07 מאי 2013 | 08:46 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

“טראנס”, ביקורת

“טראנס” של דני בויל

שיתוף הפעולה הוויזואלי בין דני בויל (צלם) ובין אנתוני דוד מנטל (צלם) מתחיל להיראות כמו החיבור שהיה בין ברנרדו ברטולוצ’י ובין ויטוריו סטוררו. לא היה פריים או שוט ב”טראנס” שלא גרם לי להגיד “וואו”. כפי שהיה עם ברטולוצ’י וסטוררו, שגם סרטיהם הרעים ביותר יחד תמיד היו מדהימים לצפייה, כך נראה שבויל מתחיל לחפש פרויקטים פשוט כדי לתת למנטל קאנוואסים לעבוד עליהם. “טראנס” הוא שיתוף הפעולה החמישי של השניים, שרק הולך ונהיה מסעיר יותר בהרפתקנות הצבעונית והאסתטית שלהם. מצאתי הרבה מגרעות ב”טראנס” – סרט שמתחיל עם שוונג אדיר ומאבד קיטור הרבה לפני סופו – אבל זו היתה חגיגה לעיניים ולאוזניים. הקומפוזיציות האורבניות/אדריכליות של הצילום (והשימוש הנועז בצבעים עזים, מהסוג שספק אם היה עובר בפילם) והאקורדים השמנמנים של ריק סמית (חצי הצמד אנדרוורלד, שעד כה היה נותן טראקים לסרטים של בויל, ועכשיו פשוט כתב לו את הפסקול כולו) הופכים את הסרט הזה למותחן בסגנון שנות השמונים: סקס ואלימות בעטיפת צלופן מרהיבה. אבל דומני שהיא אינה עוטפת מאום.

ל”טראנס” מגיע בויל כבמאי שבעבר היה מזוהה עם סרטי ז’אנר (פשע, זומבים, מדע בדיוני) ופתאום נכנס לעולם האוסקרים עם “נער החידות ממומבאי” (זכה) ו”127 שעות” (לא זכה). מהבחינה הזאת, קל להבין את משיכתו ל”טראנס”, שבמידה רבה מחזיר אותו לראשית ימיו ב”חברים לרצח”: מותחן פשע מסוגנן וממזרי ונטול כל יומרה. מצד שני, השילוב בין העובדה שבויל הוא כבר במאי בעל אוסקר ובין העובדה שמהחורים שמהם עשוי “טראנס” כריסטופר נולן כבר רקח לנו יצירת מופת עשירה ועמוקה בדמות “התחלה” גורם לי לחוש אכזבה מהסרט. הוא נראה מצוין, אבל ריק ממחשבה. תרגיל בסגנון. 100 על סגנון, אגב.

ג’יימס מקאבוי מגלם ב”טראנס” צעיר בעל התמכרות להימורים שעובד בבית מכירות פומביות. כשהחובות נערמים הוא מארגן עם חבורת פושעים שוד של אחד הציורים: “המכשפות” של גויה. אלא שחזיז ורעם: מכה לגולגלתו של מקאבוי גרמה לו לשכוח איפה החביא את הציור. מכאן הוא מגיע לקליניקה של פסיכולוגית בעלת קול חושני (רוזריו דוסון, שעושה את הסרט), המטפלת בפציינטים שלה באמצעות היפנוזה. כשם שהוא פרץ לתוך כספת בית המכירות כך תפקידה הוא לפרוץ לתוך כספת הזכרונות המודחקים שלו ולדלות משם את המידע החסר. מאותו רגע שבו ההיפנוזה נכנסת לסיפור, הסרט מתחיל לשוטט על הקו המטושטש שבין מצבי תודעה – מתי אנחנו בתוך מוחו של הגיבור ומתי אנחנו במציאות? מה קורה באמת ומה קורה רק בדמיון?

חבורת שודדים, שיטוט בתוך נבכי המוח המודחקים, השתלתו של רעיון לתוך מוחו של סובייקט, תכנות המוח. “טראנס” אכן דומה ל”התחלה”, ויאמר לזכותו שהוא מלא מפסיק פיתולים ותפניות כדי להיות מהנה למדי. אבל כאן גם מתעוררת בעיה, מסוג הבעיות שחשבתי שבמאי כמו דני בויל היה מצליח לפתור. זה מאותם סרטים שבו ברור לנו שיש כאן עקיצות על גבי עקיצות, כולם מרמים את כולם, זה מאותם סרטים שכבר בסצינות הראשונות אנחנו מבינים – כי הבמאי מרשה לנו להבין – שאף אחד לא מדבר בכנות ולכולם יש אג’נדות נסתרות. המטרה של זה היא לגרום לנו להבין שמשהו עומד להתברר לנו. וכשזה מתברר, יתברר לנו שעדיין לא התברר לנו. זה מאותם סרטים שאנחנו מחכים במתח לסיומם כדי לראות כמה עוד תפניות העלילה תעשה עד שתתייצב בסופה עם כותרות הסיום. הבעיה היא שאם אין “וואו” בסוף, כל הבנייה הזאת היתה לשווא. ולמרות ש”טראנס” מציג תפניות מוצלחות למדי, אין “וואו” בסוף, אין רגע צלול של הבנה שחוץ מתחבולות על גבי תחבולות היה כאן עוד משהו. אפילו להפך: יש משהו בסוף ובפתרונותיו שגורם לי להיות פחות סלחן לרגעי חוסר האמינות במהלך הסרט. קצת יותר צירופי מקרים נוחים מניעים את העלילה כדי להגיע מראשיתה עד סופה.

