19 מאי 2013 | 21:13 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

“הסיפור של מאד” (“Mud”), ביקורת

“הסיפור של מאד” (“Mud”). נחמד מאוד

“הסיפור של מאד”, בבימויו של ג’ף ניקולס (“סערת רוחות”), יוצא בארץ שבוע אחרי שעלה כאן “המקום בתוך היער” של דרק סיאנפראנס, ושני הסרטים הם מבחינתי כמו תאומים לא-זהים. שניהם נמשכים כשעתיים וחצי ומספרים סיפור על אמריקה התחתונה; שניהם סרטים בעלי אמביציה ספרותית כמעט, המושפעים מהקולנוע האמריקאי של שנות השבעים. בשנות השבעים סרטים כאלה היו מופקים על ידי האולפנים ההוליוודיים עצמם, כיום ניתן למצוא אותם רק כקולנוע עצמאי – כזה העוסק בנושאים בוגרים, גם כשהסרט עוסק בילדים ובני נוער. את “המקום בתוך היער” אהבתי יותר, בעיקר את הבימוי והצילום שלו (והמוזיקה), אבל “הסיפור של מאד” הוא סרט שמצטיין בתסריטאות שלו, והוא גם קצת צנוע יותר ביומרה שלו, קומפקטי יותר, ולכן לא כושל כה מרות בסופו, כפי שקורה עם “היער”. ושניהם, כמה מפליא, מבטאים קצב עבודה מסחרר של יוצרם. סיאנפראנס הביא את “המקום בתוך היער” שנתיים אחרי “בלו ולנטיין” וניקולס עבד בסופר-טורבו והביא את “הסיפור של מאד” שנה אחרי סרטו הקודם, “סערת רוחות”, אותו אהבתי יותר (“מאד” הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן לפני שנה, כש”סערת רוחות” הוקרן בקאן שנה לפני כן. עם זאת, מפיצי הסרט האמריקאים החליטו, מסיבותיהם, לדחות את הפצת הסרט בשנה שלמה, ולהפיצו רק עכשיו, אולי מתוך אסטרטגיית אוסקרים מחושבת שעשויה להביא לסרט מועמדויות על התסריט ולמשחק של מתיו מקונוהיי).

יופיים של שני הסרטים האלה הוא בכך שבמימד התסריטאי, שני הסרטים נאחזים באילנות ספרותיים, הם עמוסי דמויות, מוטיבים ועולמות שנראים מטאפוריים לא פחות משהם ריאליסטיים. העולם שניקולס מציג נראה לנו בה בעת מוכר ברמה התיעודית וברמה הבדיונית – העולם של נהר המיסיסיפי, בו דרים העניים על בתי סירה ומוצאים את פרנסתם מהנהר (דיג, שליית צדפות), או כי הם רוצים לחיות מחוץ לגריד של הקידמה העירונית. העולם הזה, בו שני חברים הגרים על המיסיסיפי יוצאים להרפתקאה ופוגשים פושע נמלט מזכיר את עלילות טום סויר והקלברי פין של מארק טוויין (שם זה עבד נמלט), אבל באותה מידה, המפגש המבהיל של הנער עם אסיר נמלט, וההתקרבות ביניהם סביב המזון והאספקה שהוא מזמן לו גם מזכיר את “תקוות גדולות” של צ’רלס דיקנס. וכמובן, הדימוי שמניע את הסרט כולו, וממצב אותו על התפר שבין הפנטסטי ובין המציאותי, הוא של הסירה שהגיעה בדרך פלא (כנראה בגלל שטפון, כך מוסבר) לצמרת עץ, מזכירה דימוי ויזואלי דומה מתוך “אגירה, זעם האלים” של ורנר הרצוג. ואכן, איפשהו בין הברוטליות של הרצוג ובין האפיות הקשוחה של פול תומס אנדרסון נמצא “הסיפור של מאד” (שטועם גם מהליריות של טרנס מאליק), סרט שיש בו משהו שהוא בה בעת מיושן מאוד (אבל במובן הרטרו, מיושן יפה, לא מיושן אלטע-זאכן) אבל גם עכשווי מאוד. סרט שיש בו מיזוג מרתק בין עשייה שהיא פנים-קולנועית, פוסט מודרנית, מרובת ציטוטים, ובין סרט שנראה טרי, מקומי מאוד, מקורי מאוד – אפילו “אותנטי” – שמביט באוכלוסיית ארקנסו בעיניים של ריאליזם ופיוט, שמבעדם ראינו את אוכלוסיית לואיזיאנה ב”חיות הדרום הפראי” בשנה שעברה.

