לקרוא ולמחוק
אני מת על האחים כהן. אתם הרי כבר יודעים את זה. אוהב את כל סרטיהם, לגמרי. אוהב אותם כשהם רציניים, אוהב כשהם שטותניקים. אוהב את השפה שהם משתמשים בה לדיאלוגים, אוהב את השוטים, אוהב את ההשכלה שלהם, ואת הציטוטים שלהם, ואת זה שהם למעשה הצליחו לייצר לעצמם גוף עבודות קולנועי שהייחודיות שלו רק הולכת ומתבררת עם כל סרט חדש שלהם. הם בליגה של גדולי הציניקנים של הוליווד – ארנסט לוביטש, פרסטון סטרג'ס, בילי וויילדר – אבל יש להם טוויסט סוריאליסטי הזוי, וכך הם מהווים מיזוג בין הקולנוע ההוליוודי הקלאסי ובין המודרניזם האירופי.
וכן, אהבתי מאוד את "לקרוא ולשרוף", סרטם החדש שיעלה בסוף השבוע בארץ. סרט שנדמה כאילו נכתב באחר צהריים עצל אחד ובוים בכמה ימים של השתשעשעות חסרת מחויבות. עונג.
כדי להתכונן ל"לקרוא ולשרוף" נתבקשתי לכתוב מבוא לאהבתי להאחים כהן שפורסם ב"7 לילות" לפני כשבועיים, ב-26.9.2008
מתוך "7 לילות", 26.9.2008
יש כאלה שתוהים "מי הם האחים כהן האמיתיים"? האם אלה היוצרים הרציניים של סרט בשחור לבן כמו "האיש שלא היה שם" או היוצרים השטותניקים של קומדיות כמו "ביג לבובסקי" או "לקרוא ושרוף"? ואני אומר: גם זה וגם זה אותו הדבר. האחים כהן עושים כל הזמן אותו דבר. הם מתעסקים באותן דמויות – כל הגיבורים שלהם לוקים בטפשות, או לפחות בתמימות גדולה – וכל ההבדל בין הסרטים שלהם הוא האם הסרט מתרחש בתוך המוח שלהן או מחוצה לו. אם הוא בתוך המוח, הרי שהתוצאה תהיה סוריאליסטית והזויה כמן "בארטון פינק" ו"האיש שלא היה שם". אם היא חיצונית אליהם נקבל את כל השאר, ואז מן הסתם הקומדיה תהיה אינהרנטית לדמויות הקלולסיות. לכן גם צריך להוסיף ולשאול: מי מת בסוף? לפי מידת הקרבה בין הגיבור ובין מי שמת בסוף – וכמעט תמיד מתים אצל האחים כהן – תקבלו את המינון שבין הקומדיה לטרגדיה. מקאברי, ציני וניהיליסטי הם החומרים מהם אופים האחים את חלותיהם.
אני מעריץ את האחים כהן. לצד סטיבן סודרברג, שפרץ ארבע שנים אחריהם, הם היוצרים המובילים ביותר בגל החדש האמריקאי של 20 השנים האחרונות. כמו סודרברג הם יוצרים ממזריים מאוד, עם חוש הומור פרטי, טעם עקבי וחבורת שחקנים קבועה (שבשנים האחרונות מצטלבת ביניהם, מאז שג'ורג' קלוני הפך למשתף פעולה קבוע גם עם הכהנים וגם עם סודרברג). אבל יש לכהנים גם לא מעט קווי דמיון עם יוצר כמו דיוויד לינץ', שכמוהו הם בוחנים את התת-מודע ההזוי והשסוע של המציאות האמריקאית, שמעדיפה לחיות בתוך הזיה קולקטיבית. מהבחינה הזאת דווקא הסרטים הכי פחות אופייניים שלהם הם אלה שמייצגים אותם באופן הכי חשוף: “האיש שלא היה שם", שהיה לכאורה רציני מדי בהשוואה לסרטיהם האחרים; ו"הקפיצה הגדולה", שהיה לכאורה שטותי מדי מדי אפילו עבורם. שניהם מייצגים את ההזיה הזאת (שבאה לידי ביטוי גם ב"בארטון פינק" ובסצינות החלום של "בייבי אריזונה"). אבל בעוד לינץ' הסתבסב ונפלט החוצה אל הסטרטוספרה של הקולנוע האוונגרדי וסודרברג מפלרטט עם המיינסטרים הבלוקבאסטרי האחים כהן נשארו בדיוק במקום היציב שלהם, עם מעט מאוד תנועות לצדדים.
