בורשטיין בתל אביב
"תורת המידות" של יגאל בורשטיין
היום ב-18:00 קורה בסינמטק תל אביב משהו מיוחד מאוד: הקרנה מאוד נדירה לסרט הקצר "תורת המידות" של יגאל בורשטיין – סרט בן 15 דקות שצולם ב-1992 ב-35 מ"מ (על ידי חורחה גורביץ') ויוקרן היום בעותק 35 מ"מ. פורמט ההקרנה חשוב כאן גם כי הסרט מעולם לא יצא בשום פורמט ביתי, אז רוב הסיכויים שמעולם לא שמעתם על הסרט, לא כל שכן ראיתם אותו. ומשום שהסרט מצולם כולו בלונג שוט המקבץ ארבע מרפסות לפריים אחד רצוף בו מתרחשות ארבע עלילות סימולטניות. צפייה על מסך גדול ב-35 מ"מ (בהנחה שזה מאותם סרטים שלא יומרו ל-dcp בעתיד הקרוב) היא הדרך היחידה להשתתף באקספרימנט המבריק של בורשטיין, לנסות לעקוב אחר ארבע העלילות המקבילות (המצטלבות זו עם זו לא אחת).
ויש גם פרט טריוויה לקוראי הבלוג: לקראת סוף הסרט, כשהמשטרה נכנסת לדירה העליונה השמאלית, רואים אותי (מרחוק…) פותח את התריס, ואז עדה טל, הקשישה מהקומה למטה, באה ונותנת לי סטירה. את סיפורה של הסטירה הזאת, וסיפורו של הסרט (ותפקידי בו בתור עוזר תאורן שני, ששודרג לסטטיסט באלתור של רגע) סיפרתי כבר כאן, לפני שנתיים, בפוסט המפורסם "עדה טל מורידה לי סטירה".
אחרי "תורת המידות" יוקרן סרט קצר נוסף של בורשטיין וגורביץ', "מכתבים לפליצה". בקריינות נשמעים קטעי הקראה מתוך המכתבים שכתב פרנץ קפקא לפליצה, ובתמונה: חפלה במועדון בבת ים. כי זה הקטע של יגאל בורשטיין: הוא פילוסוף שתקוע בתל אביב, לכן הוא הוא חוזר שוב ושוב לרעיון הזה של איש רוח, פילוסוף, הוגה דעות, שתקוע במקום הכי פחות רוחני שיש. ב"תורת המידות" זהו שפינוזה שגר בבית דירות ישראלי טיפוסי בחולון. ב"מכתבים לפליצה" זהו קפקא בבת ים (עלינו לדמיין שקפקא יושב באחד השולחנות, צופה בחוגגים, וכותב את מכתביו). "אושר ללא גבול" לוקח את שפינוזה לבת ים. ו"ליבוביץ במעלות" – ובכן – שם את ישעיהו ליבוביץ' במעלות.
ההקרנה הערב היא חלק מרטרוספקטיבה של בורשטיין בסינמטק (היא תכף מסתיימת למעשה). גם את זה כבר כתבתי לא פעם ולא פעמיים: יגאל בורשטיין היה אחד המורים החשובים בחיי, בחוג לקולנוע. שיעוריו היו מסעירים בעיניי. נפלאים. בזכותו אני מעריץ את גודאר (בזכותו אני מבין את גודאר). אבל הוא גם חשף בפניי את הקולנוע של אלכסנדר קלוגה, ואליו – אני מודה מעולם לא התחברתי (אני כותב "לא התחברתי" על דרך נימוס).
סרטיו של בורשטיין תמיד מאוד מעניינים מבחינה רעיונית ופילוסופית. נקודת המוצא שלהם תמיד מבריקה בעיניי. אבל ממש כמו עם סרטיו של קלוגה, לא תמיד היה לי נוח עם התוצאה הסופית. "מכתבים לפליצה" הוא דוגמה לכך. סרט מבריק כרעיון – ואיזושהי תובנה נפלאה גם על קפקא וגם על הישראליות – אבל צפייה מאוד לא נוחה.
לרגל הרטרוספקטיבה הזאת ראיין פבלו אוטין את בורשטיין (פרופ' בורשטיין, למעשה). הראיון המצומצם נמצא בכתב עת של הסינמטק. באתר "סריטה" הוא העלה את הגרסה המלאה. ואם אתם רוצים לקרוא עוד מכתביו היפים של בורשטיין (שהיה לרגע קט מבקר קולנוע משעשע מאוד ב"העיר") חפשו את אחד מספריו על קולנוע "הפנים כשדה קרב" או "מבטי קרבה".
בורשטיין הוא החלון הכי טוב לקולנוע עולמי, וללא ספק אחד האנשים הנעימים והנחמדים במסדרונות מקסיקו. במיוחד כיף לראות את הסרטים שלו אחרי ששומעים אותו, ומבינים עד כמה הם מדברים בשפה שלו.
למיטב זכרוני "הרגע הקט" בו כתב בורשטיין ביקורות בהעיר נמשך די הרבה זמן… אם הייתי צריך להמר הייתי אומר שנה וחצי לפחות…
ולענין אחר: הבס"ד בתחתית העמוד חדש או שמא זה אני שהבחנתי בו (לחרדתי כי רבה) רק עכשיו?
דבר הזיקנה: יגאל בורשטיין פרסם בקביעות מאמרים מאירי עיניים על קולנוע עוד בסוף שנות ה- 60 ,והם פורסמו אז במוסף הספרותי של "הארץ". כעורך "העיר" שמחתי כשהשתכנע לשוב לכתיבת ביקורת לאחר הפסקה של למעלה מ- 15 שנה. מאיר שניצר
יגאל היה מורה מקורי ומיוחד
תמיד שמח לעזור
בהחלט ראוי להערכה