"ענן אטלס", ביקורת
"ענן אטלס"
?
==============
בתחילה רציתי רק להסתפק בזה, בסימן השאלה. לסכם סרט בן שלוש שעות בתו אחד. אבל זה לא עובד. זה המקום שבו הדפוס עובד יותר טוב מאשר האינטרנט, בהתחכמויות כאלה. בבלוג, לפטור סרט בתו אחד היה בעיקר נראה כמו תקלה בדפדפן שלכם.
==============
והאמת, מגיע ל"ענן אטלס" יותר מתו אחד. והאמת, זה מאותם סרטים שאנשים כמו – נגיד – הנרי אונגר או סלבוי ז'יז'ק – יכולים להחזיק עליהם סמסטר שלם של קורס על הרעיונות הפילוסופיים ותחנות הדרך בתולדות המאה ה-19, ה-20, ה-21 וה-22 שמובעים בסרט. אבל זה קורס שלא יעסוק בקולנוע, אלא באופן שבו פילוסופיה מזינה קולנוע. וככזה, "ענן אטלס" אכן מרשים.
=============
"ענן אטלס" הוא מהסרטים האלה שאחרי שלוש שעות די מפרכות של צפייה, כשהכל מתחיל להתחבר, אפשר להרגיש סוג של "אה! עכשיו אני מבין לאן הם הלכו עם זה", רגע של התעלות, סיפוק, קורת רוח, מסע ארוך-ארוך מגיע למקום שיש בו סיפוק מסוים. אבל יחסית לאורך המסע, הסיפוק הזה קטן מדי, צונן מדי. אף מתסכל.
============
אני מתחנן לעצמי שאוהב את "ענן אטלס" יותר. אני אמור להתמוגג מסרטים כאלה – טריפים של זמן ותודעה. "מיסטר נובאדי" של ז'אקו ון-דורמל, למשל. ממש פרויקט אח ל"ענן אטלס". ואותו אהבתי. ואילו כאן, אני צונן. וזה לא הוגן. אלה האחים וושאובסקי – אנדי ולנה (שצירפו אליהם את טום טיקוור, שיישא איתם בנטל המפלצתי שהם לקחו על עצמם) – ואחרי "המטריקס" אני אמור לאכול מכף ידם כל גרגר שהם יאכילו אותי (חוץ מ"ספיד רייסר"). הם הלכו והפיקו את הסרט הזה באופן עצמאי, גייסו לבד את הכסף (טום הנקס עזר), מישכנו את הבתים שלהם ובקצב העניינים נראה שהם הולכים לאבד את התחתונים על הפרויקט הזה. גדול, עצום, גרנדיוזי, חכם בלי גבול, אבל גם מתיש לחלוטין. לכן, אם שמעתם שמישהו ממש אהב – אבל ממש – את "ענן אטלס", הקשיבו לו, לא לי.
=============
שישה סיפורים שהם בעצם ששה סרטים נפרדים לחלוטין. סטים אחרים, דמויות אחרות, תקופות שונות, אמביציה מטורפת. אבל לא תמיד משתלמת. מתוך ששת הסרטים האלה נהניתי מאוד רק מאחד, והיה עוד אחד שהיה ממש לא רע. כל השאר, לא אהבתי. מאוד אהבתי את עלילת ניאו-סיאול בשנת 2144. זה הכי האחים וושאובסקי שיכולתי לבקש – עתידני, מרהיב, חכם, מותח, לא צפוי. עלילת 1973 היתה מוצלחת גם, זו אחת משתי האפיזודות בסרט שביים טום טיקוור והוא עושה כאן עבודה לא רעה כלל.
את העלילה על הספינה בסוף המאה ה-19 ממש שנאתי (גם זה בימוי של טיקוור), את עלילת בית האבות (2012) לא אהבתי, לעלילת 1936 עם המלחין היה פוטנציאל לא רע (והיא האפיזודה עם המשחק הטוב ביותר, ויש בה את הסצינה הכי יפה בסרט, זו שתמונה מתוכה מופיעה בראש הפוסט), וכך גם עלילת העתיד הרחוק הפוסט-ציביליזציוני יש בה רגעים, אבל לא די בהם.