וזה הדבר שהכי חשוב להבין בקשר אליהם. הם לא השתנו. לא התבגרו. לא התפתחו. הם מקסימום השתכללו. הם עושים כיום בדיוק מה שעשו בתחילת הדרך. כאילו שהם נולדו אפויים לגמרי, בשלים. השוו את "רציחות פשוטות" ל"ארץ קשוחה" ותראו שאלה שתי ואריאציות דומות מאוד על אותו נושא. ואחרי שהם הלכו עמוק ואפל הם נוטים אחרי זה ללכת על הקליל והדביל. אחרי "רציחות פשוטות" בא "בייבי אריזונה". אחרי "ארץ קשוחה" בא "לקרוא ולשרוף”. סרטים דומים באווירתם. באחד גונבים תינוקות, בשני גונבים סודות מדינה.
עכשיו, אחרי האוסקרים ואחרי שהצירוף "האחים כהן" הפך למותג נדמה לנו שהם עברו מהשוליים אל המרכז, וזו טעות גדולה. המסע היה הפוך: הם נשארו במקום, זה אנחנו שהתקרבנו אליהם. הם – יחד עם יוצר כמו סטיבן סודרברג ושחקנים כמו ג'ורג' קלוני ופרנסס מקדורמנד – עיצבו את המיינסטרים.
המסע שלהם לצמרת היה בנוי לתלפיות: בסרט הראשון שלהם מ-1985, “רציחות פשוטות", הם זכו בפרס הראשון בפסטיבל סאנדאנס. אז פסטיבל קטן לקולנוע עצמאי. השניים זוהו עם תעשיית הקולנוע העצמאי הניו יורקי שהתחילה לבלוט אז. הם אמנם גרו אז בניו יורק, אבל השניים נולדו במינסוטה בצפון וביימו את סרט הבכורה שלהם בטקסס שבדרום. ב-1992 עם "בארטון פינק" הם זכו בדקל הזהב בפסטיבל קאן. ב-1996 עם "פארגו" הם סוף סוף זכו באוסקר: ג'ואל ואיתן זכו באוסקר על התסריט, ופרנסס מקדורמנד, שחקנית כמעט קבועה אצלם ואשתו של ג'ואל, זכתה באוסקר על המשחק. והשנה הם השלימו הקפה מלאה וזכו כל אחד בשלושה אוסקרים נוספים על "ארץ קשוחה": על הסרט, על הבימוי ועל התסריט. “ארץ קשוחה" גם היה הסרט הקופתי ביותר בקריירה שלהם. וגם הוא, ממש כמו "רציחות פשוטות", סרטם הראשון, מתרחש בטקסס. מהשוליים אל המרכז ב-23 שנים, מבלי שהם זזו ממקומם, זה רק הטעם שלנו שהשתנה, בהשפעתם.
ואף מילה על הסרט הכי גדול שלהם?
ביג לבובסקי?!
משום מה ההודעות שלי לא נכנסות…
פשיו. איזו הקלה. חשבתי שאני היחיד שלא בסדר וחיבב את "לקרוא ולשרוף" (ופרגן לו המון בביקורת), בעוד כל מי שראה בהקרנות מוקדמות החמיץ פנים. נחמד להיות שוב לא-בסדר אבל בחברה 🙂
ואבחנה מעניינת, זו על מי התקרב למי, שממש נכונה לגביי – ככל שהטעם שלי התייצב, האחים כהן התחבבו עליי יותר ויותר עד כדי כך שהשלמתי (כמעט) את כל הסרטים שלהם במרוצת השנים.
גם אני מעריף שרוף של האחים כהן, אבל אין לי ברירה אלא להודות ש"לקרוא ולשרוף" הוא אחד מסרטיהם החלשים ביותר. מדורג טיפה מעל "להרוג את הליידי", במקרה הטוב, ובטוח לא ברמה של היצירות הגדולות שלהם. זה סרט שנראה כאילו נאסף משאריות של סרטים אחרים של האחים, נבחש כמה פעמים, ונאפה במשך 20 דקות בתנור. לטעמי, מאז "ביג ליבובסקי", אחת היצירות הקולועיות המבריקות שאני מכיר, הם מאוד לא אחידים ברמתם.
הלוואי וזה היה נכון, אבל האמת היא שהקומדיות הקלילות והלא מתחייבות שהכהנים יצרו לפני למעלה מעשור ("רייזינג אריזונה", "הקפיצה הגדולה") נותרו עדיין הרבה יותר רעננות, חצופות, שנונות ועשויות היטב מהקומדיות הקלילות הדלוחות והמתחנפות שהנפיקו בשנים האחרונות ("להרוג את הליידי" וכמובן "אכזריות בלתי נסבלת") וגם הסרטים ה"רציניים" שלהם היו פעם קצת גדולים יותר (עם כל הכבוד ל"ארץ קשוחה", איפה הוא ואיפה "צומת מילר"?).
