15 מרץ 2013 | 14:49 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

“בננות”, ביקורת

“בננות”. הבועה

איתן פוקס סוף סוף ביים סרט שבאמת מתאים לקרוא לו “הבועה”. בכל פעם שפוקס רצה לעשות סרט קליל, משהו כבד נדחף לו באמצע. “שירת הסירנה”? מלחמת המפרץ. “פלורנטין”? רצח רבין. “הבועה”? פיגועי התאבדות. אי אפשר לעשות חיים בארץ הזאת. אז הנה, סוף סוף אסקפיזם קליל, צבעוני, מבדר, מצחיק.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 13.3.2013

“שני דברים משפרים לי את מצב הרוח: שיר פופ מושלם וסקס”. כך פותחת קרן ברגר את הקריינות לסרט הישראלי החדש “בננות”, שביים איתן פוקס על פי תסריט שהוא כתב יחד עם המחזאי ובמאי התיאטרון אלי ביז’אווי. שורת פתיחה קצת מצחיקה, כי היא מבטיחה שני דברים, אבל מקיימת רק אחד. סקס אין בסרט הזה בכלל. אבל שירי פופ? לא רק שהפסקול גדוש שירי פופ, אלא שהסרט עצמו הוא כמו שיר פופ מושלם.

אני מכיר את התחושה הזאת ומזדהה עם המשפט הזה שנאמר בסרט: שיר פופ מושלם יכול לעשות פלאים ללב. מלודיה מושלמת, כזו שהיא קליטה מאוד, עד לרמה שבו נדמה כאילו כבר שמענו את השיר, שיש בו מתקתקות ונאיביות, אבל מבלי לגלוש לקיטש, שיש בו חייכנות אופטימית, אבל גם איזשהו עצב צובט. ובאמצע תהיה איזו מודולציה סוחפת, או הרמוניה מרגשת, משהו שיהפוך את השיר הזה לשבועות הקרובים לחבר הכי טוב שלך, להמנון שלך, לנעימת הנושא שתלווה אותך בנהיגה, הליכה או שטיפת כלים. עד שיימאס. ובכן, “בננות” הוא שיר הפופ המושלם הזה, על כל מרכיביו הנ”ל. ובדיוק כמו שיר של הפט שופ בויז, או של בל אנד סבסטיאן, הוא גם מספיק חכם כדי להיות גם שיר פופ מושלם, וגם להיות מודע לעצמו שהוא כזה – שהוא נוגע בקיטש, אבל לא גולש אליו, שהוא גובל בסכריניות, אבל שומר ממנה מרחק בטוח, שיש בו משהו מלאכותי, אבל שבאופן מפתיע הוא גם מצליח לגעת גם ברגש אמיתי.

על “בננות” שמענו לראשונה לפני שלוש שנים, כשאפרת דור ויעל בר זוהר לוהקו לסרט – שתויג כקומדיית אירוויזיון – שהיה אמור לצאת לצילומים כבר אז. לא ברור מה התפרק שם, אבל ההפקה נדחתה, פוקס עבר לביים את “הסיפור של יוסי” ששבר את השתיקה הקולנועית בת שש השנים שלו מאז “הבועה” (הוא עשה טלוויזיה בין לבין). “הסיפור של יוסי” היה סרט שריגש אותי מאוד, דווקא בפשטות שלו. ושוב, המטאפורות המוזיקליות תמיד מושלמות לסרטים של פוקס: “יוסי” הוא מעין בלדה של קרן-אן, עדינה, רגישה, אבל גם כמעט לואו-פיי, עם מינימום אמצעים, מעט צלילים. בישראל “הסיפור של יוסי” נתקל באדישות, אבל בחו”ל הסרט מתקבל באהדה (על ידי הביקורות בעיקר) והוא פתח את פסטיבל טרייבקה. חודשיים אחר כך, ביוני 2012, יצא פוקס לצלם סוף סוף את “בננות” ותשעה חודשים אחר כך הסרט כבר בבתי הקולנוע. ופדרו אלמודובר לא היה יכול לשיר את זה טוב יותר.

