"אהבתה האחרונה של לורה אדלר". הסצינה האחרונה

הערב ב-21:00 יתקיים בסינמטק תל אביב אירוע לרגל השקת ספר התסריטים של אברהם הפנר, שלכבודו יקיימו הסינמטקים גם רטרוספקטיבה לסרטיו. הספר, כרך עצום מימדים בן 734 עמודים, מאכלס את התסריטים לכל ארבעת סרטיו הארוכים של הפנר ("לאן נעלם דניאל וקס", "פרשת וינשל", "דודה קלרה" ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר") וסרטו הקצר, "לאט יותר". זאת, בנוסף למאמר מאיר עיניים של אורי קליין על הפנר וקטעים מראיון שנתן הפנר למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי שעורך מרט פרחומובסקי.

לרגל האירוע התקשרו אלי מארגני האירוע שחיפשו תלמידים של הפנר מהאוניברסיטה לצורך סרטון שהם מפיקים. וכאן הייתי צריך להתוודות: מעולם לא למדתי אצל הפנר. לעומת זאת, אחת המשימות הראשונות שלי כעיתונאי קולנוע היתה בתחילת 1990 כשנשלחתי לדווח מהסט של הפנר ל"לורה אדלר".

עוד וידוי: אני לא אוהב את "לאן נעלם דניאל וקס", ולמען האמת פשוט לא מבין את הקסם שהוא מהלך על מבקרי הקולנוע שצפו בו בזמן אמת (5,000 איש ראו אותו ב-1972).

הרטרוספקטיבה של הפנר בסינמטקים תאפשר לי לצפות סוף סוף ב"פרשת וינשל", שמעולם לא ראיתי, ואולי להעריך מחדש סרטים אחרים שלו.
"לורה אדלר" נותר הסרט שלו האהוב עליי, לא מעט בזכות העדינות הרבה והפיוט שיש בצילום של דוד גורפינקל, כמו גם השימוש של הפנר בעולם התיאטרון כדי לשקף למעשה את עולמו, עולם הקולנוע, ועולם היצירה בכלל.

ואגב גורפינקל (שיהיה אחד הדוברים הערב). החיבור בין גורפינקל ובין הפנר בכלל לא היה ברור מאליו (למעט החיבור הפולני). זה נראה לא צפוי שבשני סרטיו האחרונים יחבור הפנר הכל כך פרוזאי לצלם כה ויזואלי, כה איש-של-קולנוע-טהור כמו גורפינקל. אבל החיבור עבד נהדר ב"דודה קלרה" וב"לורה אדלר". חיבתו של הפנר לצלם קשישים במטבחיהם הקטנטנים לא נראתה טוב יותר מאשר מבעד לעדשתו של גורפינקל.

בראיון שערכתי איתו פעם סיפר לי גורפינקל על יום הצילומים הראשון שלו עם הפנר. גורפינקל שהיה תמיד רגיל לחפש את הזווית הדרמטית והדינמית ביותר, מיקם את מצלמתו נמוך, כדי לצלם את הדמות מלמטה, לתת לה נוכחות ועוצמה. הפנר עצר אותו. "צט, צט צט", אמר לו הפנר, "בסרטים שלי מצלמים את הדמויות בגובה העיניים".

בזכות ספר התסריטים הנהדר הזה נזכרתי שוב בהפנר, בן ה-77, שלמרבה הצער שרוי במצב בריאותי קשה ולא יוכל לקחת חלק בחגיגות הנערות לכבודו, ובעובדה שתמיד אהבתי את הפנר הכותב הרבה יותר מאשר את הפנר הבמאי. נדמה לי שיש לי בבית את רוב ספריו, פרוזה וספרי לימוד. בזכות אותן שעות על הסט של "לורה אדלר" וההיכרות שנרקמה מאז, והמשיכה באוניברסיטה (למרות שלא הייתי תלמידו), חלקם הוא העניק לי בעצמו. ספר התסריטים מלא אוצרות מילוליים, האיש כתב משפטים מזהב טהור.

ראו, למשל, איזה יופי – בעדינות אבל גם באירוניה – הוא כותב את סצינת הסיום של "לורה אדלר" שצילמתי מהספר לראש הפוסט.

ציוץ