וכמו ב”חיות הדרום הפראי”, הסיבה שאני מחבב את הסרט הזה היא כי כשהריאליזם מתנגש בקולנוע, הקולנוע מנצח. שם זה היה בכניעתו של הסרט לעולם הפנטזיה של הגיבורה, וכאן זה קורה כשמה שנראה לנו בתחילה כאוסף אוורירי של איפיוני דמויות אידיוסינקרטיות מתגבש במערכה השלישית לרצף מלוכד היטב של תפירה תסריטאית שבה כל האלמנטים שנזרעו בתחילה – גם כאלה שנראו אגביים – מקבלים בסוף תפקיד דרמטי שמשיט את הסרט אל סיומו, כשם שהמיסיסיפי זורם אל האוקיינוס הפתוח, וסוחף איתו כל מה שצף עליו בדרך.

אם היתה סיבה שבגללה חיבבתי את “המקום בתוך היער” יותר היתה כי היה בסרט ההוא משהו דחוס, דינמי ואינטנסיבי יותר, וגם צפוי פחות. הוא הפתיע בכל פנייה (לפחות בחלקו; בחלקיו האחרים הרגשתי שאני צופה ברימייק ל”קופלנד” של ג’יימס מנגולד). “הסיפור של מאד”, כמו אגדה דרומית, הוא סרט רפוי יותר בהילוכו, שבו הדמות הראשית מתנהגת כמו גיבור פולקלור, דמות מצ’יזבטים עליה נוכל לתהות האם היתה או לא היתה.

==================

מרתק בעיניי לא פחות הוא להביט בשני הסרטים האלה ולראות את מהלך הקריירה של הכוכבים במרכזם. נראה שברדלי קופר (מ”המקום שמעבר ליער”) ומתיו מקונוהיי (מ”הסיפור של מאד”) קיבלו החלטה מודעת – כל אחד עם סוכניו – לנטוש את עולם הקומדיות הפלסטיות הנוצצות ולצאת למהלך שסופו אוסקר. קופר עדיין מחויב לתת את ליטרת הבשר שלו ל”הנגאובר” השלישי, סדרת הסרטים שהביאה לו פרסום ועושר, אבל כבר ב”המקום בתוך היער” הוא מבקש – דווקא במינוריות – שנשים לב אליו כשחקן אופי. הסרט הזה יצא באמריקה ובישראל בתזמון מושלם עם הבשורה שקופר קנה את הזכויות לספר “צלף אמריקאי” ופיתח אותו לסרט בכיכובו, שיבויים על ידי סטיבן ספילברג. קופר מפתח וספילברג מביים? אנחנו כבר יודעים מי יהיה מועמד לאוסקר כשחקן בפברואר 2015. ומקונוהיי הולך בנתיב הזה כבר זמן מה, לא עוד קומדיות רומנטיות אלא סרטים בהם הוא מגלם דמויות בלתי נוצצות, פגומות, מלוכלכות. חלק מהמהלך הזה הוא שובו של מקונוהיי למכורתו הטקסנית, והתמקדות בסרטים דרומיים, שהוא כנראה מרגיש קרוב אליהם יותר. “הסיפור של מאד” (המתרחש בארקנסו) מגיע אחרי רצף של סרטים עצמאים בהם שיחק מקונוהיי את ההפך מהדמות הנוצצת – “ברני”, “קילר ג’ו”, “מג’יק מייק” ו”פייפרבוי”. ובקרוב, “Dallas Buyers Club”. כדי לקלקל לי את התיזה (ואולי בעצם לא) מקונוהיי הולך לשחק בסרטים הבא של כריסטופר נולן ומרטין סקורסזי (במאים שביימו את שחקניהם לאוסקרים).

