07 יוני 2013 | 14:37 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

“פלאות”, ביקורת

“פלאות” של אבי נשר. פילם מואר

תזכורת: התרשמות ראשונה שלי מ”פלאות”, פלוס קטעים מפסקול הסרט תמצאו בלינק הזה. לעקוב אחר צילומי “פלאות” בירושלים ובתל אביב, עקבו אחר הפוסטים בלינק הזה. ועכשיו, הגיע הזמן לביקורת.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 5.6.2013

כבר מהשוט הראשון ברור שמשהו כאן אחר. “פלאות”, סרטו החדש של אבי נשר (“הלהקה”, “סוף העולם שמאלה”) נפתח בשוט ארוך, מפותל, מורכב, יפה להפליא, שחוצה סמטה, עולה לחלון הקומה הראשונה, יורד חזרה לרחוב, ונגמר באוטו. שוט אפלולי שמתחיל קודר ומיסתורי ונגמר עם פאנץ’ סלאפסטיקי ומחזיק בתוכו את כל הטעמים שתכף ייפרסו בסרט כולו – האפל, הקודר והשטותי. אבי נשר הוא אחד הבמאים הישראליים האהובים עליי – ולדעתי, אחד הבמאים החשובים של ישראל – ואני בקיא ביצירתו לחלוטין (הישראלית, ורוב האמריקאית) ופתאום אני מגלה אצלו אנרגיה חדשה. אולי זו העובדה ש”פלאות” הוא הסרט הראשון שהוא מצלם באמצעים דיגיטליים אחרי 40 שנות עבודה בפילם, אולי זה שיתוף הפעולה שלו עם שאנן סטריט, סולן הדג נחש, כתסריטאי שותף, אולי זה הנושא או הלוקיישן הירושלמי, אבל פתאום בגיל 60, ועם תשעה סרטים ישראליים בתרמילו, אבי נשר מביים כמו נער.

“פלאות” הוא סרט רב סודות וחידות, שמתחילות כבר בשמו. לגיבור קוראים ארנב, קיצור של אריאל נבון (בגילומו החינני של אורי חזקיה); הדמות שלצידו, בלש פרטי בגילומו של אדיר מילר (בשיתוף הפעולה השלישי שלו עם נשר, והראשון מאז הזכייה בפרס אופיר על “פעם הייתי”), מרבה להחליף כובעים (קרי, כובען. אולי מטורף). יובל שרף היא המלכה האדומה, פאם-פאטאל שמניעיה נותרים עמומים עד הסוף. ואבי דנגור (אק”א אבי הזמר) הוא סוחר הסמים השכונתי בחליפה ירוקה, או – אם תרצו – הזחל המעשן. לא מעט דמויות מתוך “אליס בארץ הפלאות” נרמזות מתוך “פלאות”, שמנסה להציג את ירושלים הלילית כעיר שנמצאת מחוץ לזמן או להגיון.

אבל “פלאות” אינו רק “אליס בארץ הפלאות” ללא אליס, הוא גם “צ’יינטאון” ללא צ’יינטאון. לדמותו של אדיר מילר בסרט קוראים יעקב גיטיס, לא רק כי בתור בלש פרטי הוא יעקב אחר חשודיו, אלא אולי גם כרמיזה לגיורו של ג’ייק (ג’ייקוב) גיטיס, גיבור “צ’יינטאון” של רומן פולנסקי. וכך, כשהוא טעון עם רמזים מספרות פנטזיה לילדים מצד אחד, ועם הפילם נואר מצידו השנית, יוצא “פלאות” לדרך ומצליח להתל גם בזה וגם בזה: להבדיל מלואיס קרול הוא אמנם נכנע לפנטזיה אבל גם משאיר רגליים נטועות במציאות; להבדיל מ”צ’יינטאון” הוא מתחיל כמו פילם נואר, עם הפאם-פאטאל והצילום הלילי, והחקירה הסבוכה בה לא ברור מי בוגד במי ומי מנצל את מי, ומי אחות של מי, רק כדי לשכתב את הז’אנר, כמעט כמו פרודיה, ולצאת מהצד השני עם ההפך המוחלט. במקום עולם אפל, זה סרט שמגלה עולם עם אור, עולם של אמונה תמימה, בתוך כל הספקנות והציניות. זה אינו פילם נואר אלא פילם מואר.