==============
"ענן אטלס" הוא לא סרט, הוא עבודת אוריגמי. הוא מלאכת מחשבת של קיפולי נייר, של הנחת עלילה על גבי עלילה – מזמנים שונים, מסגנונות שונים – ולמצוא את קווי הקיפול המשותפים, את המקום שבו הרעיונות חופפים, הנראטיבים מצטלבים, האמירות מתאבכות. "ענן אטלס" הוא לא סרט, הוא הזמנה להירהור. זו חידה. בתום שלוש שעות צריך לצאת, לשבת בצד ולהגות לעומק מה רצו לומר לנו, כי זה סרט שכל חוויית הצפייה שלו נצברת לאחר סופו, ולא במהלכו.
הדבר הגאוני בסרט ניכר די מהר: השימוש באותו צוות שחקנים לאורך כל האפיזודות. טום הנקס, יו גרנט והוגו וויבינג, כמדומני, מופיעים בכולן. האלי בארי, ג'ים ברודבנט, דיוויד קית, דונה ביי (תגלית הסרט, בהנחה שהפסדתם את כל הסרטים הקוריאנים הכי שווים של עשר השנים האחרונות), סוזן סרנדון, בן ווישו וג'יימס דארסי מופיעים בחלקם. והם לא רק נעים בין תקופה לתקופה בין פרק לפרק אלא אף בין גזעים, מגדרים ואנושיות. לעיתים הגברים מגלמים נשים והנשים גברים, לעיתים מכונות ולעיתים בני אדם, לעיתים לבנים ולעיתים שחורים, האסיאתית מפרק אחד היא ג'ינג'ית מפרק אחר. בביקורת שלי על "מטריקס" כתבתי שהאחים וושאובסקי יצרו סרט על זהויות נזילות, זה היה שנים לפני שנודע לי שלארי וושאובסקי יצא לדרך לעבור ניתוח לשינוי מין ולהפוך ללנה (ולכן, כנראה, בשלב הזה של הקריירה שלה הם נמנעו מכל מגע עם התקשורת ושמרו על אנונימיות קנאית), ושנים לפני ש"ענן אטלס" לקח הרעיון הזה של "זהויות נזילות" לשיא. לתפיסת עולם. למוטו. הנשמה נצחית, כל השאר בר חלוף.
=============
אבל מה כל זה אומר? כתב החידה הזה, לאן הוא מוביל? ששה סיפורים המוגשים במקביל, ואנחנו רואים רק במטושטש את הצירים המחברים ביניהם: בסיפור הראשון כותב הגיבור יומן מסע, אותו קורא הגיבור בסיפור השני ונוטל על עצמו את זהותו של המחבר; דמות המשנה מהסיפור השני ממשיכה אל הסיפור השלישי (שני הסיפורים היחידים שדמות אחת עוברת ביניהם) ומביאה איתה אוסף מכתבים, אותו קוראת גיבורת הסיפור הזה; היא כותבת כתבה – וכאן לא מצאתי חיבור בין הסיפור של 1973 לזה של 2012, למעט העובדה שבאחד יש עיתונאית ובשני יש מו"ל; ספרו של גיבור הסיפור הרביעי עובד לסרט בו צופה גיבורת הסיפור החמישי; גיבורת הסיפור החמישי נושאת נאום, שהופך להיות לתורה של העולם בסיפור השישי. כך שאפשר לתהות האם רצף הדמויות הן גלגולי נשמה אחת של השניה – הרעיון הזה עולה מפורשות בסרט בסיפור החמישי – אבל הרעיון החזק יותר הוא שבני האדם מזינים את הדורות הבאים באמצעות מילים ורעיונות. ושכל הקיום שלנו הוא בעצם מאבק פילוסופי, ולא ביולוגי, בין שתי תפיסות עולם: זו הדארוויניסטית, הניטשה-יאנית, על עולם קניבליסטי, טורף אדם, בו לא רק שהחזקים הם שורדים, אלא שהם באופן הכי מילולי טורפים את החלשים – הוגו וויבינג מייצג את הסטרא אחרא הזאת לכל אורך הסרט בשלל תפקידים שונים; ומולה, תפיסת עולם הומניסטית, בה מה ששורד הוא החסד, החמלה, היחסים בין אדם ובין האחר. לימודי הפילוסופיה שלי חלודים מאוד, אבל אני די משוכנע שהנאום שנושאת גיבורת הפרק החמישי, זה בניאו-סיאול 2144, הוא בעצם הקראה מכתבי סארטר, או פראפרזה של לוינס על סארטר. נו, לכן צריך את ז'יז'ק שיבוא להסביר לנו את הסרטים של האחים וושאובסקי.
