"אדמה מובטחת". כמו שיר של ברוס ספרינגסטין

אני קורא בלא מעט ביקורות ש"אדמה מובטחת" הוא סרט עם מסר מגויס, סרט פרופגנדה. אבל מישהו יכול להגיד לי באופן צלול מה המסר הזה?

פורסם ב"פנאי פלוס", 13.3.2013

את "אדמה מובטחת", שיתוף הפעולה השני של הבמאי גאס ון סאנט עם השחקן והתסריטאי מט דיימון (קדם לו "סיפורו של וויל הנטינג", עליו זכו דיימון ובן אפלק באוסקר כתסריטאים), אפשר לנפנף בביטול כסרט פרופגנדה אקולוגי. הסרט, שמבוסס על סיפור של דייב אגרס (הסופר שכתב את התסריט ל"ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז), בנוי היטב באופן בו הוא גורם לנו להיטלטל הלוך ושוב בין הזדהות בדמות ובין תיעוב וחשדנות כלפיה. דיימון, ושותפו לתסריט ולמשחק, ג'ון קרסינסקי (“המשרד"), מגלמים את שני הטיפוסים שהאמריקאי הממוצע, הפשוט, העממי והעני הכי שונא בעולם: איש התאגידים, ומולו איש ארגוני שמירת הסביבה. כשהאחד מגיע לעיירה חקלאית באמריקה התיכונה ומנסה לחכור את אדמות התושבים כדי להקים עליהם בארות לשאיבת גז טבעי מבטן האדמה, הוא עושה זאת כדי להבטיח להם את מה שהוא חלם עליו כל חייו: אפשרות להרוויח בוכטה ולברוח מהעיירה הקטנה. החלום האמריקאי שלו הוא חיים בעיר הגדולה, האמידה, והיציבה, ולא בעיירה הקטנה שבכל רגע נתונה לחסדים – בין אם של מזג האוויר או של תאגידים שיכולים לרסק את העיירה לרסיסים ולהמיט על כל תושביה עוני. קחו את הכסף וברחו, זה המוטו שלו. ומולו, איש האקטיביזם האקולוגי, ארגוני השמירה על הסביבה, שמנסה לשכנע את התושבים לא להתפתות לכסף הגדול, או אפילו להבטחה לו, כי המשמעות היא הרס פוטנציאלי של האדמה שלהם, בגלל תהליך כרייה שיש בו פוטנציאל מזהם. גז טבעי, אנחנו לומדים מהסרט, הוא אמנם משאב “ירוק”, אבל תהליך הפקתו מזהם והרסני לא פחות מכרייתו של כל משאב אחר. במי מהם יבחרו תושבי העיירה?

ון סאנט, שבשנים האחרונות נטה לבימוי סרטים קצת יותר ניסיוניים, חלקם מהמבריקים שנעשו בשנים האחרונות, ומהאהובים עליי ("ג'רי", "אלפנט", "פרנואיד פארק") חוזר כאן לבימוי קורקטי, יציב, כמעט מגויס. אבל להבדיל מ"סיפורו של וויל האנטינג" או "מחפשים את פורסטר", אותם חשתי שהוא מביים כמעט על ניוטרל, כאן ון סאנט מתמוגג מהלוקיישן בחיק הטבע ומאפשר לסרט שלו מרווח נשימה רב, בו הוא מתבונן קצת בכל מה שסביבו – האדמה, הירק, השמים. מהבחינה הזאת, המשיכה לטבע כמי שעוזרת לו לספר את הסיפור, "אדמה מובטחת" מזכיר לפרקים כמה מסרטיו המוקדמים של ון סאנט, כמו "איידהו שלי" ו"גם בוקרות חוטפות את הבלוז", שנראה שהוא היה מתמסטל משוטים של עננים ושדות בהם.

הבעיה העיקרית שלי עם "אדמה מובטחת" – כן, כפי שהשם מבטיח זה לא סרט על יציאת בני ישראל ממצרים, אלא בעצם שיר של ברוס ספרינגסטין שהפך לסרט קולנוע, שיר הלל לאמריקה של עבודת כפיים, של צווארון כחול – אינה הסמטוכה האידיאולוגית שהסרט יוצר (מהבחינה הזאת, הוא דווקא אמיץ: הוא מופק על ידי גוף המזוהה עם אקטיביזם אקולוגי, החברה שהפיקה את "אמת מטרידה", גוף שהייתם מצפים שיעודד מעבר לגז טבעי, אבל שדווקא הוא אומר ומודה שגז טבעי הפך לנפט של ימינו, ושהמציאות שהוצגה ב"זה יגמר בדם" עדיין ממשיכה גם כיום, אבל תחת אצטלה של "אנרגיה ירוקה", ושהבעיה האקולוגית האמיתית היא עם התאגידים).

לא, הבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא שהוא מתעלם מהעובדה שהסיפור הזה כבר סופר, ובאופן מבריק ומקורי יותר, באחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים: “גיבור מקומי" שביים ביל פורסיית. זה כמעט אותו סיפור, רק שם הוא היה מבריק פי אלף, ואירוני הרבה יותר: איש תאגיד נפט אמריקאי מגיע לכפר קטן וקסום בסקוטלנד בו עליו לשכנע את האוכלוסייה למכור את האדמה כדי להפוך את פיסת גן העדן הזאת לאתר קידוח נפט. הוא מגיע מלא חששות ועד מהרה מגלה שתושבי הכפר ששים למכור את אדמתם, לקחת את הכסף ולהתחפף מהחור הזה. אלא שאז… ובכן, לא אקלקל לכם. זה הסרט שעליכם לראות בסוף השבוע הזה, סרט שחוגג בימים אלה יום הולדת 30 וש"אדמה מובטחת" הצפוי, רק מוכיח כמה הוא הקדים את זמנו ואקטואלי כיום בדיוק כפי שהיה אז (רק החליפו "נפט" ב"גז"). והוא גם שנון יותר, מצחיק יותר, פיוטי יותר ולמעשה גם חכם יותר באמירות שלו מלאות האירוניה שלו על תאגידים, כסף, אקולוגיה מול החיים "הטבעיים" והפשוטים של האדם הקטן, החיים בכפר מול החיים בעיר. סרט גאוני. “אדמה מובטחת", סרט מלא כוונות טובות אבל נטול נשמה, מחוויר לעומתו, למרות שהוא לא רע.

===================

נ.ב:

יודעים מי היה יכול לביים את "אדמה מובטחת" ממש יפה, וגם לשכתב את התסריט עם קצת יותר בשר? ג'ון סיילס.

ציוץ