(חנה בראון, המבקרת של “ג’רוזלם פוסט”, כתבה ש”פלאות” נראה כמו מפגש בין לואיס קרול ובין קרול ריד, משפט מבריק שאני מקנא בה שהיא המציאה אותו ולא אני).

הצד המואר של “פלאות” מרתק אותי. עלילת הסרט מספרת על בית קטן במוסררה שבו נפגשים כל הקצוות המאיימים לשסע את ישראל (כחברה יהודית): מצד אחד רב, שמקיים סביבו חצר מאמינים שלמתבונן מן החוץ נראית כמו כת; מצד שני, בלש פרטי, שהביזנס שלו הוא לא להאמין לאף אחד ובשום דבר, ויותר מזה: ככל שהאיש מולו מאמין יותר, כך הוא הופך חשוד יותר. וביניהם, הגיבור – ארנב. אדם שמסוגל להכיל את כל הקצוות סביבו, ואת כל קצוות העיר. אדם שרואה קו תפר ומנתר מעליה. הוא עונה אמן כמאמין גדול לברכות הרב, משתף פעולה עם מזימות הבלש, מנהל רומן עם חוזרת בתשובה, קונה בקלאווה בעיר העתיקה. האיש הוא אמן אמיתי, נשמה חופשיה, הוא לא רואה באנשים ייצוגים או סטיגמות. הוא רואה בהם נקודת מוצא לפרשנות אמנותית. את הדמויות שהוא רואה מולו, מתרגם ארנב לציורי גרפיטי, אותם הוא מצייר בלילות ברחבי ירושלים. וכאן מספק לנו הסרט הפתעה נוספת: בכמה רגעים בסרט, כשהגיבורים עומדים בגבם לציורים, הם פתאום קמים לתחייה באנימציה, מישירים מבט אל הצופים ומספקים איזו פרשנות או רמז מטרים למה שעתיד להתרחש. הקונץ הזה מוסיף ל”פלאות” מימד שובבי שנעדר משני סרטיו האחרונים של נשר, שהיו רציניים בהרבה (אם כי, וידוי: אני מעדיף את נשר הרציני והמרגש על פני נשר הבדחן. למשל, ב”סוף העולם שמאלה” התרגשתי מסיפורם של האבות האבודים, והשתעשעתי פחות מבדיחות הקרנבל המדברי. וכך למשל, אני אוהב במיוחד את “זעם ותהילה” ואת “פעם הייתי” הרציניים מאוד על פני “הלהקה” המשעשע יותר. הרגש של נשר עובד עליי יותר מאשר ההומור. עד “פלאות”).

אלמנט נוסף הוא המקצב הכמעט-מחורז של הדיאלוגים, ככל הנראה המקום בו נוכחותו של שאנן סטריט כתסריטאי (וראפר) הכי מורגשת. הדמויות מדברות שם בראשי תיבות. ארנ”ב זה אריאל נבון, חלא”ה זה חיים לוריא אהרונוב, וגברי בנאי (בתפקיד מוחמץ, דווקא) יושב שיכור על הבר ורק עסוק בהמצאת ראשי תיבות לעמותות שהוא לעולם לא יקים. ראשי תיבות, חרוזים, משחקי מילים, לגיבורים של “פלאות” יש מילים להחלפה.

השובבות הזאת מחברת את נקודת מבטנו כצופים באופן מובהק לנקודת מבטו של הגיבור – מישהו שחי, בין אם בגלל סמים או בגלל נקודת תצפית ייחודית על העולם (נקודת התצפית של אמן), קצת מחוץ למציאות. מישהו שהחיים סביבו הם סוג של סרט מצויר. אבל אז, בניגוד מובהק לאופיו, הוא נדרש לבחור צד. והמדהים הוא, שהוא לא בוחר צד: הוא עוזר גם לזה וגם לזה (וגם לזו), ובסופו של דבר מנסה לחבר בין הצדדים ולא להביא לניצחונו של האחד על פני השני. ארנב, ביכולת ההכלה שלו, היא הדמות האופטימית ביותר שכתב נשר (ובעתיד, כשהסרט כבר יעשה את הסיבוב שלו, נדבר באריכות על הסצינה הלפני אחרונה שלו). ארנב הוא הנגאטיב של דטנר מ”הלהקה”, הוא איש חף מציניות שאולי מקלקל את קירות העיר אבל עסוק בתיקון עולם.