=============
אה, והבדיחה של ג'ים ברודבנט מעלילת בית האבות על "שמש ירוקה"? מתברר שזה רמז מטרים למה שיקרה בהמשך, באחת הסצינות הנפלאות בסרט, שמתחברות ישירות לעולם של מטריקס: בני אדם – או שיבוטיהם – כמקור אנרגיה מתכלה. אם "ענן אטלס" הוא תפריט הטעימות במסעדת השף של האחים וושאובסקי, זו האפיזודה – פרק חמש – שהייתי רוצה לקבל כסרט באורך מלא.
אם היית צופה בסרט הזה לפני עשר שנים, היית מאוהב בו. הרצון שלך להיות לפני עשר שנים ומאוהב בסרט, ניכר בטקסט. אבל כמו כל חובב וצורך קולנוע אדוק, גם אתה כבר עטוף בשכבות רבות של ניסיון, וצפייה של שנים במאות סרטים, וקליפות עבות של ציניות. אין מה לעשות. זה מזכיר לי את הסרט השני של ריצ'רד קלי הבמאי של דוני דארקו. ארוך, מפותל, סבוך ועמוס בדמויות ועלילות משנה. קולנוע רע זה ממש לא, אבל בשביל רווי ניסיון השנים – זה לא מספיק טוב.
===================
רוה לרן: אתה אולי צודק, אבל יש לי תחושה שאם האחים וושאובסקי היו מביימים את הסרט הזה לפני עשר שנים (ולא את מטריקס 3) הוא גם היה יוצא יותר טוב.
ד"א לא ראיתי את הסרט עדיין, סתם חשתי הזדהות מסוימת עם הנימה שבפוסט.
האחים וואצ'ובסקי הם בלוף גדול, מטריקס הראשון היה נחמד ותו לא.
יוצר באמת מעניין עם דברים להגיד, לא היה מוציא אחרי טרילוגית המטריקס
המפוצצת ומעייפת, רק את ונדטה (שאותו עוד צריך לראות) ואת ספיד רייסר.
איפה השנים של פולנסקי והיצ'קוק (הגדול מכולם, עם סרטי מתח מלאי בשר, רגש ודינמיות), ואיפה המפוצצי דרמה בשקל של ימינו (הגם שיש מעולים עדיין, אבל פחות ופחות אמריקאים טובים).
מה שכן, ניראה כמו סרט מעניין, וטום טיקאוויר במאי מעניין וטוב יותר בעיניי (גם "רוצי לולה" וגם "הבינלאומי" מעולים) מהאחים קישקושיידה.
בעולם צודק יותר, החדשים של מרטין מק'דונה, גונדרי ומיכאל האנקה היו סוחבים יותר תשומת לב תקשורתית.
יוצרים, בכל דבר שהוא, צריכים להפנים שלרוב- פחות זה יותר, וסיפור שיש בו היבט ריאליסטי ואמין, מרגש יותר מחזונים שנועדו לעתים יותר להרשים מאשר לספר סיפור מעניין (את המטריקס המקושקש, במאים טובים וצנועים יותר היו יודעים לקצץ היטב ולהגיש מיזה מטעמים).
עלילת בית האבות מצחיקה עד דמעות!