עלילת “בננות” מספרת על דייריו של בית דירות תל אביבי – הומו אחד וחמש דיוות – שמתכנסים כל שנה לריטואל קבוע: צפייה בתחרות היוניברסונג (מעין אירוויזיון שלא צריך לשלם לו על הזכויות להשתמש בשם הרשום שלו). בעקבות שברון לב של אחת מהם, בוקע מליבם של חבריה שיר ספונטני לשיפור מצב רוחה. אלא שהשיר הזה הופך – בפיתולי עלילה שנשארים (באופן קצת רשלני) מחוץ למסך – לנציג ישראל לתחרות הזמר הבינלאומית. מכאן צריכה השישייה הזאת – שרק אחת ממנה היא זמרת מקצועית – לא רק להתאמן לקראת ההופעה, אלא גם להבין מי הם באמת. על הדרך, הסרט הזה מלא סתירות חינניות. כמו למשל הטקסטים של הבלוגרית (קרן ברגר) שכמהים לימים פשוטים יותר, ישנים יותר, שבהם היה רק ערוץ אחד והתקשורת הבינאישית היתה נוכחת יותר, פחות טכנולוגית, ומצד שני – באותה נשימה ממש – הכמיהה שלה להיות חלק מהעולם הגדול, העכשווי, הנורמלי. ברגע אחר נגעלות הדמויות מהפיכתן לדמויות קאמפיות, וזאת בשעה שכל הסרט שם אותם בתוך מסגרת קאמפית. הסרט הזה חי מהסתירות שלו, שהן בדיוק הסתירות שמהם עשוי הפופ, ומהם עשויים ממתקים. ענת וקסמן מגלמת אופה ובעלת מאפייה המתמחה בהכנת קאפקייקס, אבל כאלה המצופים בציפוי גדוש צבעי מאכל זרחניים. מלאכת יד, אבל עם תוספים מלאכותיים.

אחת ההברקות הגדולות של פוקס בסרט היא הבאתו של דני שניאור לתפקיד הצלם (פוקס תמיד מצטיין בבחירת צלמים ומוזיקאים). שניאור הוא אחד הצלמים הגדולים בישראל, אבל באופן מדהים “בננות” הוא הסרט הישראלי הראשון שהוא מצלם מאז “חתונה מאוחרת” ב-2001. שניאור מציף את הסרט, כהרגלו, באור רך, אבל בצבעים עזים. כתוצאה מכך, “בננות” נראה נפלא, כמו קרוסלה של צבעים.

אבל מה שהכי מעניין כאן הוא העובדה שאיתן פוקס סוף סוף יוצא מהארון. בחמשת סרטיו לקולנוע פוקס התמיד באופן עיקש לקחת עלילות הקשורות בהומואים ולשבץ אותם בתוך סרטים שכאילו נתלשו מתוך הקנון הישראלי הכי סטרייטי ומיינסטרימי: חיילים, מוסד, שואה, כיבוש. זו נדמתה כמו אג’נדה: אני יוצר הומו, אבל אני לא עושה סרטים קוויריים. פוקס פיצח את המהות הטראגי-קומית של המיינסטרים הקולנועי הישראלי ופשוט הכניס לתוכו את הנושאים הקרובים לחייו ותפיסת עולמו. אם היה בו שמץ של קמפיות עליזה ומוחצנת, הוא שמר את זה לעבודותיו בטלוויזיה (“בעל בעל לב”, “תמיד אותו חלום”). לקולנוע הוא שמר פאסון רציני. לא רק רציני, אף עגום: לסרטיו היתה נטייה לפנות אל המדכדך, הפסימי. ופתאום: חיוך. פתאום סרט שהוא מסיבה. ולמעשה, סרט הקולנוע הכי קווירי שפוקס ביים מימיו, סרט שהוא לא רק מיוזיקל נפלא, אלא בעצם כמעט דראג-שואו (עם טוויסט: הנשים הן הדראג-קווינס האמיתיות כאן). אבל בעדינות וברכות, ובצבעוניות, פוקס ממשיך את שיטתו, לקחת את הישראליות (הפעם זהו הקולנוע הישראלי, ולא המציאות הישראלית) ולשבץ בתוכה לא את ההומו, אלא את ההומואי. ההומאז’ הכי ברור של הסרט – וזה נאמר באופן מפורש בתוך הסרט – הוא “הלהקה” של אבי נשר. ולהזכירנו, שגם ב”הלהקה” היה הומו (בגילומו של מנחם עיני), החידוש של “בננות” בקונטקסט הישראלי הוא שהפעם זו הגרסה של “הלהקה” מנקודת מבטה של הדמות ההיא, ולא של דמות המאצ’ו של גידי גוב.