והארנב הזה מתחבר כמו דבק לאנשים שנמצאים במצב של טרנספורמציה. כל הדמויות סביבו הן כאלה שהיו משהו אחד ואז נהיו משהו אחר, ובהמשך הסרט נגלה שהם עוד יהפכו למשהו אחר נוסף. כולם משתנים מול עינינו. כמו בפילם נואר מובהק, כל דמות שנראית טובה בתחילה תתגלה כבעלת מניעים אפלים בהמשך, ולהפך. אבל שלא כמו בפילם נואר, כל אחת מהדמויות תעשה גם את המהלך המתקן, ההתהפכות תהיה כפולה (לכן צריך להחזיק מעמד עם הסרט כי רבע שעה לפני סופו, העלילה עוד מוסיפה פיתול אחד אחרון, וחיוני, מה שיוצר תחושה של גודש עלילתי מסוים, אבל שבלעדיו לא היו לנו את הפלאות משם הסרט, אלא רק פרעות).

השנה ימלאו 35 שנים ל”הלהקה” סרט הבכורה של אבי נשר, וככל הנראה אחד הסרטים האהובים בקולנוע הישראלי. המעבר שעשה נשר בין “הלהקה” ובין “פלאות” מרהיב בעיניי. לנשר יש יכולת נדירה כאן לזהות את מה שיהפוך לנושא השיחה העיקרי בתרבות הישראלית במועד יציאת הסרט (והוא מצליח לעשות את זה שנתיים-שלוש לפני כן, כדי להספיק לכתוב, לצלם ולערוך את הסרט ולהביא אותו בזמן אל רוח הזמן שלו), ויכולת נדירה לא פחות למצוא את הדרך הלא צפויה – ובעיקר, הלא ריאליסטית – לייצג אותו. אם הוא רוצה לדבר על המציאות הצבאית הישראלית, ועל רוחות השינוי בתפיסה הישראלית את המיליטריזם של סוף שנות השבעים, ערב הגעת סאדאת לישראל, הוא לא עושה את זה כ”מסע אלונקות” (שצולם במקביל) אלא כסרט דווקא על להקה צבאית, הבנוי כמיוזיקל. כשהוא מביים סרט פוליטי מאוד על המחתרות (“זעם ותהילה”) הוא יוצר אותו כסרט גנגסטרים. כשהוא רוצה לדבר על הגירה ודיכוי, הוא בונה את זה סביב דרמת ספורט. המרכז תמיד יהיה עולם קולנועי, חוץ-מציאותי, שנראה כמו אגדה (גם ב”פעם הייתי” עם גמדיו וענקיו, וגם ב”פלאות” עם ארבניו וכובעניו). “פלאות” עושה את זה לא רק באמצעות הרמזים הספרותיים/קולנועיים, אלא גם באמצעות הצילום (בשיתוף הפעולה השלישי של נשר עם הצלם הצרפתי-ישראלי מישל אברמוביץ’). זו פעם שנייה שנשר מצלם סרט בירושלים (“זעם ותהילה” היה הראשון) ונדמה שבכל פעם שהוא מגיע לירושלים הוא מצלם אותה באופן אפלולי למדי, מדגיש את האפילה על פני האור. רוב סרטיו הישראליים של נשר היו סרטים תקופתיים, המסע אחורה בזמן הוא חלק מהרצון הזה לברוח מה”מציאותי”. וכשהוא מצלם סרט בהווה (“פלאות” וגם “הסודות”) הוא מעצב אותו בתוך עיר עתיקה (ירושלים, צפת), עם תאורה אפלה, אקספרסיבית, שהופכת את העלילה לאינסטנט-מיתולוגיה. ומבעד לתשעת הסרטים האלה ניתן לקרוא לא רק איך השתנתה המדינה, אלא גם איך השתנה הבמאי.

