30 יוני 2006 | 11:09 ~ 23 תגובות | תגובות פייסבוק

הבבועה

קראתי כעת שוב את הביקורת שלי על “ללכת על המים” והופתעתי עד כמה היא דומה באוצר המילים שלה לביקורת החדשה שכתבתי על “הבועה”, הסרט החדש של איתן פוקס וגל אוחובסקי. יכולתי פשוט לעשות קופי-פייסט: “הסרט עובד”, “נטול סאבטקסט”, “בימוי כריזמטי”, “הקורבן הופך לקלגס”, “פסקול מעולה”. הנה הביקורת ההיא (מי שהקליד אותה מגיליון “העיר” של ה-18 במרץ 2004 אל האתר הרשמי של הסרט דחף לי שם לא מעט טעויות הקלדה והשמיט לא מעט סוגריים, אני מקווה שיגיע מגיה לתקן את המצב).
בסופו של דבר, את “ללכת על המים” ראו בארץ כ-150 אלף צופים, והוא הפך לסרט הישראלי הקופתי ביותר בעולם, עם הכנסות של מעל שני מיליון דולר בארצות הברית.
ועכשיו מגיע “הבועה”. והוא בעיני סרט טוב יותר, אמיץ יותר, נועז יותר. פוקס ואוחובסקי, אחרי ההצלחה הקודמת ובשעה שאוחובסקי חורג ממגבלות הפרסום המקומוני והופך לסלב פריימטיימי ב”כוכב נולד”, הניחו את צווארם על גיליוטינה פוליטית ויצרו סרט שמאלי במפגיע. שינקינאי במובן הישן של המילה, זה שהפך למילה נרדפת ל”מנותקים”. אז לא, אומרים פוקס ואוחובסקי, השינקינאים אינם מנותקים, הם הכי מחוברים. הבועה בה הם חיים נופחה סביבם במכוון, לא מתוך התעלמות מהמצב, אלא כתגובה לו, כדי לייצר חממה אחרונה של שפיות ליברלית במדינה שאיבדה את דעתה. וזה, כמובן, מהלך טראגי. לכן כה אהבתי את שם הסרט, “הבועה”, לא רק כי זו מילה תל אביבית המייצגת ניתוק ואסקפיזים ביצתי, אלא כי בועות סופן להתפוצץ. ובסרט של פוקס ואוחובסקי – שכאמור לא מתעסק יותר מדי באנדרסטייטמנט – כל מטאפורה מקבלת ייצוג מוחשי. הבועה אכן מתנפצת.
הנה שתי מחשבות שליוו אותי אותי בזמן הצפייה בסרט:
א. למשך כשעה שלמה, גם ברגעים החלשים, התמוגגתי מהאנרגיות של הסרט, מהאופן בו הוא קולח. חשבתי לעצמי שאם הייתי עכשיו בפסטיבל קולנוע והיו אומרים לי שזהו סרט פורטוגלי או בלגי, הייתי חוזר מהפסטיבל ומתחיל לדבר על הסרט הזה בהתלהבות. כן, הייתי אומר, הסוף שלו נורא מסורבל, ויש שם טעויות דרמטיות במערכה השלישית – מרגע שיוסף סוויד מגיע לרייב נגד הכיבוש – שעוד שתי משמרות עריכה היו יכולות לפתור (ואם הוויינסטיינים יקחו את הסרט להפצה, אני משוכנע שזה הדבר הראשון שהם יעשו לו).
ב. מה שדי מופלא בסרט הזה הוא העובדה שלמרות שהוא עכשווי בעלילתו, הוא נראה כמו סרט תקופתי. “סרט תקופתי” במובן הזה שהוא משמר רגע, מתעד גינונים חברתיים וז’רגון. זו מין קפסולת זמן: כך נראה החצי הראשון של העשור הראשון במאה ה-21 בלב תל אביב, מקום שהוא בעצמו מעין שטח כבוש, מנותק לחלוטין מההגיון והרטוריקה של המדינה סביבו. חשבתי קצת על “עבדי ניו יורק” של מרצ’נט ואייבורי – צמד יוצרים שהתמחו בסרטים תקופתיים המנציחים את גינוני החברה של המאה ה-19, ואז יצרו סרט בן זמנו, העוסק בסוהו הניו יורקי של שנות השמונים, והתייחסו גם אליו כאל סרט תקופתי לכל דבר. וכך גם ב”הבועה”. לביבות הבטטה של אורנה ואלה הם לא סתם פרסום סמוי או קריצה ברנז’אית, הם שם קוד לעולם שלם בו אידיאולוגיה וקולינריה עורבבו יחד לבלילה כתמתמה אחת.
ואולי בגלל שמאז שהסרט צולם ועד שהוא הופץ, האוזן השלישית כבר לא קיימת יותר בשינקין, דבר שהפר את כל הבאלאנס של הרחוב, שהסרט הוא במובן מסוים כן שיחזור של תקופה שכבר לא קיימת. שינקין של “הבועה” כבר איננה, בדיוק כמו שינקין של “עורבים” ושינקין של “שרונה מותק” (האפיזודה הראשונה ב”סיפורי תל אביב”).
את כל הנ”ל לא הצלחתי לדחוס לביקורת שלי על “הבועה”, לכן מה טוב שיש אינטרנט. הנה מה שכן דחסתי לביקורת על הסרט (שפורסמה שלשום ב”פנאי פלוס”, לצד ראיון עם שחקני הסרט – ואם הכותרת לכתבה ב”פנאי פלוס” היא “הכיבוש”, אתם יודעים שהסרט הזה עושה משהו נכון מאוד מבחינה פוליטית/תקשורתית):