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - ““הסיפור של מאד” (“Mud”), ביקורת”

  1. רז פורת 20 מאי 2013 ב - 12:41 קישור ישיר

    האם הדרך היחידה לבקר סרט היא להשוות אותו לסרטים אחרים? חיות הדרום, אגירה זעם האלים, מקום בתוך היער, טרנס מאליק, קופלנד תקוות גדולות ועוד, זה גורם לקורא לבצע את אותה ההשוואה במוחו ולהכריע את גורלו של הסרט רק כי זה כתוב בביקורת. למה זה משנה אם הוא נראה כמו סרט אחר? הרי זה בלתי אפשרי ליצור סרט בוואקום מוחלט כי יש מיליוני סרטים וודאי שיש אלפי אחרים שמזכירים במידה מסוימת את הסרט. ההשוואה לא מועילה לביקורת ובטח שלא לקורא. ובעניין במאים שמביימים את השחקנים שלהם לאוסקר, אם בכלל יש כזה דבר, לנולאן יש רק שחקן אחד שזכה באוסקר, הית’ לדג’ר שמו זכרונו לברכה, אף אחד אחר לא קיבל ככה שגם ההערה הזו משונה.

    =====================

    רוה לרז: א. בוודאי שאפשר, אבל אני לא יודע איך. ב. בסרטים כמו “מאד” ו”המקום בתוך היער”, שנשענים באופן ברור ומובהק על טקסטים קודמים (ספרים וסרטים) איתור הדי.אן.האיי התרבותי ממנו הם שואבים הוא חלק בלתי נפרד מניסיון הפיענוח של הסרט ומשמעותו.

  2. אסתי 11 יוני 2013 ב - 6:52 קישור ישיר

    יכולה להיות ביקורת שלמה על הסרט הסיפור של מאד בלי כל התייחסות לטיב המשחק של השחקן הראשי בסרט בעיניי והוא אלעס (טיי שרידן)?

    ================

    רוה לאסתי: ממתי יש התייחסות למשחק ב”סינמסקופ”?

  3. ד. 27 יולי 2013 ב - 20:33 קישור ישיר

    אחד הסרטים היותר יפים של השנה האחרונה. בטח מאמריקה.
    הסתייגות אחת- כולם קצת יותר מידיי קוליים בסרט, בדמויות ובתסריט חסר קצת טיפה יותר מימד ריאליסטי, שהרי מאוד חשוב בסרטים מהסוג, האהוב עליי, הזה.

    הלב הרומנטי של הסרט, ושל דמות הנער, שמאמין בגיבור ובגיבורה ובזה שהם צריכים להיות ביחד, למרות מהמורות וטרגדיות, זו אולי הרומנטיקה של השנה, ביצירות תרבות.

    מלים טובות לקיצ’לס ושוב- בטבלה היחידים שנתנו לסרט 4 או פלוס כוכבים.
    אבל 3.5 פה (דובדבני, רוה, שביט) גם קביל. מבחינת הכמיהה והלב הסרט הוא יותר, מבחינה טכנית וגם מבחינת כמות הבשר שבעלילה לא מדובר בסרט העשור, זה נכון.
    סיגולי, פישלר ואלכסנדר- מה נהיה ?! אז מה כן טוב ?!?!
    להחליף ולשים במקומם- אורשר, אורי קליין, יהודה סתיו, הוכנר מ”סרט”- אלה טעמים לעניין יותר.

  4. דליה 19 ספטמבר 2013 ב - 17:35 קישור ישיר

    אפרופו התייחסות לדנ”א התרבותי – קודם כל יש לבדוק את הסרט לגופו ומהו הדנ”א האישי שלו ורק אחר כך אפשר גם להתייחס למקורותיו. כשצופה מהשורה הולך לראות סרט הוא מגיב עליו קודם כל תגובה רגשית ולא עוסק בזמן הסרט בניתוחים אינטלקטואליים. מובן שההפניות של המבקר למקורות הדמיון הן לגיטימיות ומעשירות, אבל קודם כל צריך להתייחס לסרט כטקסט סגור. וכטקסט סגור הסרט “סיפורו של מאד” לא אמין, בנלי, אמריקאי עד לזרא וסטראוטיפי (פרט לצילומים היפים שמצליחים להשרות אווירה יותר מהדמויות ומהעלילה). הבמאי כנראה לא החליט סופית למי הוא פונה: לילדים עם נפש בוגרת? למבוגרים עם נפש ילדותית? האם זה סיפור הרפתקאות עם טוויסט למבוגרים? איך סיפור לא מגובש המזגזג בין ניסיון להגיד דבר אותנטי על התבגרות לבין סיפור אגדה כביכול מיתי יכול להיות מרשים ורב עוצמה, כמו שכתבו המבקרים (גברים אחד אחד)? אם זה הבמאי הגאון התורן של הקולנוע האמריקאי, הקולנוע הזה כנראה באמת עמוק ב-mud.


השאירו תגובה