כל הסרטים מעברים אותנו מהלך של שחרור – מכפייה, מדעות קדומות, מיצר הרע. כמו החוקר של סו מי גם אנו מקבלים את הרושם שלא תמיד האומץ מספיק והסוף לא בהכרח טוב, אבל הסיפור עובר הלאה כמו אליו גם אלינו – מגמה שלא תיפסק לעולם, וכשיש לה הצלחות אפשר להתרפק עליהן. הקשר בין הסיפורים לא רק בתוכן אלא בעיקר ברצונות ברגשות ובקונפליקטים. תפסיקו לנתח סיפור ושימו לב לחוווית הסרט – אני לא השתעממתי לרגע בין רגעי המתח, ההומור והאקשן ובהחלט נהניתי.
=====================
רוה לדייגו: עלילת בית האבות היא רימייק מוחלט ל"צעצוע של סיפור 3" כפי שהיה מבוים על ידי דן וולמן. לדרישה שלך לוותר על סיפור ולהתמקד בקולנוע אני שותף דווקא, אבל האחים וושאובסקי לא יקבלו אותה, הרי עבודת הפרך הכי גדולה שלהם היתה בכתיבת התסריט המאוד שאפתני שלהם.
סרט נפלא. הכי טוב של 2012 בפער גדול מכל השאר.
סרט כל כך מרשים, עד שהכנסנו אותו ברגע האחרון לסיכום שנה של רוזבאד…
ובפירוט יתר – תסריט נפלא, צילום אדיר, פס קול מרטיט, עריכה כמעט מושלמת, ליהוק משגע ומי היה מאמין שהאחים וואשובסקי יתבגרו יום אחד ויפסיקו לביים בצורה אינפנטילית? 🙂
יאיר אני כל כך שמח לקרוא את השורה הראשונה. והשנייה. וכל הפסקה הראשונה ומה שעומד מאחוריה.
זה פשוט נכון. אחרי שעתיים ו- 40 דקות (ארוך מדי) הייתי רוצה לצאת עם הרגשה קצת יותר טובה. נכון הסרט נראה מעולה בכל שניה שלו. אבל הסיפורים עצמם לא מספיק חזקים. בגלל זה גם הקישורים, מרגישים עוד יותר רופפים ממה שהם באמת – ההתעקשות לספר שישה סיפורים גרמה לשישה סיפורים להיות מאוד חלשים.
אני דווקא חושב שרק העלילה של המלחין התעלתה על שאר הסרט.
I am with those who liked the film. For a 3 hours film, it kept me awake and interested,and I was quite tired when I watch the film.It's not a prefect film, nevertheless it worth the effort of watching it
אני דווקא אהבתי את הסרט. אפילו מאד. הוא אינו חף מחסרונות, אבל יחסית לחשש שליווה אותי בדרך אל בית הקולנוע (חששתי מפצצת שיעמום יומרנית ויפיפיה נוסח "עץ החיים" של מאליק) הרי שקבלתי הרבה יותר. קודם כל ערכי ההפקה: הסיפור על ניו סיאול היה זה שגם אני אהבתי במיוחד, אבל אהבתי את עבודת התשבץ התמידית הן בקשר בין הסיפורים והן ב"זהה את השחקן" מסיפור א' בסיפור ב'. אהבתי את הנימה האנושית השזורה לכל אורך הסרט: סרט בעל תקציב ענק עם תפיסת עולם הומנית זה לא משהו שרואים הרבה על מסך הקולנוע. חבל לי שאולי יוצריו יאבדו את התחתונים (והבתים) שלהם. "ענן אטלס" הוא סרט מאד ראוי, אחת החוויות הקולנועיות המשובחות שלי משנת 2012. ואם כבר ללכת לראות את הסרט, אז רק על מסך גדול. זו הדרך לצפות בו.
אני חושב שמדובר בסרט נפלא. קולנוע מסעיר במיטבו. אני מצאתי שהדבר החזק ביותר שנשארתי ממנו הוא עובדת הרצון החופשי של האדם. הגורל אולי נקבע כבר אבל לכל אחד יש את הזכות לבחור באיזו פעולה הוא יבחר. זה מסתדר טוב עם המעבר של הנפש בין הדמויות השונות שמשחק כל שחקן – אחד שומר על היותו רע בכל הסיפורים, שני עובר שינוי, שלישי מבצע זיגזוגים – הנטייה אולי קיימת אבל הבחירה היא בידיה של כל דמות.
