מתוך "אל הפלא" של טרנס מאליק. השמש תמיד באותה זווית

לקולנוע לב יש ביד את "אל הפלא", "To The Wonder", סרטו החדש של טרנס מאליק, והם כנראה לא ממש יודעים מה לעשות איתו. מצד אחד, בן אפלק. מצד שני, סרט אבסטרקטי לחלוטין, כמעט נטול עלילה, או דמויות. מצד שלישי, אחד הסרטים המרתקים, המעניינים, היפים (אבל גם המתסכלים) של העת האחרונה. אז הם יצרו שיתוף פעולה עם "סריטה" ומחר (שישי) ב-11:00 יוקרן הסרט, ככל הנראה באופן חד פעמי, בקולנוע לב, בליווי דיון עליו. אם אתם סינפילים אמיתיים, כאלה שרוצים להתעמת עם יצירתו המאתגרת של מאליק – ולראות איך היא מתחברת לסרטים של קרלוס רייגדאס, למשל, או אפילו ל"מראה" של טרקובסקי, שלשניהם יש מבנה של שיר – אתם חייבים להגיע לאירוע הזה (הנה הפרטים עליו). ויש בכך גם אלמנט הצהרתי: אם יידעו אנשי קולנוע לב שיש קהל לסרטי אמנות, אולי זה לא יהיה אירוע חד פעמי. שובר קופות "אל הפלא" לא יהיה אף פעם, אבל אולי אירוע קולנועי קטן, פולחני, ליודעי ח"ן, דווקא כן. מאותם סרטים שצריך לבוא עם הריתמוס הנכון כדי להסתנכרן אליהם. אני יכול להגיד על הסרט דבר חד משמעי אחד: הוא יפה להפליא. מדובר ב-110 דקות של רצף השוטים הכי יפה שראיתי מאז, ובכן, "עץ החיים". אבל ייתכן ותידהמו לגלות שליד הסרט הזה "עץ החיים" – שהיה סרט השנה שלי לפני שנתיים – הוא סרט עלילתי מיינסטרימי.

אז קודם כל, זה סרט עם צילום פשוט אדיר. ליקטתי בפנים כמה שוטים נבחרים מתוכו. זה כמעט מעין סרט טבע. הצלם עמנואל לובצקי הוא הכוכב העיקרי של הסרט. יורג וידמר, מפעיל הסטדיקאם, הוא האיש שעבד הכי קשה על הסט, בסרט שכל כולו בתנועה. מי שעוקב אחר מאליק כבר מכיר את סגנון הצילום שלו: אור טבעי, שעת דמדומים, עדשה רחבה מאוד, ומצלמה נמוכה המביטה אל העולם – בתים, עצים, אנשים – מלמטה, ונעה כל הזמן קדימה במעין ריחוף תמידי. השילוב בין העדשה הרחבה, הזווית הנמוכה והתנועה התמידית היא זו שמעניקה לסרטיו של מאליק את תחושת ההתפעמות, את תחושת הפלא.

האמת, סרטיו של מאליק הם תעלומה ענקית, וכל מי ששותף להם שומר על קשר שתיקה. אני סקרן לדעת איך נראה תסריט של מאליק, הרי הוא בוודאי שולח תסריט כדי להביא את בן אפלק ואת חאווייר בארדם לסרטיו. הוא בוודאי מדבר איתם על סיפור, על דמויות, על מניעים. אין זכר לזה בסרט ואני רק תוהה באיזה שלב בעבודה כל הדברים האלה עפים דרך החלון. ב"אל הפלא" אין סצינות. כל מה שיש, שרומז על עקבות של סיפור, הם זנבות של סצינות. אני מדמיין את מאליק מביים כמו חתול. כל הצוות מתכונן לסצינה הבאה לפי התסריט והברייק-דאון, אבל אז מאליק פתאום מאבד את תשומת הלב וצועק: "איזה אור יפה! בואו נצא לחצר ונצלם קצת שם. אולגה, רוצי קצת בחצר". כל פעם מתכוננים לשוט מסוים והוא מתלהב דווקא מהשתקפות של מים על החלון ומצלם רק את זה שעות. ואם הוא כן מצלם סצינה, הוא לא יכניס אותה בעריכה. רק את הסוף שלה. את "אל הפלא" ערכו חמישה עורכים. זה בטח לא פשוט לערוך סרט שכולו בהייה.

