25 דצמבר 2012 | 15:36 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

פוסט אורח: רנן שור כותב על אברהם הפנר

פאני לוביץ’ ב”לאט יותר” של אברהם הפנר

אירוע יפה אורגן אתמול בסינמטק תל אביב לכבוד אברהם הפנר, ולרגל צאת ספר התסריטים הנהדר שלו (בהוצאת כתר). הפנר, החולה מאוד, נשאר בבית, אבל המון מתלמידיו, שחקניו, ואנשים שמעריכים אותו, באו לעשות לו כבוד. בשבועות הקרובים יהיה אפשר לגלות את הפנר מחדש בזכות המחווה שעורכים הסינמטקים לסרטיו. אני, למשל, גיליתי מחדש את “לאט יותר” של הפנר בזכות עותק די.סי.פי חדש ויםה שעשה (למעט שני שוטים בעייתיים) חסד גדול עם הצילום הנפלא של אדם גרינברג, שעד עתה ראיתי אותו רק בטלוויזיה או בעותקי 16 מ”מ גרועים. אני מקווה להעלות כאן עוד רגעים, כתובים ומצולמים מהאירוע בימים הקרובים. הנה הראשון שבהם, מאת רנן שור.

שור היה, לצד עליזה ציגלר, איתן גרין, מרט פרחומובסקי ומאיה הפנר, מעורכי ספר התסריטים. ובחמש הדקות שבהן הוא דיבר על הפנר, ועל החוב שהוא חב לו, הוא גם סיפר על לידת סרטו, “בלוז לחופש הגדול”, בשנה ג’ באוניברסיטה, בכתתו של הפנר. הנה הטקסט המלא.

מאת רנן שור.

כשאני מנסה לתמצת את החוויה ההפנרית, ולנסות ולהוריד את כל המסכות מאחורי המופע של האיש הקסום ורב העלילות הזה, מהדהד אצלי משפט של הסופר האמריקאי הגדול פיליפ רות. כששאלו את רות איזה טיפים יש לו לתת לכותבים צעירים הוא אמר: “בשבתך לכתוב מול הדף הריק חובה עליך להרוג את הוריך”.

כולנו תלמידים של אברהם הפנר.

אם לתמצת את מה שהפנר אמר ואומר לתפישתי, הדיבר ההפנרי הראשון הוא: “בבואך באוהלה של כתיבה, בבוראך עולם מן הנייר הלבן, השתחרר מכל מורא וחסם ככל יכולתך. והיה מבוגר אחראי. קח אחריות על ברואיך”.

פגשתי את הפנר לראשונה פעמיים כשהייתי בן 16: כשראיתי על מסך 35 מ”מ ענק בהקרנה הזויה ברחוב ברנר את “לאט יותר” והשתהיתי מגרעיניות השחור לבן/ מרקם הפנים של אברהם בן יוסף ופאני לוביץ’/ הווויס אובר. זה היה אגרוף קשה ופלאי בפנים שלי. ובאותה שנה, 1968, פגשתי בו שוב בקורס הקיץ הראשון של “קולנוע לנוער” (היינו אז 20. היום יש לנו 9,000 תלמידים ב-250 מגמות קולנוע בבתי ספר תיכוניים). הפנר היה המדריך הראשי ולא ידע מה הוא עושה. אבל מבחינתי הוא הגיע מ”צרפת” של הגל החדש ועשה את “לאט יותר”.

מאוחר יותר – כשהייתי חייל ראיתי את “לאן נעלם דניאל וקס” והרגשתי שהוארתי. שאני הוא שנמצא על המסך, שזה סרט המייצג את המפלגה המתהווה שלי. “לאן נעלם דניאל ווקס” נתן לבני דורי תקווה לקולנוע אחר, שונה. מהמגדלורים הבודדים בים קולנוע ישראלי עלילתי פולקלוריסטי, ממוסחר ועממי מדי.

שנתיים לאחר מכן, באמצע השנה השניה שלנו בחוג לקולנוע בת”א הבנו – חברי רוני שר ואני – שמרבית המורים שלנו לא רלבנטיים. לא פחות. כתבנו מכתב לראש החוג וביקשנו פגישה. דרשנו 3 מורים חדשים: אברהם הפנר, ג’אד נאמן ורם לוי. באופן מפתיע ,מישהו שם הקשיב לנו וכבר בשנתנו השלישית בחוג הם החלו ללמד אותנו.

בשיעור תסריטאות של שנה ג’, הצגתי בכתה את התקציר לסרט “באוגוסט 1970”, שיהיה לימים “בלוז לחופש הגדול”.6-7 עמודים ומספר סצנות אוטוביוגרפיות. הפנר שמע עם הכתה את הסינופסיס שהקראתי וקשה היה לי לקרוא את תחושותיו. אחרי כמה דקות של שתיקה מורטת עצבים וסיבובים נרחבים שלו ברחבי הכתה, הסתובב אלי ואמר כך:

העולם של הסרט נהדר;

זה מגוחך ששם הגיבור הוא רנן (קח ריחוק אסתטי, תמצא לו שם אחר);

ואז עיניו ניצתו –

“אין ואין ואין כאן בסינופסיס הזה עדיין סרט!”.

הוא רקע ברגליו. “בסינופסיס יש דמויות, אבל אין יחסים בין הדמויות ויחסים, אדוני, לא בונים בשלב המיקס”.

