פלונטר

תופעה: בחמש השנים האחרונות זינקה כמות סרטי הקולנוע המדובבים לעברית בלמעלה מ-300 אחוז. זה סיפור טוב, עם טוויסט רע

בערוץ יס 5 שמו לב לתופעה חדשה: בחמש השנים האחרונות זינקה כמות הסרטים המופצים בארץ לבתי הקולנוע בדיבוב לעברית. בני ה-40 מאיתנו זוכרים שבילדותנו ניתן היה למצוא לא יותר משני סרטים מדובבים לעברית בשנה, על פי רוב היו אלה סרטי האנימציה של דיסני. אבל זה השתנה בקיצוניות.

שימו לב למספרים. בשנת 2007 הופצו בארץ שמונה סרטים שדובבו לעברית, בראשם "כוורת בסרט" ו"הארי פוטר ומסדר עוף החול".

ב-2008 זה צמח ל-11 סרטים, בראשם "וול-אי" ו"קונג פו פנדה".

ב-2009 זה נותר יציב עם 10 סרטים (“גשם של פלאפל", למשל).

אבל ב-2010 חל הזינוק הנחשוני: 20 סרטים מדובבים לעברית, זינוק של מאה אחוז תוך שנה, הופצו בבתי הקולנוע.

ב-2011 זה קפץ ל-25.

וב-2012 זה עלה ל-27 סרטים.

מ-8 ב-2007 ל-27 בשנה שעברה, זינוק של למעלה מ-300 אחוז. בחמש השנים האלה הופצו בסף הכל בארץ 100 סרטים מדובבים. כל זה היה מספיק כדי לייסד, משבצת שבועית חדשה לילדים שמציגה סרטים מדובבים בערוץ יס 5.

קל להבין שמאחורי המספרים האלה מסתתרת תובנה מסחרית פשוטה מאוד: ילדים קטנים והוריהם הפכו לקהל החזק והדומיננטי ביותר בבתי הקולנוע. אני יודע על מה אני מדבר: הזינוק הזה חופף באופן מוחלט את התקופה שבה התחלתי ללכת עם בנותיי לבית הקולנוע ונחשפתי לראשונה, למענם, לסרטים מדובבים לעברית. החל מ"כוורת בסרט". (בימים אלה, אגב, הן מתחילות כבר לנטוש את הסרטים המדובבים ומתחילות להעדיף את גרסאות המקור באנגלית. אבל אם סרט אינו מופץ באנגלית, אין להן שום בעיה עם הגרסה בעברית). אני גיליתי שעולם הדיבוב השתדרג פלאים לעומת מה שהכרתי בילדותי, ושבכמה מקרים הגרסה העברית נעימה לאוזניי יותר מזו המקורית (למשל ב"תזיזו ת'רגליים" וב"פוניו").

העובדה שסרטי אנימציה מדובבים נהיו כה מבוקשים הביאה לכך שמפיצינו התחילו לחפש בהיסטריה כל סרט אנימציה שאפשר לדבב. וכך קרה שבחופשות בתי הקולנוע התמלאו בסרטי אנימציה מכל העולם: ספרד, רוסיה ואפילו מלזיה. יש להודות, כמות האשפה המדובבת שנחתה על המסכים עצומה. לא מעט סרטים שנראים כמו חיקויים ללהיטי ההוליוודיים שיצאו שנתיים לפני כן (“זמביזיה" שהיה חיקוי ל"ריו", למשל). לא מעט אנימציה ירודה. אבל מצד שני, גם כמה מסרטי האנימציה היפים של העת האחרונה (ראו בהמשך).

אז נכון שאת המפיצים כל מה שמעניין הוא כסף. הם קונים סרטים תוצרת ספרד ותאילנד בזיל הזול, משקיעים מעט כסף בדיבוב (גם על זה תכף נדבר), משקיעים די הרבה כסף בפרסום (ובשת"פים מסחריים עם חברות ממתקים או צעצועים), והילדים באים. לילדים זה לא משנה אם זה "מלכת השלג" הרוסי או "הקרודים" ההוליוודי שהופק בפי עשר יותר תקציב ובדיבובם של כוכבי קולנוע, בעברית זה וזה הם אותו דבר והם מעניינים אותם במידה שקולה. זה תפקידנו כהורים לברור להם את הזבל ולהקפיד איתם גם על דיאטה קולנועית איכותית. לא כל המונפש מוצלח הוא. ושוב, חוששני שאני יודע על מה אני מדבר: בחופשת אסרו חג שבועות, אחרי שכבר ראינו את כל "הקרודים" וה"איגור ומסע האגורים" (הישראלי), נותרו רק סרטי הבררה ליום הקולנוע שלנו, ובעקבות המלצה (גרועה, בדיעבד) של חברה לכיתה הלכנו ל"מלכת השלג" הרוסי. זה היה נורא. אנימציה רעה שעוטפת סיפור מזופת. אבל האולם היה מלא, בגלל פתאים כמונו, שפשוט חיפשו משהו לילדים ונכנסו למה שהיה זמין. מבול הסרטים המדובבים מחייב אותנו, ההורים, להפעיל שיקול דעת קפדני יותר, לברר מה זה מה, ולדבוק במעין racial-profiling גזעני של סרטים: אפס סובלנות – אם זה לא תוצרת ארצות הברית או אנגליה (אני יכול להוסיף, אם כי באופן מסויג, גם את קנדה וצרפת לרשימה, אבל לא באופן גורף) הייתי ממליץ לכם להיזהר, לבדוק, לחשוד ותכל'ס להימנע. שום טוב לא ייצא לכם מסרט אנימציה אינדונזי, אני חותם לכם. מאה סרטים מדובבים, אבל ממש מעט מהם ראויים.