בבסיס “בננות” נמצא געגוע. הסרט בנוי כמו אגדה – אתם יודעים היטב לאן הסרט הולך, ונאנחים בסיפוק, ואף מוחים דמעה נרגשת אחת, כשלשם הוא אכן מגיע, ממלא את הציפיות שהעמסנו עליו. זה געגוע לשירים פשוטים, שירים בשני אקורדים, לשירי אהבה מטופשים, אבל גם למציאות קצת פחות מורכבת. לא מציאות של שחור ולבן, אלא של אדום, ורוד, ירוק, כחול ולבן. והאגדה הזאת מסופרת בתנופה נאיבית נהדרת. פוקס נותר אחד הבמאים הבכירים בארץ ביכולת שלו לשלוט היטב ברגשות צופיו, וכמה מקסים שהפעם הוא לוקח את זה לאיזורי הפיל-גוד. כך, עם שש דמויותיו המייצגות את כל אמהות-הטיפוס של ישראל, פוקס מערבב בלילה מתוקה המכילה את כל מרכיבי הישראליות כפי שהוא רואה אותה והופך אותה לגלויית נוף אורבנית, שבה תל אביב ופריז קרתניות וקוסמופליטיות באותה מידה (אחד הרגעים הקסומים בסרט הוא דיזולב בין קו הרקיע של תל אביב ובין זה של פריז, שכמעט אומר לנו, בשבריר שנייה של דממה, “זה היינו הך”). ומה המתכון לבלילה הזאת? חומוס, אלוהים, מוזיקה והומואים. ב”בננות” אין סתירה בין אף מרכיב והתוצאה היא סרט שהוא, בפשטות, נהדר.

====================

נ.ב:

שתי גערות.

א. אני לא יכול לתאר עד כמה אני מתעב כשסרטים משתמשים בשמות השחקנים כשמות הדמויות. הסרט בכיכובם של ענת, קרן, דאנה, אפרת, יעל ועופר מספר על דמויות בשם ענת, קרן, דאנה, אפרת, יעל ועופר. אני מבין את זה בעולם ניאו-ריאליסטי/דוקו-דרמטי, אני לא מבין את זה בכלל בסרט שכולו מנסה להיות אסקפיזם מלאכותי, והאלמנט הקטן הזה פשוט הורס את האשליה.

ב. בוליווד. “בננות” הוא סרט בוליוודי. אני אומר את זה בחיבה, אני חושב שהקולנוע הישראלי צריך ללמוד קצת מהקולנוע הבוליוודי איך לחבר בין דרמה ובין מוזיקה. אבל לא על זה אני מדבר, אלא על השימוש שהרגיז אותי בעודף אנגלית בתוך הסרט. לאוזניים זרות הסרט נשמע ככה: “ג’יבריש ג’יבריש ג’יבריש וונדרפול ג’יבריש ג’יבריש ביוטיפול ג’יבריש ג’יבריש האו-דו-יו-דו”. בדיוק כמו שסרט בוליוודי, בו מדברים השחקנים בניב המערבב בין הודית לאנגלית, נשמע באוזנינו. קצת כמו עם עניין השמות, אלה בעיניי רגעים של כתיבה עצלה.

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - ““בננות”, ביקורת”

  1. צור שפי 15 מרץ 2013 ב - 20:52 קישור ישיר

    מאוד מסכים עם הביקורת (למעט הגערות, אהבתי שהדמויות קרויות בשמותיהן האמיתיים). יש נקודה אחת שאני לא סגור עליה (וצריך כאן הזהרה ממיני ספוילר): האם הטעות המתמטית לכאורה בסוף הסרט (ביחס להפרש הנקודות בין השירים) היא רשלנות תסריטאית או משהו מכוון שמטרתו להגיד שזה ממש לא חשוב? אני נוטה לאפשרות השניה.

  2. יוסי.ק 15 מרץ 2013 ב - 21:18 קישור ישיר

    סוף סוף סרט ללא סיבה? השתכנעתי שזה סרט void מיותר שעדיף לא לראות.

  3. ד. 16 מרץ 2013 ב - 6:05 קישור ישיר

    איתן פוקס די אובר רייטד. אבל גם לא רע.
    גם מה שנהנתי יותר מהמכלול של פוקס- ללכת על המים, הוא חביב, לא מעולה.
    בן זוגו אחלה בחור יחסית, אבל גם לא מבקר מוזיקה כזהה מבריק.
    הכי כיף להיות פוליטיקלי קורקט ונחמד, אבל האמת היא שבעשור האחרון, עם סייג רציני, אני מדבר על יצירות באומנות, מתוך מה שאני בודק ואוהב, מעט, או אפס יצירות גדולות מאת יוצרים (מוזיקאים או במאים) גאים.
    לא אומר את ההפך, כן, אבל גם להלל על אוטומט זה רע לביקורות ולתרבות.