“הלהקה” היה סרט על דור ציני מאוד, הומוגוני למדי, על קבוצת אנשים סגורה, חילונית, אשכנזית, שעבורה “הבן יקיר לי אפרים” הוא לא מזמור חסידי אלא שיר דיסקו. ואז, 35 שנים אחר כך, מביט נשר בעיניו חדות האבחנה על המציאות הישראלית ורואה שהיא אחרת – שסועה יותר, אבל גם אמונית יותר. יש בה משהו רוחני יותר. האגו של כוכבי “הלהקה”, ההדוניזם המטורף של גיבורי “דיזנגוף 99”, התחלף בחיפוש אחר ערכים, מצפון וגעגוע למשהו עתיק יותר. באופן מפתיע, הציניות יצאה מהאופנה. הציניקנים הם זן נכחד. ובאופן מפתיע אף יותר, היוצר של “הלהקה” רואה את הטרנספורמציה הזאת של החברה הישראלית ויוצר סרט לא מבוהל. סרט, שכמו הארנב, מכיל את ההשתנות של החברה הישראלית, את ההתעוררות שלה. אותה דמות נפלאה בשם ארנב היא מייצגת את הגעגוע הזה לתום, דמות שניצנים שלה אפשר לזהות אולי גם בגיבור “פעם הייתי”, שצומח להיות סופר, ולכן עובר מהלך שבו בתחילה הכל מבהיל אותו – ההורים, ניצולי השואה, דמויות השוליים שהוא רואה סביבו, כולם מצולקים מהשואה ומבוהלים מהאור עד – שהוא הופך אותם לדמויות בסיפור שלו ומגלה כלפיהם חסד וחמלה.

נשר, יחד עם סטריט, מתבוננים בישראל המאמינה ומגלים כלפיה מידה שקולה של הבנה לצד ביקורת. הם לא עושים הנחות: יש בעולם האמונה קלקולים ומניפולציות (לפני חודשים ספורים, כשהסרט כבר היה לקראת סוף העריכה, נחשף בתקשורת סיפורו של הרב ניר בן ארצי, שנחטף על ידי אנשי פשע שהסתננו לחצר מאמיניו וניסו להשתלט על עסקיו, סיפור שבשלב התחקיר לסרט היווה השראה לדמותו של הרב כנפו בסרט ולעלילתו), אבל יש שם גם משהו אמיתי, משהו שהוא מעל לדעת, מעל לידיעה, משהו שהוא בגדר פלאות, שצריך להיות או אמן או מאמין כדי לשים לב אליהם. עם כל הבדיחות המשעשעות בסרט, ורגעי המתח, המעקב ופיתולי העלילה, זהו הפאנץ’ הסופי של הסרט שהוא החזק מכולם. זה סרט של יוצרים חילוניים, ציניים בדימוס, שמביטים אל העולם שהם בראו ואומרים: יש אלוהים.

=====================

הרב של הארנב

ההפתעה הכי גדולה ב”פלאות” הוא התפקיד של הרב כנפו בגילומו של יהודה לוי, תפקיד אותו הוא עושה בעיקר באמצעות עיניים. גם אני הייתי סנוב מתנשא כששמעתי שיהודה לוי לוהק לסרט וגם אני אכלתי כובע וחצי במהלך הסרט כשהבנתי שלוי מבצע כאן את אחד התפקידים הגדולים, העמוקים והלא צפויים של השנה, של אדם שעד סוף הסרט לא ברור לנו אם הוא צדיק או חוטא. תפקיד נפלא לשחקן אדיר. פרס אופיר לשחקן משנה ליהודה לוי.

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - ““פלאות”, ביקורת”

  1. לוסי 8 יוני 2013 ב - 17:32 קישור ישיר

    אין אלוהים

  2. דודו 21 יוני 2013 ב - 2:22 קישור ישיר

    עם כל החיבה וההערכה ליוצרים ולשאנן סטריט האגדי אי אפשר שלא לציין שמדובר בסרט מייגע, ארוך מדי וקשה לצפייה. מרוב פיתולים הצופה מאבד עניין בעלילה. אשתי נרדמה כמה פעמים וסיפרה שבכל פעם שהתעוררה הופתעה לגלות שהעלילה עוד באותו המקום.
    עוד דבר הוא הדמויות, שהצופה אינו מפתח כלפיהן אמפתיה בשום שלב, אולי כי קשה מאוד להבין מה מניע אותן.
    בנוסף, הרבה פעמים הדמויות בסרט מתרגשות מאוד ממשהו שקרה, כאשר לצופה בפועל ברור ששום דבר ממשי לא התרחש. כך, בסצינה שבה *זהירות ספויילר* ארנב והג’ינג’ית הולכים למזרח ירושלים, וארנב לכאורה “מציל” אותה פעמיים, הדמויות מאוד מרוגשות מכל העניין, כאשר בפועל לא קרה כלום. בפעם השנייה כמעט נשפכו על הג’ינג’ית מי ספונג’ה או משהו, אבל בין כך ובין כך כל מה שארנב עושה הוא לצעוק “זהירות”!, דבר שממילא אין לו השפעה על מי הספונג’ה. *סוף הספויילר*
    הצד הויזואלי של הסרט לעומת זאת מרהיב. האנימציה יפייפיה, הצילום מרחיב את הדעת ותמיד כיף לראות את ירושלים, גם אם מדובר בעיקר ברחוב הנביאים ושב ושוב. גם התרגום לאנגלית קולח ומרענן.