כמה שבועות לאחר מכן הצגתי תסריט לסרט קצר, והפנר התחמק, כפי שידע בפולניותו גם להתחמק. תבעתי ממנו לפני כל הכתה, בחריפות, לומר את דעתו. הפנר עלה על הכסא או על השולחן ואמר: “מר רנן שור, פה מוכרים גבינה לבנה. אם אתה רוצה גבינה צהובה (והצביע לכיוון הדלת) לך למקום אחר”.

יצאתי מהכתה. אולי גם טרקתי את הדלת. יחסינו הצטננו.

אבל מורה גדול מרעיד אותך ומטלטל אותך. דברים חלחלו. הבנתי שאני לא יודע, אולי לא יכול, לבנות יחסים. שאולי אני לא יודע לקיים יחסים. לקחתי צעד הצידה כדי ללכת קדימה. רתמתי את דורון נשר לכתיבת “בלוז לחופש הגדול”.

לימים הזמנתי את הפנר ללמד במגמת התסריטאות של סם שפיגל. מדי פעם נפגשנו. הפנר- תמיד קודח מרעיונות- רצה שאפיק לו סרטים שקורים באירופה או בימי הביניים, או שאפנה אותו למקורות מימון לא שגרתיים ותמיד היה עוד רעיון ועוד רעיון.

לפני כשנה וחצי דיברנו, איתן גרין ואני, על מצב בריאותו של הפנר ויחד עם עליזה ציגלר החלטנו לעשות לו ספר. בעבר כבר רתמנו את כוחם המשותף של החוג ושל סם שפיגל, למרות התחרות בין המוסדות, והגשנו את דוד פרלוב כמועמד לפרס ישראל. באנו לביתו של הפנר כדי לקבל את ברכתו.

הפנר התרגש לראות אותנו וזה שימח אותי. סיפרנו לו שהחלטנו להוציא את ספר תסריטיו וכי אנו שואפים גם להוציא מארז  מסרטיו. הסתרנו את רצוננו  שישמח, שיגיד לנו שאנחנו תלמידים טובים, אבל, באופן מפתיע,  הוא הגיב בכעס עצור… התבלבל במילים…  החליף שוב ושוב  את המילה “סרט” במילה “ספר”. הוא הראה לנו עשרה תסריטים העומדים על שידה, הצביע עליהם כאומר פחות או יותר: צריך לעשות מהם “ספרים”. שזה “סרטים”.

יצאנו מהפגישה בתחושה קשה. שאלתי את עצמי, בכל זאת, מה אני יכול ללמוד ואיך אני יכול להפיק ממנה מעשה. אחרי מספר ימים הבנתי. ראיתי אותו אחרת . אברם לא רצה להסתכל אחורה הוא רצה להביט קדימה. הליבידו, הכוח, הדון קישוטיות, הדחף הבלתי פוסק לחלום, הדחף לעשיה עודנו בוער בו. נזכרתי ברגע עם הבמאי הפורטוגלי מנואל דה אוליביירה, בן 99, בטקס הוקרה של האקדמיה האירופאית לקולנוע בברלין. וים ונדרס, נשיא האקדמיה, שואל אותו: “מה הסוד שלך מנואל? איך אתה מצליח לעשות סרט אחרי סרט בגיל הזה?” ואוליביירה, נמוך, ממושקף, אומר בצרפתית ” חייבים לעבוד”. וונדרס שואל ומקשה ואוליביירה ממשיך: “אני לא יודע איך אני עושה את זה. פשוט צריך לעבוד”.

מילן קונדרה כתב פעם  ש”הביוגרפיה של אדם היא לא רק הדברים שעשה אלא הדברים שרצה לעשות ולא עשה”. אני רוצה להיות מפוכח. מחלתו של הפנר מונעת ממנו לעשות

סרטים נוספים כבמאי. לא נראה עוד סרטים שנושאים את חותמו הכפול כבמאי וכתסריטאי. אבל תסריטיו הרבים, שלא נעשו, מחכים למפיקים ומחכים לבמאים, מחכים

לתלמידיו הרבים, ממשיכי דרכו והמורדים בה. מה יהיה מרגש יהיה לראות סרטים בעוד כמה שנים סרטים חדשים, בנופי הפנר, שבכותרתם יהיה כתוב –

תסריט מאת: אברהם הפנר.

כולנו תלמידים של אברהם הפנר. ותלמידינו, אם ירצו או לא ירצו, הם גם תלמידיו.

לפני מספר שנים נפטר אבי, שהיה דמות מרכזית בחיי. הייתי צריך לכתוב נאום הספד. אני מנוסה למדי בכתיבת נאומים. יש לי שעות “במה” רבות. אבל זה היה כמובן הנאום הקשה מכל. תוך כדי כתיבתו הבנתי שמה שבעצם אבי רצה לשמוע, זה מה שכל אחד מאיתנו רוצה לשמוע, את המילים “היית ילד טוב”, שלא שמע מהוריו שנפטרו עשרות שנים קודם לכן. אמרתי על קברו, בין דבריי, “היית, ילד טוב, אבא”.

אברהם הפנר היה אחד מאבותיי הרוחניים. בהשאלה, הייתי מבקש מכן, יעל ומאיה, לאמר לו בשמי ובשם רבים ואוהבים כאן, בלשון הווה: ” אתה, ילד טוב, אברם”.

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “פוסט אורח: רנן שור כותב על אברהם הפנר”

  1. אבישי 26 דצמבר 2012 ב - 8:41 קישור ישיר

    איש יקר. אהבתי אותו כמורה.


השאירו תגובה