"ימי גיוס", סרטו החדש של עידו הר, אחד הדוקומנטריסטים המשובחים של ישראל, יוקרן בערב בסינמטק. הנה ביקורת קצרה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.3.2013

אחרי שני סרטים, “סבא סיביר" ו"מלון 9 כוכבים", הפך עידו הר לאחד היוצרים התיעודיים הכי מסקרנים בארץ. אולי אף בעולם. “מלון 9 כוכבים" מ-2007 הוא אחד מסרטי התעודה המעולים שנעשו בישראל, ואחד מסרטי התעודה האהובים עליי, והוא עוקב בפיוט דומם אחר פועלי הבניין הפלסטינים שבונים את מודיעין עילית, כשהם לכודים בשטח ההפקר שבין הפטיש לסדן – מצד אחד, גדר ההפרדה ההולכת ונבנית הופכת אותם למסתננים, לאנשים שצריכים להתפלח מבעד לגדרות כדי להגיע לעבודה; מצד שני, כדי להתפרנס, הם בונים את ההתנחלות שהולכת ומצרה עוד ועוד את שטח המחייה שלהם ושל משפחתם. “מלון 9 כוכבים" סיפר סיפור שמתרחש כמעט במקביל לסיפור ולאיזור המתועדים ב"5 מצלמות שבורות", אבל עושה את זה באמצעים של סרט טבע. כמעט בלי פוליטיקה. רק התבוננות. התוצאה היתה עוצרת נשימה. לכן, הבשורה שלהר יש סרט חדש שימחה אותי. למרבה הצער, סרטו החדש מאכזב.

הר נדד בעולם בין ארבע מדינות ותיעד ארבעה בחורים צעירים בימים האחרונים לפני הגיוס שלהם, רובם כנראה בדרכם להיות טנקיסטים. בשתי מדינות הגיוס הוא חובה (ישראל ורוסיה), ובשתי מדינות הגיוס הוא סוג של בחירת קריירה מקצועית, בחירה של פרנסה, ולא רק בחירה של פטריוטיות ואידיאולוגיה (ארצות הברית וצרפת). שני הצעירים המגויסים לצבא החובה שותקים רוב הסרט. הם נראים בהלם, הם לא ממש רוצים ללכת לצבא. הסיפור של הנער הרוסי מרתק במיוחד: הנער חי בחווה מרוחקת, בעוני, האבא מנסה לשכנע אותו שהתגייסות לצבא היא חובה, ושהוא תורם כך למדינה ממש כפי שאביו וסבו תרמו לה לפניו. אבל מחוץ לטווח השמיעה של הנער מודה האבא שברוסיה מי שמצליח לגייס סכום כסף נכבד, יכול לקנות לבנו פטור מהשירות. והם, למרות רצונם בכך ובירור העניין מבחינה כלכלית, לא הצליחו לגייס את הכסף הזה. ככה יוצא שצבא החובה הוא בעצם הצבא הוא צבא העניים, באיזורי הספר, כי כל העשירים, בני העיר, יכולים להרשות לעצמם לקנות פטור.

הרעיון מקסים: לתעד ריטואלים של פרידה, של התנתקות בין הורים וילדיהם, של רגע המעבר מתלות לעצמאות. אבל "ימי גיוס" לא מתקרב בסגנונו ובאמירותיו לעוצמות שהיו בסרטיו הקודמים של הר. הלאה. מחכים לסרט הבא.

ציוץ