    גם בחירת השחקנים אולי בעייתית, זה שנים שעופר שכטר בא לי רע לעין.
    כל מי שהיה קשור באופן ישיר בריאליטי (הדבר המזעזע בתולדות התרבות החדשה) מתקשר לי אוטומטית, לבינוני, ולרוב העניין גם הוכיח עצמו,
    אחרי ההשתתפותם, של כל החבר’ה, מישהו פה מאזין לדיסקים של ההראלים או
    נפל מהכיסא ממשחק של אחד מהחבר’ה האלה לאחרונה ??

    אבל הנשים, הו הנשים החמודות שלנו. הגיע השעה שיעל בר זוהר היפיפייה
    תשחק בפרויקט שיותר רציני ועמוק, לפחות יותר מהטלנובלות המביכות של ישראל (ובכלל, כאחד שאוהב מוזיקה וסרטים ישראלים חדשים, בסדרות אנחנו פאקין מביכים) ..

    אבל לא יודע כמה עומק וכישרון יש בבחורות עם רמת היופי הזו (לפני הכל, תביטו שוב בשחקנים\יות האהובות עליכם ביותר ותראו שיש מצב שהרוב המוחלט יהיו פחות יפים מבר זוהר. באמת שהאנדר-דוג-יות תורמת לעומק וגיוון).

    דנה איבגי מהמופלאות שבשחקניות ישראל, ענת וקסמן פילפלית ואחלה.
    בגברים חייב לציין שני שחקנים בולטים שגם נאים- מיכאל אלוני ושי קדימי שגם נתנו משחק מעולה ב”התגנבות יחידים”.

  4. פרסונה 17 מרץ 2013 ב - 15:59 קישור ישיר

    תיקון – “הסיפור של יוסי” לא פתח את פסטיבל טרייבקה. הוא הוקרן ראשון בערב הראשון של הפסטיבל, ויחצני הסרט מיתגו זאת בחוכמה. אבל הוא לא היה “הסרט הפותח”

  5. אבי 18 מרץ 2013 ב - 0:53 קישור ישיר

    הביקורת הזו הרבה יותר מלאה תוכן מהסרט שהוא גיבוב קלישאתי של כל מה שמהווה בעיני שכבת מייק אף זול עם נצנצים מ׳הכרמל׳. שילוב די צפוי בין מספרת-קריינית שמאכילה אותך בכפית ומסבירה לך בדיוק איך העולם נראה מרגיש ומה מהות הסרט, תסריט הזוי, משחק בינוני ומוגזם בחלקו, התפתחות עלילתית צפויה ומשמימה, שימוש בטייפקאסטינג שמתאים לסרט סטודנטים שנה ג׳ במכללת אריאל. ויותר מכל, הצליח לעצבן אותי כי באתי עם הבן זוג שלי והבן הגדול. שנינו נרדמנו בסוף…פשוט בזבוז מבאס של ערב. תן קצת קרדיט פוקס לצופייך והתקדם ליצירה מהבטן ושאין בה יותר פלסטיק סיליקוני יותר מכל דבר אחר. יצאתי מהסרט הזה עם תחושה מבאסת.

  6. ד. 25 ספטמבר 2013 ב - 23:43 קישור ישיר

    גם מקסים אבל גם מסתיק ושטחי מידי.
    ענת וקסמן (הבון בון והדופק האמיתי של הסרט) ודנה איבגי מצויינות כהרגלן.
    אפרת דור היא הפתעה די חיובית, ולא מזיק שהיא ויעל בר זוהר יפיפיות.
    אה מה מה- כנראה שחסר משהו בסרט, אם נותרים רק עם זה בסוף.
    אבי פה בתגובות לא כזה החטיא בסיכום. יש משהו מנוכר בסרטים של פוקס.
    אבל זהו הסרט הכי טוב שלו מאז שני הראשונים (ג’אגר וללכת על המים).

    (אם להוציא את שני המוקדמים יותר שלו “אפטר” ו”שירת הסירנה” הפחות מוכרים)

    ובפעם המאה- (אני סטרייט ועדיין חושב ככה..) תנו לשחקנים גאים לשחק בתפקידים כאלה. זה ייתרום לנשמה, חום ולאמינות גם יחד.


השאירו תגובה