אחד הסרטים הנפלאים שראיתי בשנים האחרונות וללא ספק הסרט של האחים שהכי אהבתי. מצד שני אני מת על ספיד רייסר אז מה אני מבין.
שלוש שעות חלפו ביעף
סרט מרתק מבדר מותח ומעורר מחשבות
אהבתי מאד כל דקה ממנו מתחילתו ועד סופו
אה כן, והאיזכור של הסרט "שמש ירוקה" והדרך בה הוא הוצג גאונית!
"Soylent Green is made out of people"
כי זה מיד עולה בראש בסצינת העתיד הסיאולי
כמה יומרני כך גרוע. הסרט המעייף ופומפוזי של השנה. וקלעת יפה רוה.
יש שאפתני וטוב (אמריקן ביוטי, מועדון קרב, שני האנדרסונים לרוב).
ויש את האחים קישקושיידה\וואשובסקי, כפי שחשבתי, אפילו יותר יומרני מימה שנדמה בתחילה.
בית ספר לאיך לא לעשות קולנוע.
אם צד אחד זה הסרטים של פריס הילטון ואמריקן פאי (מלבד 1 שבסדר ל FUN).
אז חייב גם להיות צד שני למתרס הכוונות. הראשון מטופש והשני חסר שכל ישר כמעט באותה מידה.
אבל מגניב תמיד לראות את יו גרנט, וגם בן ווישאו, הבריטי הצעיר יותר, בדרך נחמדה מאוד.
הסרט היה מרומם ונפלא! גם פעם ראשונה שקולנוע הוליוודי נוגע בעניין הגלגולים באופן כה משכנע. אמנם הנרטיב של טוב ורע ומאבק ובחירה מוכר לנו, אבל החיבור שלו לגלגולי נשמה, הוא המעניין כאן.הוא מראה לנו שדברים משתנים לאורך ההיסטוריה כשאנשים מתעוררים, ויכולים לשנות את המציאות בה הם חיים.והם קיבלו את הירושה הזו מגלגולי חיים שונים, בהם הם היו טובים או רעים וצברו ידע וחוויות חיים. הם תמיד יכולים לעשות שינוי ולבחור באיזה דרך ללכת גם אם נולדו עבדים או שרתים. רעיון הגלגולים שהנשמה מתגלגלת כדי להתפתח, נראה פתאום מאוד מובן ובהיר. וזה הגדולה של הסרט בעיני, יחד כמובן עם כל האפקטיים וההנאה מקולנוע מרהיב!
=========י
רוה לאורלי: אני לא חושב ש"ענן אטלס" יכול להיחשב 'קולנוע הוליוודי'.
הסרט הזכיר לי שבטיול בהודו לראשונה שם ביקרתי במומביי באחד הרחובות התחילו התקפי דהזוו קשים של מקום שהכרתי ידעתי לטייל בסימטאות כאילו זה שנקין התחושות לאחר שעות התחזקו עד שהגוף ממש התחיל לרעוד חשבתי שמישהו שם לי סמים אך חברה ישנה ליוותה אותי ושמרה עליי השיא היה באחד הבתים שנכנסנו שם הפיע תמונה של הודים במדים בצבא הבריטי קצין אחד ממש היה דומה לי בצורה מחרידה מתברר שהוצא להורג באשמת מרד.
רציתי לשכוח מהחוויה כמה שיותר מהר לאיש לא סיפרתי אולי רק כאן בעילום שם.
הסרט פשוט זרק אותי לפני עשור.
מסכים עם רוב מה שכתבת
ובכל זאת נהניתי מאוד מהסרט
אני לא מסכים עם מי שכתב כאן שהסרט לא עשוי טוב
בעיני (ואולי פה באמת יוצרי הסרט לא יאהבו אותי)
אם פשוט באים להינות מחוויה קולנועית נהדרת מבחינה ויזואלית,
מבלי לנסות לחפש את המסרים הגלויים והסמויים
או תסריט מהודק ונטול חורים
אז שלוש שעות הסרט עוברות נהדר