קווי המתאר של מה שקורה שם: אולגה קורילנקו ובן אפלק מתאהבים באירופה. היא מחליטה לעבור עם בתה לגור איתו באמריקה. היא שמחה מאוד. מאוהבת. אני יודע, כי כשטרנס מאליק מביים נשים שמחות הוא מבקש מהן לרוץ עם ידיים פרושות לצדדים. למשל ככה:

או ככה:

או ככה:

או ככה:

או ככה:

היא כל הזמן רוקדת מרוב אושר. עד שהאושר נעלם. הזוגיות נתקעת (אל תשאלו למה. אין סיבה ותוצאה אצל מאליק, רק נסיבות). היא עוזבת עם הבת חזרה לפריז ובן אפלק מתחיל חצי שעה של רומן עם רייצ'ל מקאדמס. בין לבין, אנו פוגשים גם כומר בגילומו של חאווייר בארדם, שאיכשהו נע בין הדמויות אבל לא באמת קשור לעלילה שלהן. הוא עסוק במעשי חסד רבים עם אנשים מסכנים ואומללים, ומחפש דרכם להתחבר לאלוהים. הקריינות שלו, בספרדית, היא ואריאציות על "איפה אתה?" (ובשולי-רנדית: אייכה). ואז אולגה קורילנקו חוזרת והנישואים שבים למסלולם. שוב אושר. ואז שוב איבה. ואז…

אני מביט ב"אל הפלא" ולא יודע כלום. אני מעריץ את הסרט הזה ושונא אותו בה בעת. אני חושב שאולי טרנס מאליק הוא לא במאי כזה טוב. הוא בוודאי במאי מאוד לא מאורגן וממושמע, שמתכנן סרט אחד, מצלם סרט אחר ועורך סרט שלישי. נראה שהכל שם מאולתר. זה גם סרט כמעט אילם לחלוטין, עם מעט מאוד דיאלוגים. כלומר, הדמויות מדברות, בעיקר סמול-טוק, אבל פסקול הדיבור מונמך ביחס למוזיקה ולקריינות, כאילו הוא רק רעש רקע ולא משהו שאנחנו צריכים להתמקד בו. רק הקריינות של הדמויות מקדמת את הסרט. אז כן, זה נורא פיוטי, ואסוציאטיבי. מאליק חושב כמו משורר. ו"אל הפלא" הוא לא ממש שיר, הוא יותר מזמור. הציטוטים מתהלים בסרט (חפשו את "צמאה לך נפשי", למשל) רומזים על כך שאולי מאליק ניסה למצוא מקבילה ויזואלית למזמוריו של דוד המלך. ולכאורה, הוא בדיוק מסוג הבמאים שאני מעריץ – כאלה שמבינים שזה לא הסיפור שמניע את הסרט אלא האווירה, התחושות המופשטות (והרוחניות), האמורפיות שהסרט מעביר באמצעות שלל אמצעיו. ומהבחינה הזאת, הוא עילוי: לא רק הצילום, אלא גם עבודת הפסקול שעליה הופקד דניאל לנואה, תלמידו המובהק של בריאן אינו, הופכת את "אל הפלא", בפשטות, לתקליט מוזיקת אמביינט עם תמונות.

וגם מדהים שבמאי כזה עובד בתוך הוליווד, ושכוכביה עולים אליו לרגל, להתבשם מהאקסצנטריות שלו, משיטות העובדה הכנראה לא שגרתיות שלו. אם משהו ממאליק ידבק בבן אפלק כבמאי הרי שהמפגש הזה היה שווה הכל (כשחקן, אני מניח, העבודה עם מאליק די מתסכלת. אפלק ושות' אינם מגלמים שם דמות יותר משהעלים על העץ מגלמים דמות. הם פשוט צריכים לפעום אל מול הטבע – הרוחות והעננים).

יש ב"אל הפלא" משהו שנראה כל כך ספונטני, כאילו הוא צולם באחר צהריים אחד. אבל אם נשים לב לאחד מסימני ההיכר הקבועים של מאליק נבחין כמה הסרט האווירתי הזה, שנראה כאילו נעשה באגביות, הוא בעצם הפקה מאוד מושקעת. כמעט תמיד, כשמאליק מצלם, השמש נמצאת באותה זווית, אצבע מעל האופק. את צילומי החוץ (ורוב צילומי הפנים) הוא מצלם שעה ביום, בשעה האחרונה לפני השקיעה. אין לי מושג מה הם עושים שם בשאר שעות היום (אולי לכן מאליק וצוותו חוזרים עם המון חומר גלם שמצריך את העורכים לעבוד שנים על ניפויו). אבל כמעט כל הסצינות בסרט מצולמות באותה שעה. נסו לספור כמה ימי צילום יש שם.

שורה תחתונה? אין לי. למאליק אין שורה תחתונה בסרטיו, אז לי אין שורה תחתונה בביקורתי עליו. מה הטעם בשורה תחתונה. זה סרט נפלא, ומעצבן, ונפלא.

הנה קומפוזיציה יפה:

ורגע סמלי:

ומטאפורת המסגרת, מון סן מישל בצרפת, שפעם אפשר להגיע אליו פעם לא, ומאליק ולובצקי קולטים יפה את הגאות והשפל שלמרגלותיו, ושמייצגים בפתיחה ובסיום את הלב, לרגעים מבודד לרגעים מחובר, והגאות והשפל של הרגשות:

ציוץ