“הבועה”. במאי: איתן פוקס. השחקנים בפוסטר: אוהד קנולר, דניאלה וירצר, יוסף סוויד, אלון פרידמן. השחקנים שלא בפוסטר אבל גונבים את ההצגה: זהר ליבה (בתפקיד גולן הגולנצ’יק), שרדי ג’בארין (בתפקיד ג’יהאד).****

זהירות, ספוילרים קלילים

לא העליתי על דעתי, גם בחלומותיי הסרקסטיים ביותר, שיבוא יום ואצפה בסרט שנראה כאילו הוא מושפע מעמוס גוטמן ומעמוס גיתאי במידה שווה. “הבועה”, סרטו של איתן פוקס (על פי תסריט שלו ושל גל אוחובסקי), הוא כזה. חלקו מלודרמה תל אביבית, חלקו מטען צד פוליטי בוטה ונועז. דמיינו את “סיפורי תל אביב” מתערבב עם “גן עדן עכשיו”. חתיכת מנעד רגשי יש בסרט הזה, שמתחיל קליל ונגמר כבד. מהבחינה הזאת שווה לתהות: האם יש כאן מעשה הטעיה מכוון של היוצרים או טעות בשיקול הדעת? הם מגרים אותנו פנימה אל סיפור הדוניסטי אסקפיסטי ברחובות שינקין-פיארברג בתל אביב, מקום בו גם ההתנגדות לכיבוש היא מוצר ממותג, אביזר אופנתי, ואז הוא גורר אותנו פנימה, אל הסבך הבלתי פתור של יחסי כובש-נכבש, יהודי-ערבי. עם כל הקלילות שבה משווק הסרט, ועם השם הדי מצוין ומדויק שלו, “הבועה”, זהו למעשה טקסט חד משמעי, לא מעודן כלל, על מאזן הכוחות המופר תמידית בין קורבנות. החלש בתחילת הסרט הופך לתוקפן בסופו, הפאסיבי הופך לאקטיבי, אבל במקום להוליך לשיווי משקל זה דווקא מוביל לאסון. סוף הסרט, שנשמע כמו ציטוט מדויק (מקרי? לא בטוח) מהשיר “אי שם” מתוך “סיפור הפרברים” מנסח את זה היטב. יש מקום בו יהודי וערבי יכולים להיות נאהבים, אבל זה לא שינקין, ובוודאי לא שכם. אלא אי שם. והרי מה הם אשרף ונועם, אם לא טוני ומריה הישראליים. או, אם תרצו, יוסי וג’אבר.