    בקיצור: שאנן סטריט, אוהבים אותך, תמשיך לכתוב, בפעם הבאה ייצא יותר טוב.

  3. נועה 28 יוני 2013 ב - 17:38 קישור ישיר

    אני מסכימה עם דודו. הצד הויזואלי מרהיב. בסוף הסרט הרגשתי שצפיתי במשהו מאוד יפה, אבל לא הבנתי למה… העלילה לא אמינה ולא מובנת. אהבתי את ארנב ואת החברה שלו (אפרת גוש) אבל כל היתר היו לא ברורים. התלבטתי בין זה לבין לראות סרט עם מת’יו מקונוהוי בלי חולצה, ובסוף הרגשתי שבחרתי לא נכון.

  4. עמרי 5 יולי 2013 ב - 13:27 קישור ישיר

    כרגיל כאן, הביקורת כאן עוסקת בנושאים שברומו של עולם, כגון אנשים שנמצאים במצב של טרנספורמציה והדהודים של עליסה בארץ הפלאות ושל צ’יינהטאון; אבל שוכחת לציין שיש כאן דמויות לא אמינות וסיפור שלא הולך לשום מקום.

  5. רפאל 11 יולי 2013 ב - 20:46 קישור ישיר

    שכחת לציין את הדיאלוגים השנונים
    אנחנו צחקנו כל הסרט

  6. ד. 26 נובמבר 2013 ב - 8:03 קישור ישיר

    מצטרף דווקא יותר’ להיספטרים (כנראה שטעם נרכש חשוב באומנות, לא יעזור) הפעם, באהבתם לסרט המדליק הזה. לא הרבה עומק, לא טונות שכל.
    אבל כיפי ומלא נשמה (מסוימת מאוד). יובל שרף עם תפקיד מקסים, הבנתי לראשונה למה היא שחקנית בכלל.
    בולט מכולם בתפקיד הראשי, מקסים ומצוין פה- אורי חזקיה. מי היה מאמין.

    אבל אני לא מהמשוגעים על לקיחת כל הקומיקאים (“הבורר” השטותית, מישהו ?) מאז העליה השניה ב 1904 .. לכל הסרטים כמעט שנוצרים פה.
    ראינו במשגיחים ובעג’מי כמה תורמים שחקנים אלמוניים (גם הרוב בסרט “בית לחם” מעולים) לחוויה יוצאת מהכלל. ויוצאת מהמוכר- מה שעוזר לחווייה.

    מלים טובות גם למבקרים נוספים שנתנו THUMS UP FOR THIS LITTLE וואן:
    דובדבני, רוה ושביט. אורי קליין (המצוין לרוב) מהארץ גם נתן לסרט יותר וי מאשר איקס.
    http://www.edb.co.il/title/t0027853/opinions/#reviews

    מוסיף- היית שמח להמלצות על סדרות טלויזיה טובות (אחח.. דה קילינג האמריקאית, איזה מופת של שתי עונות ראשונות, ושלישית אחלה גם) …
    ישראליות, ישנות, קלאסיקות וגם חדשות.
    שטיסל ובלו נטלי (אולי 3 כוכבים אבל ראויה ואמיצה מרבים. רק התחלתי לצפות בה) בולטות לטובה ומילה טובה ל”יס” על סדרות ישראליות ראויות.
    מקימי גם לא משהו בפני עצמה, וגם- מראה שוב (“פלאות” – אולי היה טוב יותר עם אחרים בתפקידים של מילר ויהודה לוי), קחו שחקנים אלמוניים ומיוחדים גם. מספיק עם הסלבריטיז, קומיקאים וזמרים שהולכים למשחק.


השאירו תגובה