"לצוד פילים" של רשף לוי (צילום: ורד אדיר)

לגרום לאנשים לצחוק זה הדבר הכי קשה בעולם, והדבר שמקבל הכי פחות כבוד מצד הביקורת. מי שהולך להתנשא על סרט שגורם לקהל לצחוק, הולך להסתבך איתי. מה שלא אומר ש"לצוד פילים" הוא סרט נטול פגמים. כמספר הפאנצ'ים, כך מספר הפגמים. הפאנצ'ים יישארו לנצח, הפגמים יתפוגגו כשהסרט יהפוך לקאלט.

פורסם ב"פנאי פלוס", 3.7.2013

למרות שאיני נמנע משימוש בגוף ראשון, ובתיאור תחושותיי האישיות בזמן הצפייה בסרטים אותם אני מסקר כאן, אני כן ממעט לשבץ בביקורותיי אנקדוטות אישיות, אולם הפעם אני חייב. אל ההקרנה של "לצוד פילים" הגעתי בעיצומו של שבוע שבו הייתי עסוק בצילומיה של סדרה תיעודית חדשה שאני שותף לה, על הקולנוע הישראלי. מבוקר עד ערב אני יושב ומדבר עם במאים ושחקנים ישראליים. ומכיוון שאנחנו נעים פחות או יותר בסדר כרונולוגי, אנחנו נמצאים כעת בערך בשנות ה-60 וה-70. השנים האהובות עליי בקולנוע הישראלי (עד שהגיע העשור הנוכחי והדי מדהים שלו). עשור שבזמן אמת טופל באופן שגוי, אפילו מקומם, בתקשורת המקומית. אבל זה עשור שהביא איתו כמה מהסרטים המהנים ביותר שנעשו כאן. קומדיות, לעיתים פרועות, לעיתים וולגריות, שהמבקרים בארץ פספסו את המקום האישי שממנו הם נבעו, והאופן שבו יוצריהם השתמשו בהומור כדי לדבר על נושאים שבערו בעצמותיהם. אבל בעיקר: מדובר בדור של יוצרים שהמחויבות הראשונה והעיקרית שלהם היתה לקהל. דור של קולנוענים שפעלו מתשוקה, וזכו לבוז מצד התקשורת והביקורת, שרואה בקומדיה עיסוק נחות. חיבוק הקהל וההצלחה העצומה של רוב הסרטים האלה לא עזרו להעלים את התסכול.

