הסרטים האלה לסרטי ילדים – והאמת שהייתי שמח אם יותר סרטי מבוגרים היו מאמצים את זה – הוא ההדגשה על רצונותיו של הגיבור והמכשולים שלפניו. מהבחינה הזאת, “ראלף ההורס” הוא כמו סרט-בתוך-סרט: הרי משחקי מחשב הם בדיוק מקום בו לגיבור יש משימה מובחנת, שלל מכשולים שמנסים לעצור אותו ושלל תחבולות ותחמושת לסייע לו. סרטי ילדים, כמו משחקי מחשב, מדגישים את הנקודות האלה שסרטי מבוגרים מטמיעים ומשתיקים (או כי הרצונות פנימיים יותר ולא מפורשים).

אבל המעניין ואף המצחיק הוא ששני הסרטים הכה שונים האלה הם כמו שני צדדים של אותו מטבע. “פראנורמן” עוסק בילד החלשלוש, זה שהבריון הכיתתי מציק לו. ו”ראלף ההורס” עוסק בבריון הזה, זה שמציק וכועס ומחריב ולא יודע לשלוט בזעם. גם זה וגם זה מואסים במעמדם החברתי, אבל יעברו מסע הרפתקאות שגם יגרום להם להבין שהם יותר מהדימוי העצמי שלהם, אבל שדווקא התכונה המקורית שלהם, זו שהם בחלו בה, היא זו שתציל את המצב. שני הסרטים, באופן פקחי למדי, עוסקים בפתרון סכסוכים ובהבנה שאלימות גוררת אלימות, למעגל אינסופי של מצוקה. שניהם עושים את זה בשנינות רבה.

את הרוח האמיתית של שני הסרטים אפשר לזהות לא רק על פי הפאלטה הצבעונית שלהם – השחור הגותי של “פראנורמן”, מול האדום הניאוני של “ראלף ההורס” – אלא גם על פי הבחירות המוזיקליות שלהם. “פראנורמן” מתהדר בפסקול מלאנכולי, נוגה ומקסים של ג’ון בראיון (“מגנוליה”) ו”ראלף ההורס” בחר בפסקול אלקטרוני א-לה ג’ורג’יו מורודר מאת הנרי ג’קמן. שני הסרטים, רק כדי להראות עד כמה הדמיון ביניהם רב למרות שהם אינם דומים כלל, נפתחים בפלאשבק לשנות השמונים: נורמן צופה בסרט זומבים סוג ז’ משנות השמונים, וראלף מספר את סיפורו, מאז לידת המשחק שלו בשנות השמונים לצד “פאק מן” ו”פולשי החלל”. שני הסרטים עובדים חזק על הרטרו. “ראלף ההורס” אף עוצר להסביר מה זה רטרו: כשמשהו ישן, ובכל זאת קול.

אני חייב להודות ש”פראנורמן” הקסים אותי הרבה יותר ממה שחשבתי. את הסרט ראיתי במהלך מבצע “ענן עשן”, בין אזעקה אחת לשניה, ונגע בי המסר שלו – שנושב בין הזומבים, המתים החיים ורוחות הרפאים – על כך שלהחזיר ולנקום במי שעשה לך רע רק מייצר עוד ועוד אלימות, איבה, כאב וצער שנמשך הלאה והלאה מאות שנים, עד שמגיע כמו נורמן, דווקא החננה, שיבוא וישים לזה קץ.

ל”ראלף ההורס” יש מערכה ראשונה מקסימה, ומערכה שלישית מוצלחת, אבל אני חייב להודות שהמערכה השנייה הכילה נפילת סוכר חמורה למדי. המערכה הראשונה הבטיחה סרט שבו ראלף מואס במשחק הפרטי שלו שבו הוא הורס בניינים (הוא מעין דונקי קונג אנושי) ויוצא למסע בין משחקי מחשב אחרים. הוא אכן מסתובב קצת בקבוצת התמיכה המשעשעת של רוחות הרפאים של פאקמן ואז נודד אל משחק יריות גוף-ראשון בן זמננו שדי מזעזע אותו (“ממתי משחקי מחשב נהיו כה אלימים?”, הוא נחרד) ומגיע למשחק בשם “Sugar Rush”, מעין קונפיטורה יפנית של מירוצי מכוניות בתוך עולם ממתקים. ושם הוא נעצר. יתרת הסרט אינה עוד “ראלף ההורס” אלא עולם הממתקים וכל הבדיחות שבהתחלה הבטיחו מחוות למשחקי מחשב הפכו רק לבדיחות על ממתקים (חול טובעני בשם Nesquick Sand). זה המקום שבו אנחנו פוגשים אלמנט עלילתי בדמות סוכריית מנטוס ואגם של דיאט קולה. מה שאומר שאם עד עכשיו במאים חיו בסרט, הרי שיוצרי הסרט הזה חיים ביו-טיוב. ומה שאומר שאם חשבנו בהתחלה שזה מעין “צעצוע של סיפור” של מחשקי המחשב (המשחקים קמים לתחיה כשהילדים עוזבים את המשחקיה) הופך ל”טרון 3: תקוע בסוכריה”.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - ““ראלף ההורס” ו”פראנורמן”, ביקורת”

  1. Shai 1 דצמבר 2012 ב - 16:33 קישור ישיר

    ו”ראלף ההורס” עוסק בבריון הזה, זה שמציק ועועס..?

  2. יואב 2 דצמבר 2012 ב - 16:06 קישור ישיר

    איך יודעים אם “פראנורמן” מוקרן בארץ בדיבוב לעברית או בגרסא המקורית?

  3. דודי מיכאלוב 2 דצמבר 2012 ב - 16:28 קישור ישיר

    כן, יואב, זו גם בעיה בהקרנות ישראל, עד שיש מצוירים איכותיים קצת…
    הם 99 אחוז מוקרנים עם דיבוב מרגיז לעברית….
    ממקום מסחרי (אולי מובן), כי רוב צופיהם ילדים.

    תבדוק באתר SERET רשום בתוך כל הקרנה אם זה מדובב או לא
    http://www.seret.co.il/movies/s_theatres.asp?tid=43


השאירו תגובה