ובתוך כך, אני גם תוהה עד כמה כל השפע הזה יצר תור זהב בעולם הדיבוב בישראל. מצד אחד, אין ספק שיותר סרטים משמעם יותר עבודה בתחום (משי קלינשטיין שוברת קופות – היא גם הכוכבת של "פלונטר" של דיסני וגם של "מלכת הקרח". באמריקה, דילול כזה של מוניטין לא היה עובר). מצד שני, אני שומע מאנשים הקרובים לעולם הדיבוב שהשפע הזה בכמויות הוביל דווקא לקיצוץ מסיבי בתקציבים המופנים לתחום הדיבוב, ומכאן לירידה דרמטית באיכות התרגום ובימוי הדיבוב – ולא פחות חשוב, בליהוק השחקנים שידבבו (יותר מדי פעמים תשמעו קרייני פרסומות בתפקידים ראשיים, במקום שחקנים).

אבל יש בכל זה בעיניי גם צד חיובי ומצוין: צופי הקולנוע הצעירים לומדים כעת להיות צופים מיומנים. כשאני הייתי בן 8, גילה של הצעירה בבנותיי, לא היו לי סרטים מדובבים לראות בקולנוע. הייתי צריך ללמוד לקרוא תרגום במהירות וללכת לראות סרטים מתורגמים. זה אולי שיפר את האנגלית שלי אבל זה הרס ושיתק במשך שנים את כישורי הצפייה שלי בסרטים. בשנותיי הראשונות כצופה קולנוע הייתי למעשה קורא קולנוע. כל מה שעשיתי בקולנוע היה להביט בתחתית המסך ולקרוא כתוביות. לא האזנתי לסרט, לא הסתכלתי על המשחק, לא ראיתי צילום או עיצוב. רק מילים. ואני מניח שכמוני היו רבים, שהפכו שנים אחר כך את הקולנוע הישראלי למדיום מילולי, ולא ויזואלי. לקח לקולנוע הישראלי שנים להשתחרר מהקיבעון הזה. וכעת, בזכות העובדה שילדים רואים כבר די הרבה סרטים בשנה והם נטולי כתוביות תרגום, הופכת אותם לצופים שיודעים להביט על מסך קולנוע – כמו בני גילם באמריקה. זה יהפוך אותם לצופי קולנוע טובים יותר, ובעתיד, ליוצרי קולנוע משוכללים יותר.

======================

המיטב

מבין מאה הסרטים המדובבים שהופצו בישראל בחמש השנים האחרונות היה אמנם הרבה זבל, אבל גם כמה שיאים אדירים בתחום באנימציה. למשל. “פלונטר", סרט הדיסני האהוב עלי מזה למעלה משני עשורים; “הדרקון הראשון שלי", אולי היפה מבין סרטי אולפני דרימוורקס; “גנוב על הירח", שחשף בפנינו אולפן אנימציה חדש בשם אילומיניישן; ו"הורטון שומע מישהו", סרט אנימציה על פי דוקטור סוס שיגרום לכם להאמין באלוהים. או בפילים.

אגב כך, חלה גם צמיחה מעניינת בכמות סרטי הלייב-אקשן המדובבים לעברית. עדיין לא כמויות גדולות, אבל זו מגמה בצמיחה. סרטי הארי פוטר הוכיחו שיש ביקוש לסרטים מדובבים לעברית גם אם הם אינם באנימציה (יותר קשה לגרום לדיבוב בסרט לייב אקשן להישמע אמין, ועדיין לא התרגלנו לראות שחקנים מוכרים ולשמוע אותם מדברים בקול שאינו שלהם). אבל זה משתנה. “מראה מראה" היה הצלחה נאה, שדיבבה את ג'וליה רוברטס לעברית; “האי של נים" היה הברקה; ו"נני מקפי" הפך – מתחת לרדאר של כל מי שאין לו ילדים מתחת לגיל עשר – לאחד הסרטים האהובים ביותר על ילדים בארץ.

פורסם לפני שלושה שבועות ב"פנאי פלוס", ושכחתי להעלות כאן

ציוץ