ואז אני נכנס לסרטו השני של רשף לוי כבמאי ומגלה את הקאמבק, הדור ההוא מרים שוב את ראשו: אני פוגש על המסך יוצר שמחויב באופן מוחלט, נואש, וחסר פשרות לקהל שלו. מהבחינה הזאת, רשף לוי הוא מאסטר. אין שני לו בקולנוע הישראלי העכשווי בחוש התזמון הקומי שלו. זה לא מקרי שאת גדולי הקומדיות בארץ יצרו אנשים שהגיעו מבמה. לרוב אנו נוטים לחשוב שמי שמגיע מתיאטרון עושה סרט תיאטרלי. אבל אם תחשבו על אורי זהר ועל זאב רווח, שעמדו תחילה כשחקנים וקומיקאים מול קהל ורק אז עברו לקולנוע, או על מישהו כמו אפרים קישון, שכתב לבמה לפני שעבר לקולנוע, תראו שהמפגש מול קהל חי – מפגש שלבמאי קולנוע אין אותו (או לפחות, אין אותו בשלב שבו הסרט יכול לעבור שינוי ממשי כשם שהצגת תיאטרון מתגבשת בעת מפגשיה מול הקהל) – מחדד את חוש התזמון של הבמאי. ואכן, “לצוד פילים" הוא סרט שבראש ובראשונה מכיל כמות נהדרת של פאנצ'ים מצוינים ובדיחות טובות. מלך הקומדיה בסרט הוא מוני מושונוב, שמגלם קשיש נרגן בבית אבות ירושלמי, שמתגעגע לימים שבהם היה ברור לו מי זה מי, מי הטוב ומי הרע, מי הגבר ומי האישה, מה מותר ומה אסור, ולא העולם המבלבל והמבולבל שלתוכו הוא הזדקן, בו כל החוקים השתנו. הוא מצליח לשכנע את חברו (ששון גבאי) לשדוד בנק, זכר לימים היפים שלהם במחתרות לפני קום המדינה. וגם כדי לסגור חשבון אישי. לחבורה הזאת מצטרף שחקן בריטי שקוע בחובות, שמעורר בקרב הקשישים זכרונות מימי טרום הקמת המדינה, בהם הבריטים היו האויב להילחם בו. בישראל העכשווית, אנשי המחתרות ואנשי המנדט הבריטי צריכים לחבור כוחות כדי להילחם באויב החדש: בעל ההון הקפיטליסט. יש בסרט משהו מהניחוח של "דו קרב", ספר הילדים של דויד גרוסמן, בתיאור עולמם של הקשישים מבעד לעיניו של הנכד שמסתובב לצידם. אבל למשמע הבדיחות – רובן בידיו של מושונוב – נקודת המבט הקומית של לוי, המוכרת גם מהסרטים הקודמים שכתב ומחומריו כסטנדאפיסט, מתחוורת. הומור שעורג לעולם פשוט יותר (ואולי אף פרימיטיבי יותר). הומור שכיום אפשר לשים רק בפיהם של קשישים, כאלה שכבר לא ממש שולטים על מה שיוצא להם מהפה ולא מעודכנים בעדכוני התוכנה האחרונים של הפוליטיקלי קורקט, ולהגיד את כל מה שהיה פעם נורמיטיבי לחלוטין והיום מסמר אוזניים מרוב חוסר רגישות. “יש לילד הפרעת קשב", אומרים הצעירים על אחד הילדים בכיתה. “אה, מפגר. פעם היו קוראים לזה מפגר", יורה בחזרה דמותו הקשישה של מושונוב. בסרט זו בדיחה מעולה. בחיים, היו צולבים אותו. ואגב כך, חוזר לוי אל המוטיב שמעסיק אותו זה כבר סרטו השלישי (אחרי "אהבה קולומביאנית", שביים שי כנות, ו"איים אבודים"): הקשר המנותק בין אבות ובנים. שלושה גברים וילד יש בסרט, שלושתם יוצאים להרפתקת השוד כי יש משהו לא פתור בקשר של כל אחד מהם עם אביו. וכל אחד מהם, בסופו של דבר, מנסה לשחזר מערכת יחסים אבהית עם הילד.

כשם שהדמויות בסרט מתגעגעות לישראל של פעם, כך הסרט הזה הוא געגוע. (ממש כמו ש"איים אבודים" היה שיר אהבה לשנות השמונים, הארורות והנפלאות בסרט, הימים הטובים ביותר, הימים האיומים ביותר). לשבת באולם קולנוע ולשמוע 500 איש צוחקים יחד – בקולנוע הישראלי, זה צלילו של געגוע.

אבל אני צריך גם להודות, בשלב הזה, כשהסרט טרי ואין בי עדיין יחס נוסטלגי כלפיו, המגהץ ממנו את קמטי הזמן, שהמרדף אחר הבדיחה ופרצי הצחוק בא עם מחיר דרמטי.

רואים את זה, למשל, בעיצוב התלבושות המאוד צבעוני, שנוטה להגזמה קריקטורית. וזה מורגש לא אחת בקיצורי דרך דרמטיים מצד התסריט, שמדלג על רגעי עלילה כדי להזדרז לעבר הבדיחה. זה המקום שבו "לצוד פילים" חלש יותר בעיני מ"איים אבודים", סרטו הקודם של לוי. סרט שבו חשתי שלוי הוא תאום נפש תרבותי, שמתגעגע לאותם שירים ולאותם סרטים, ומשתמש בסרטו גם כדי לספר סיפור ישראלי/משפחתי/צבאי אבל גם כדי לנסות את כוחו בבניית שוטים מורכבים למדי, שכולם ביטוי לתשוקה קולנועית. “איים אבודים", בזכות תפקידיהם של שמיל בן-ארי ואורלי זילברשץ, גם היה סרט שריגש אותי מאוד. למרות שראיתי את השפעת קטעי הכאב והעצב ב“לצוד פילים" משפיעים על עמיתיי להקרנה, לי המימד הזה בסרט היה חסר.