אורון – באחד הלינקים שפרסמת בניק-לינק שלך מישהו מתיימר לבחור את חמשת הגדולים של הכהנים ומשמיט הן את "ברטון פינק" והן את "צומת מילר" (לטעמי שתיים משלוש יצירות המופת הגדולות שלהם). אני יודע, טעם וריח וכאלה, אבל קאם און! זאת לא נראית לכם רשימה קצת מגוחכת?
מסכים עם כל מילה (טרם ראיתי את לקרוא ולשרוף). אני היחיד שחושב ש"האיש שלא היה שם" הוא הגדול בסרטיהם? הסצינה ההזויה שבה האלמנה מבקרת את הגיבור עם תיאוריית חייזרים מקושקשת, שמאחוריה העצים בשלכת מחסירה לי פעימה בכל פעם.
אני חייב להתערב בחוויה אישית. "האיש שלא היה שם" יצא לפני כעשור. עד אז לא ידעתי שיכול להיות מצב שאדם ילך לראות בקולנוע את אותו סרט פעמיים! פשוט לא נתפס אצלי שיש כזה דבר.
והנה אחרי שראיתי את הסרט פעם אחת בקולנוע החלטתי ללכת שוב. ושוב. 3 פעמים בקולנוע. ועוד כמה פעמים בוידאו. זה הסרט שפתח לי צוהר לקולנוע שלא הכרתי {זה וטווין פיקס….}
פשוט סרט נפלא. מצולם מרהיב. הם נראים כאילו הם ת מיד צוחקים על הדמויות שלהם, אבל באמת הם גם מקשיבים להם, גם נותנים להם במה. מי לא יכול להבין את אד קריין, שלא היה שם?
אחרי הסרט כל מה שרציתי לעשות זה לעשן ולשתוק.
Jerry Lundegaard: The heck do ya mean?
Carl Showalter: [mimicking Jerry mockingly] "The heckya mean?"
הדבר הטוב ביותר שהאחים כהן (טוב, ובושמי) עשו.
אני מסוגלת לצפות רק בשבריר הסצינה הנ"ל שוב. ושוב. ושוב.
(במחשבה שנייה, אני לא "מסוגלת". אני באמת עושה את זה.)
אני חושב שמאז סרטם הטוב ביותר, "פארגו", האחים כהן היו במגמת ירידה בה כל סרט שלהם היה מעט פחות טוב מזה שלפניו. "האיש שלא היה שם" הוא בהחלט חלק מאותה מגמת ירידה, שנעצרה רק עם "ארץ קשוחה".
האמת שאני לא מעריצה גדולה של האחים כהן, גם לא ראיתי את כל הסרטים שלהם, אבל הסרט הספציפי הזה נשמע טוב, ותסלחו לי על השטחיות אבל במיוחד השילוב הזה של פיט-קלוני.
אגב, אני קיבלתי כרטיס חינם, אני לא יודעת אם הם עוד מחלקים כרטיסים או שנגמרו אבל שווה לנסות:
http://www.facebook.com/profile.php?id=664967527&ref=profile#/group.php?gid=31511836156&ref=ts
לא ראיתי את "לקרוא ולשרוף", אך כנראה שהאחים כהן לא יצליחו לשחזר את ההישג שלהם ב"ביג לבובסקי". יחד עם זאת, אני ממש לא מזהה מגמת ירידה. "ארץ קשוחה" יותר טוב מ"רציחות פשוטות", לעניות דעתי לא מדובר במקסימום שכלול ,כפי שיאיר הגדיר זאת, אלא בהתפתחות. הסגנון (לפחות בארץ קשוחה) הפך לפחות הזוי והאמירות בסרט הן ברורות יותר. אגב אני מנמק את ההצלחה הקופתית שלהם בכך שמישהו באקדמיה סוף סוף התעורר והחליט להרעיף עליהם אוסקרים.
אל טל, מוזר לי שאתה טוען שהסגנון בארץ קשוחה היא פחות הזויה,אדרבה בארץ קשוחה הדמיות הן הרבה יותר הזיות, והמנעים שלהם נמצאים ברובד עמוק יותר מאשר ברציחות פשוטות, ברציחות פשוטות הגאונות היא באינטנסיביות הפנימית של הדמיות,בעוד שבארץ קשוחה הזרימה היא פחות חלקה ויותר מקוטעת לדמיות עצמן.
בכל אופן לדעתי יאיר צודק שארץ קשוחה היא סגירת מעגל לרציחות פשוטות.
Thanks a million. That was fun knowing