עבור לא מעט מאנשי תקשורת “הבועה” נתפס כ”סרטו החדש של גל אוחובסקי”. הרשו לי להבהיר: זהו סרטו החדש של איתן פוקס. בצמד פוקס/אוחובסקי יש רק קולנוען אחד. אוחובסקי הוא אחד העיתונאים החשובים של שני העשורים האחרונים בארץ, והתמהיל שמוצג ב”הבועה” מייצג את אישיותו הז’ורנליסטית היטב: קליל וקאמפי, אבל גם דעתן ופוליטי. מאז ימיו ב”העיר” ועד מדורו הנוכחי ב”טיים אאוט” אוחובסקי יגרגר מהנאה על דיסק פופ מושלם, או על סניקרס צבעוניים שיצאו בהוצאה מוגבלת, ובפסקה הבאה ינהם בכעס על עוולות הכיבוש. זה נורא אייטיז, אבל איכשהו אצלו זה עובד. בין אם הוא מצליח כתסריטאי להרים להנחתות, כעורך מוזיקלי לשבץ בסרט בדיוק את השיר הנכון להעצמת הרגש הנכון או כמפיק/מפיץ/טורבינת שיווק לגרום לעולם לשים לב לסרט שהוא שותף לו, אוחובסקי הוא פרטנר אידיאלי. אבל כלום ב”הבועה” לא היה עובד אם לא היה שם במאי.
איתן פוקס הוא אחד הבמאים המוכשרים בארץ. אני לא תמיד אוהב את הבחירות הסגנוניות שלו. התמהילים האלה, בין הקליל לכבד, לעיתים מרתיעים אותי, ואני באופן עקבי מרגיש איזושהי התחמקות בסרטיו, ניסיון משונה להיות נחמד מדי לכולם. ובכל זאת, כשזה מגיע ליצירת רגעים של טקסט-משחק-רגש, פוקס מצליח לייצר פנינים. מהבחינה הזאת, נדמה לי ש”הבועה” הוא הטוב בסרטיו, מהסיבה הפשוטה שיש בו יותר מהכל. יותר מהומור הברנז’ה של “שירת הסירנה”, יותר ממצוקת הישראליות הכובשת והמחפשת גאולה של “ללכת על המים”, ויותר מטרגדיית האהבה בארון של “יוסי וג’אגר”. אם יש לי בעיה עם “הבועה” זה במקום שבו ה”יותר” הופך ל”יותר מדי”. והסרט, חוששני, חוטא בזה. יש בו מערכה אחת מיותרת, פיתול עלילתי אחד מיותר, וכמה רגעים של רשלנות תסריטאית כשסיטואציות שנבנות בתחילה לא מגיעות למיצוי בסוף (או שנפתרות באופן חפוז המפגין אדישות גדולה מדי לדמויות). אבל בסופו של דבר, פוקס הוא במאי טוב בהרבה מהתסריטים שלו (בין אם חתומים עליהם עירית לינור, אבנר ברנהיימר או גל אוחובסקי).

“הבועה” מוכיח שפוקס הוא יוצר עקבי בתכניו ובסגנונו, מישהו שעוסק תדיר באהבה בימי כולירה: התאהבות בזמן שנופלים סקאדים ב”שירת הסירנה”, ידידות והתבגרות על רקע רצח רבין ב”פלורנטין”, אהבה במלחמת לבנון ב”יוסי וג’אגר”, וידידות גברית על רקע שואה וטרור ב”ללכת על המים”. וכך גם ב”הבועה”. זהו אף פעם לא הזמן הנכון להתאהב. וכך, מתחת לחזות הקלילה, המיינסטרימית, הפופית, הסקסית, הפלרטטנית, לסרטיו של פוקס יש משיכה עזה אל העגום והפסימי. אני, כמבקר, תוהה האם הזיווג הזה עובד: האם מיינסטרים לא דורש סיום של השלמה? ואם טרגדיה פוליטית, אולי עדיף להתרחק מהמיינסטרים? אבל איכשהו, לא מעט בזכות העקביות שלו, והיכולת שלו ליצור רגעים אמינים עם דמויות מעוררות הזדהות (ותמיד נאות מראה), הפכתי למאמין. אני יכול לקטר עכשיו שעות על החצי השני של הסרט ועל מגרעותיו, אבל בסופו של דבר הוא עובד – על אף נפילות וטעויות. ובסופו, למרות הבוטות שלו ואולי בגללה, הוא אפילו מצליח להיות טקסט קולנועי חשוב. כאמור, גוטמן וגיתאי נפגשים. חומר ואנטי חומר נצמדים. התוצאה: יום הדין.