ומרתק במיוחד לשים לב לעניין המשחק בסרט. מול מושונוב וגבאי נמצא שחקן חיזוק כביר בדמותו של סר פטריק סטיוארט (קפטן פיקארד מ"מסע בין כוכבים" ופרופסור אקס מ"אקס-מן"), והשחקנים הישראליים אוכלים אותו בלי מלח. איך יתכן? ראשית, כי מושונוב וגבאי הם שחקנים לא פחותים ברמתם מסטיוארט, שלא יהיו לנו ספקות בכך. אבל יותר מזה, מרתק לראות בסרט הזה איך תסריט משפיע על משחק. לדעתי, הדמות של מושונוב היא זו שכתובה הכי טוב בסרט, ולכן זו הדמות הבולטת והשחקן שהכי ייחרט בזיכרונכם בעת הצפייה. הוא זה שמצד אחד אומר בקול רם את כל מה שכבר אסור להגיד במאה ה-21, ויוצר אצלנו הומור המבוסס על אירוניה. מצד שני, הוא זה שאומר דווקא בלחש ובהחבא דברים שגם הוא מבין שהם טאבו (בעיקר ביחס לאספקטים הפליליים של מזימותיו). ששון גבאי נמצא במקום השני מבחינת כתיבת הדמות. יש לה רגעים מקסימים. פטריק סטיוארט מקבל דמות עסיסית למדי, אבל כמעט מונוטונית באקסטרווגנטיות שלה (אם כי בדיחות ה"בריטי-במזרח-התיכון" עובדות היטב), ולבסוף הילד. זו דמות שכתובה כמעט באגביות, ולא נותנת לשחקן הצעיר סיכוי מול התותחים מולו. הרגעים האלה – שכמותם, אגב, חשתי גם באלו מהצגותיו של לוי שראיתי בתיאטרון, שגם שם מהלך דרמטיים היוצרים רצף ותחושת מציאותיות הוקרבו לטובת בדיחה טובה, או משיכה בחוטי הסנטימנטליות – עמעמו משהו ב"פילים", שקיוויתי שיצליח לחבר בין הקומי ובין הדרמטי.

אבל בסופו של דבר, ובחשבון הסופי, גם אם הסרט אינו עמוק רגשית כפי ש"איים אבודים" גרם לי לצפות, יש בסרט הזה משהו ממזרי. מצד יש בו בוז מוחלט כלפי כל מנגנוני שלטון, שררה וסמכות, זה סרט על אנשים שמתגעגעים לחיי מחתרת, לחיים של פורעי חוק (הוא גם מעניק מבט אירוני לדור המחתרות, שאביו של לוי היה חלק מהם, שחיפשו את האקשן, והלבישו עליה את האידיאולוגיה רק אחר כך). ומצד שני, זה סרט שכולו מלא כבוד לכל מה שבא לפניו. השימוש בשחקנים כמו שושיק שני וצבי שיסל, בתפקידים קטנים, או של תיקי דיין בתפקיד משמעותי יותר מחבר את לוי לדור שלם של קולנוענים שקדמו לו, ושלאו דווקא קיבלו את ההכרה המגיעה להם (לפחות לא כבמאי קומדיה, ע"ע אורי זהר). ובכותרות הסיום יש אפילו תודה לבעז דוידזון. “לצוד פילים" מזכיר לי את הסרטים ההם, עליהם גדלתי, ושתמיד כעסתי על המבקרים שקדמו לי, שהיו עוכרי שמחות בקשר אליהם. אנא דלגו, לפיכך, על קריאת שתי הפסקאות הקודמות.

ציוץ