ל”התחלה” היה את זה, את העומק, את האמירה, לכן כה הערצתי את הסרט ההוא. “התחלה”, דומני, התחיל מרעיון פילוסופי/רוחני שהולבש עליו סיפור הרפתקאות מבריק ועצום מימדים, לעומת זאת “טראנס” התחיל ונגמר כצ’יזבט מסופר היטב.

ובכל זאת, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהשוד במרכז הסרט הוא של ציור (ולא של יהלום או מזומן), ושעניין האמנות משחק בסרט תפקיד משמעותי. בסצינה הכי יפה בסרט מהפנטת המטפלת את הגיבור ולוקחת אותו לשיטוט בתוך חדר פנימי וסמוי (התת של התת מודע) בו מוחזקים יחד כל הציורים הגדולים וגנובים. חדר אחד, מדומיין, שבו משוטט הגיבור בין הציורים המיתיים שאפשר רק לדמיין אותם, כי אי אפשר לחזות בהם. ובראשם, הציור הנערץ עליו, “סופה בכנרת” של רמברנדט. ציור, כך מסבירים לנו בשיעור קצר ומאיר עיניים, שמיוחד בכך שרמברנדט עצמו הוא אחת הדמויות המצוירות בו והוא מביט ישר אל הצופה בציור, “ישר למצלמה”. זה רמז לסימטריה שיש בסרט, לעובדה שהסרט עצמו עוסק בפבריקציה שבה מי שעומד מאחורי הקלעים ומניע את העלילה הוא גם זה שמסתתר במרכזה, מישיר אלינו מבט, מנסה למשוך את תשומת ליבנו. יש כאן איזשהו ניסיון לחבר בין זכרונות, תת-מודע ובין אמנות – ועל גניבת אמנות כסוג של מחיקת זכרון. יש כאן משחק סביב ייצוגים (אמנות) ובבואות (המון זכויות, מראות, השתקפויות ושברי השתקפויות בסרט), יש כאן התחלה של רעיון סביב אמנות ומודעות, אבל רגע לפני שזה מגיע למקום כלשהו, מישהו מכניס לסרט הזה נבוט בראש והוא שוכח מהכל.

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - ““טראנס”, ביקורת”

  1. גיא 12 מאי 2013 ב - 10:41 קישור ישיר

    אני ממש אהבתי. הזכיר לי את לופר (אם כי פחות עמוק) במובן הזה שישבתי וחשבתי עליו לאחר הצפייה עם חברה שלי וניסינו להבין ולנתח את מה שקרה שם.

  2. מורן 16 מאי 2013 ב - 13:26 קישור ישיר

    הביקורת הכי טובה שקראתי אי פעם, יאיר.
    גם אני הרגשתי שמדובר בצלופן יפיפה שאין בתוכו כלום.
    אבל צלופן איכותי.

    • ד. 17 מאי 2013 ב - 5:32 קישור ישיר

      לגמרי, דני בויל זה היט אנד מיס. יצירות יפות ורעננות (טריינספוטינג, 127 שעות) לצד הרבה יצירות מכנו-בבאלינג (כל השאר שלו, כולל זה החדש).

      מלבד גופה המושלם (ושחקנית מעולה גם) של רוסריו דוסון והיבטים טכניים, הסרט הזה מהווה לאכזבת השנה בעיניי, למה לקשקש את העלילה לכל כך הרבה מקומות, הרי מלכתחילה לא הכי מדובר פה בסוגת ה”מדע בדיוני”,
      אז להישאר אמינים למציאות יותר- זה מפתח חשוב לכמעט כל יצירה.
      עם יותר טעם טוב ושכל ישר יכלו לשלב את רעיונות ההיפנוזה (המעניינים בסך הכל) למותחן פשע יומי יפה.
      למה לקשקש עצמכם לדעת, למה.

  3. ד. 22 יולי 2013 ב - 22:49 קישור ישיר

    חוזר בי, צפיה שנייה מאוד מגדילה את הכיף ואת ההנאה האמיתית מסרטי המתח-תחכום-כמעט-הוליווד-מיינסטרים הללו, כמו סרט זה וגם לופר הפנטסטי (בהרבה), ג’אנגו, דרייב (אוי אבל החדש של ניקולס ראפן !? הוא במאי מצויין אבל שהוא גם כותב כמו בחדש- החרטטת אוכלת לנו את הנשמה.
    קצת כמו יוסף סידר), כל סרטי כריס נולאן ודיויד פינצ’ר.

    דני בויל בטופ של ימינו. בטח יחסית לכל הבמאים המוכרים\ מהזרם המרכזי.
    אבל ההפוך ממרכזי זה כל מה שנהדר בסרט הזה, סיפור סוחף שהולך עם רעיונותיו מבלי להתחשב באיש. אבל הסיפור מעניין מספיק בשביל לסחוף.

    לא סרט השנה, אבל שווה צפיה, ואפילו לראות אותו לבד, במחשב בבית,
    כי הוא דורש ריכוז רב, החצי השני- הייתי מסיר מתוכו כמה טוויסטים אולי.
    אבל סרט מהיותר טובים ופרועים שיצאו השנה.
    החצי הראשון, או יותר נכון, אמצע הסרט- בוודאות החלק הכי סוחף של שנת 2013 בקולנוע.
    סיפור מרענן יותר בהרבה מימה שנדמה. אבל דורש ריכוז רב.

  4. החלוץ הצעיר 4 אוגוסט 2013 ב - 4:38 קישור ישיר

    הסצינה המדוברת מתרחשת באחת מיצירות האדריכלות הכי נשגבות של המאה (שעברה)- הכנסיה של לה קורבוזיה ברונשאן.
    חוץ משתי הנקודות שבויל קיבל על זה, הסרט מחורבן לגמרי.


השאירו תגובה