23 תגובות ל - “הבבועה”

  1. הפינגווין 30 יוני 2006 ב - 11:52 קישור ישיר

    תודה על סימון הספוילרים.

  2. נוני מוס 30 יוני 2006 ב - 15:04 קישור ישיר

    תודה.

  3. נוני מוס 30 יוני 2006 ב - 15:05 קישור ישיר

    אה, ולא התכוונתי לסימון ספויילרים.

  4. ג'אבר 30 יוני 2006 ב - 16:34 קישור ישיר

    יאיר, הביקורת שלך רהוטה בהרבה מהסרט, אבל לוקה באותו מבט על מרפרף וסולח, במקרה הטוב. מהו המוקד הרגשי של הסרט? את מי הסרט מחבב בכלל? באמת אין לסכסוך שום הקשר היסטורי מעבר לאישי? זה שקוראים לסרט “הבועה” נותן רשיון אפריורי לסלף ולבגוד ביושרה?
    כולם פתטיים פה. שלישיית התל אביבים הפסבדו-שמאלנים, שלא יודעים כלום על הסכסוך חוץ מזה שזו הזדמנות נהדרת למסיבה טובה שאולי עוד תוליד זיון משובח. הפלסטיני, שנע בחופשיות בין העולמות, מתמכר לכל אחד מהם בלי היסוסים ובסוף לוקח על עצמו בקלילות תפקיד של פעם בחיים. וכרגיל, העיתונאים הם חארות ריקניות שמתעניינים רק בסלבז.
    מה כל כך מדהים בבימוי? סצינת המסיבה בחוף נראית כמו פרדי גרובר ל”מבט שני” באייטיז.
    אוהד קנולר נאבק בהירואיות בתפקיד כפוי טובה במיוחד, דניאלה וירצר מדגמנת מתיקות בהצלחה חלקית, אלון פרידמן משחקק את אורי בנאי ורק ג’ו סוויד מביא אינטגריטי לדמות המופרכת ביותר בתסריט.
    לא נסיון אמיץ, אלא חוצפה ומוגבלות קשה. נעלבתי, בחיי.

  5. מיקה 30 יוני 2006 ב - 20:30 קישור ישיר

    האמת היא שהתאכזבתי.
    הלכתי לראות את הסרט היום, ממש אחרי שקראתי את מה שכתבת כאן באתר על הסרט…
    החלק הראשון של בסרט, כפי שכתבת מעולה. העלילה זורמת, הדמויות מקסימות והכל עובד קום איל פו.. עד האמצעף איפשהוא אחרי שהם חוזרים משכם משהו בקסם פג.וזה עוד מילא לעומת סוף הסרט…זה הסיום הכי צפוי ומגוכח שהסרט הזה יכול היה להציע.. כאילו שזו בדיחה צינית גרועה אבל זה לא.
    הסוף כ”כ גרוע ומעצבן וממש גרם לי להרגיש מה שהרגשתי בסוף הסרט “איזה עולם נפלא” של אייל חלפון( שהוא בעיני הסרט הכי רע שיצא בשנת הקולנוע הישראלי של 2005)איתן פוקס וגל אוחובסקי צריכים ללמוד איך לסיים סרטים, אחרת תמיד נרגיש תחושת החמצה, של כאילו או כמעט, במקום שנצא מהאולם ונגיד “אחלה סרט”!…

  6. הפינגווין 30 יוני 2006 ב - 23:31 קישור ישיר

    אני היחיד שאהב את הסוף של “איזה מקום נפלא” (ואת הסרט בכלל), דווקא כי הוא לא מציאותי? הרגשתי שיש משהו מיסטי במפגש הלא סביר לכאורה של קוי העלילה, כאילו להראות שכולם בסופו של דבר באותו מעמד ויחסי המעסיק-מועסק הם לא יותר מאשליה שכופים על עצמם.

  7. אורי 30 יוני 2006 ב - 23:47 קישור ישיר

    “איזה מקום נפלא” – מקרה שמרגיז אותי. פשוט לא הצלחתי לתפוס את הסרט הזה. הוא הופץ בצורה לא טובה [אומרים 30 אלף צופים, אני מאמין שהרבה פחות], ירד מהר, לא יצא בdvd. בפעם הראשונה מזה עשור לא ראיתי את הסרט שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב – בבית קולנוע. וגם כשהוא יהיה בטלויזיה הוא ישודרר בyes ואני בhot.

