07 אוקטובר 2008 | 08:30 ~ 13 Comments | תגובות פייסבוק

טינה וטינה

טינה בראון
השיקה אתמול את מיזם התקשורת החדש שלה, The Daily Beast. בראון היתה עורכת "הניו יורקר" ואז הקימה את המגזין "טוק" במימון הארווי וויינסטין, שנהנה מהייפ אדיר אבל לא שרד. עכשיו היא רוצה מעין "האפינגטון פוסט" משל עצמה. בארי דילר שם את הכסף, בראון גייסה תריסר עורכים מכלי תקשורת אחרים ויצה לדרך הפעם כעורכץ אתר אינטרנט. כאן היא מציגה את הפרויקט.

טינה פיי
חזרה להיות ה-כוכבת של "סאטרדיי נייט לייב". הרייטינג בעונה הנוכחית זינק ב-50 אחוז בהשוואה לעונה הקודמת. כנראה בגלל שבשנת בחירות איכות ההומור משתפרת, אבל כנראה בגלל שקשה להירגע מהעובדה שטינה פיי ושרה פיילין באמת נורא דומות, כך שכשפיי מחקה אותה זה נראה כמו הדבר האמיתי. ככה נראית הגרסה של סאטרדיי נייט לייב, ממוצ"ש האחרון, לעימות הסגנים בין פיילין וג'ו ביידן:

Categories: כללי

13 Responses to “טינה וטינה”

  1. אוטו פוקוס 7 אוקטובר 2008 at 9:23 Permalink

    עם כל הדמיון, שרה פאלין הייתה מתה להיראות כמו טינה פיי… פיי היא האחות הסקסית מבין השתיים. פאלין היא האחות המעצבנת.

  2. תומאס 7 אוקטובר 2008 at 10:52 Permalink

    מעולה! תודה.

  3. דרורית 7 אוקטובר 2008 at 11:00 Permalink

    מעניין לראות (אם בכלל דבר כזה אפשרי לכימות) אם הסאטירה של snl תשפיע במשהו על דעת הציבור האמריקאית לקראת הבחירות המתקרבות.

  4. אבינתן 7 אוקטובר 2008 at 11:37 Permalink

    off topic
    אחרי שהתגלגלה לידי קלטת ישנה של "vanishing point" ניסיתי להזכר במרדפי מכוניות בסרטים ישראלים ולא הצלחתי, נראה שאין. אז עוד בקשה לשנה החדשה: סצינה אחת של מרדף מכוניות…

    אגב הסרט, נוצר לפני כמעט 40 שנה ועדיין עובד יפה למרות אי אלו בעיות בתסריט.

  5. רותם 7 אוקטובר 2008 at 12:20 Permalink

    זה בטח כמו הסרטים השמלאניים בארץ לא?
    משפיע על המושפעים בטח.
    בגלל זה אולי האקט של צאו להצביע של שרה סילברמן אולי בעלי יותר משמעות.

  6. יניב אידלשטיין 7 אוקטובר 2008 at 12:50 Permalink

    הפכת למנטר טינות?

  7. יניב אידלשטיין 7 אוקטובר 2008 at 12:50 Permalink

    אה, וחסר לינק בסוף.

  8. ניר4819 7 אוקטובר 2008 at 16:26 Permalink

    אופטופיק אבל קשור:

    ראיתי בשבוע האחרון את ג'ון אדאמס, המיני סדרה של HBO שזכתה בכל האמים הגדולים למיני סדרה בטקס האחרון.

    סדרה מצויינת, כתובה נפלא, מצולמת נפלא, ועם פול ג'יאמטי נפלא בתפקיד הראשי. היא בעיקר גרמה לי להתגעגע לסוג הפוליטיקאים שהסדרה מעלה על נס – ישרים, מצפוניים, כאלו שהמדינה באמת חשובה להם – במקרה של אדאמס, הסדרה מראה שהיא חשובה להם אפילו יותר מהכסא הקדוש ואפילו יותר מהבחירות הבאות, שהם מוכנים להפסיד אותם, ובלבד שלא ייאלצו לנקות במדיניות שהיא לרעת ארצם. אתה רואה את הסדרה הזו, ואתה שואל את עצמך – איפה, איפה יש עוד פוליטיקאים כאלו?

    ושוב – סדרה באמת מצויינת, חכמה, מרתקת, מרגשת, סוחפת, עם משחק מעולה מצד ג'יאמטי (ולורה לייני גם…).

  9. Shai 7 אוקטובר 2008 at 16:29 Permalink

    Here are another 2 sketches where Tina Fey does Palin

    http://www.nbc.com/Saturday_Night_Live/video/clips/palin-hillary-open/656281

    http://www.nbc.com/Saturday_Night_Live/video/clips/couric-palin-open/704042

    Tried before and didn't got through,maybe now it will work

  10. אסף רזון 7 אוקטובר 2008 at 18:15 Permalink

    לגבי המערכון הראשון שבו חנכה טינה פייי אתה החיקוי של פייילין: לאחר מספר צפיות הגעתי למסקנה שהוא פשוט מופתי.

    אפרים קישון היה נוהג להגיד במבטא הונגרי ש"הומור זה דבר מאוהד מאוהד רציניההה". הדברים האלה נראים קלים אבל מי שניסה פעם מבין כמה קשה לכתוב יצירת מופת קצרצרה כזאת, שמצליחה להעביר עשרות בדיחות בלי להיות משעממת לשנייה וזורמת ביניהן בטבעיות כזו. גם איימי פוהלר מושלמת בתור הילארי שמחזיקה את עצמה בשרידי הכוחות האחרונים לפני שתתפרק לחתיכות, והכל שווה רק בזכות המשפט:

    "I scratched and clawed through mud and barbed wire, and you just glided in on a dog sled wearing your pageant sash and your Tina Fey glasses."

  11. רותם 7 אוקטובר 2008 at 19:59 Permalink

    ניר, הייתי לוקח בפורפרציות את ההיסטוריה ובטח את זאת שהשטלוויזיה האמריקאית מציגה לך.

  12. ניר4819 7 אוקטובר 2008 at 20:30 Permalink

    לרותם, לא אמרתי שאני לוקח את מה שהסדרה מראה כאמת היסטורית מוחלטת. אין לי מושג מה האמת ההיסטורית. הנקודה היא הדימוי שהסדרה נותנת – של פוליטיקאי ישר, שהמדינה שלו באמת חשובה לו יותר מכל דבר אחר, גם יותר מהקרירה הפוליטית הפרטית שלו. והיא גרמה לחשוב ולהתגעגע לסוג הפוליטיקאים האלו, שאני לא בטוח אם הם עוד קיימים. אז אני לא יודע אם ההיסטוריה היא כמו ש"גון אדאמס" מציגה. ושוב – זה גם לא חשוב. מבחינתי, מה שחשוב, זה הרגשות שהסדרה העלתה בי דרך הפוליטיקאי הישר והנאמן והפטריוט שניצב במרכזה.

  13. רותם 7 אוקטובר 2008 at 21:58 Permalink

    שמע, לא סתם קוראים לזה תעשיית החלומות.
    אני תוהה עד כמה הרגישו כמוך האנשים באותה תקופה.


Leave a Reply