  8. איתן 1 יולי 2006 ב - 0:16 קישור ישיר

    אתם מכירים את השיר הראשון בהופעה? זה שהזמר שר כדי לחמם את הקול, ולתת לנו בקהל להיכנס לאט לעניינים? זה בדרך כלל לא הלהיט הגדול (זה שמור לרגעי השיא של הערב, ו/או להדרן). אז זהו, ש”הבועה” הוא השיר הראשון בהופעה של הסרטים הישראלים השנה. זה לא סרט גרוע, אבל הוא גם לא מלהיב. הוא מחמם את הגרון שלנו לקראת “מלח הארץ” ו”אביבה אהובתי”.

    האמת, הייתי צריך לצפות לרדידות הזו. מה, הוא רק דפק לו בדלת, וכבר הם מתנשקים? ואיך הוא ידע שהוא הומו? וזו רק דוגמא אחת מני רבות של תסריט שלא מתעכב מספיק על מנת שיהיה לי איכפת מהדמויות.

    הרבה פעמים יש לי הרגשה שישראלים מחפשים לשמוח בכוח, ולא משנה מה הסיבה, ואם אין סיבה, ממציאים סיבה. זה לא משנה אם מדובר בפסח-ראש השנה-סוכות-שבועות, סילבסטר-ולנטיינ’ס דיי או “רייב נגד הכיבוש”. זה לא שממש איכפת להם מהכיבוש, הם רוצים אסקפיזם. הם יודעים שדברים לא טובים קורים במחסומים, אבל הם רוקדים ושמחים. ככה הוא “הבועה”- רוקד ושמח וגם איכפתי כלפי ה”מצב”- אבל בכאילו.

    והסוף? הטענה שלי כלפיו היא פחות ברמה התסריטאית, ויותר ברמת הבימוי: אם אתה מרגיש שאתה צריך כזאת תנועת מצלמה דרמטית על מנת ליצור דרמה, משהו בבניה של הסיפור עד לכאן היה מאוד לא בסדר.

    לטעמי, “ללכת על המים” היה הרבה יותר טוב- גם רדוד, אבל הרבה יותר מהודק ומאוזן תסריטאית והרבה יותר…ליאור אשכנזי.

    טוב, אלו היו מחשבות מפוזרות בעקבות צפיה ב”הבועה”.
    הבא בתור: אלמודובר.

  9. Eran 2 יולי 2006 ב - 8:19 קישור ישיר

    צפיתי בסופרמן היום.
    לא משהו. בראיין סינגר הוא סופית במאי בינוני. הסרט לא סוחף, נמרח יותר מדי ופשוט לא מגיע לרף שהציב ריצ’רד דונר. מה כן?
    ראות’ מושלם בתפקיד ומחקה את כריסטופר ריב בדייקנות. כמה סצינות פעולה לא רעות, הפעלולים מוצלחים במיוחד והסיפור סביר.
    אפקט ה-3D של אולם האיימקס בו הייתי לא מוסיף דבר חוץ מכאב ראש.
    זה היה מושלם ב POLAR EXPRESS אך שום סרט מאז או לפני לא הגיע לחווייה ההיא.
    (MONSTER HOUSE שאמור לצאת כאן באמריקה בקרוב אמור להיות ברמתו של PE על פי רוג’ר איברט.)
    נקווה שלא יתנו לסינגר לעשות פרקים נוספים בסדרה. אכזבה.

  10. yaddo 3 יולי 2006 ב - 22:36 קישור ישיר

    בארטה הצרפתי מחר (שלישי) ב-23:45.

  11. רון 3 יולי 2006 ב - 22:57 קישור ישיר

    רק אל תשווה את איתן פוקס לעמוס גיתאי. עמוס גיתאי הוא הבלוף הקולנועי הכי גדול בשנים האחרונות, במאי יהיר, מקושקש, נפוח, מלך עירום.
    איתן פוקס לעומת זה כשרוני, זורם, מחובר. למה להעליב אותו?

    רוה לרון: זו תגובה מתסכלת. אחד המשפטים המשעשעים ביותר שיצא לי לכתוב ואתה מתקטנן עליו במקום פשוט ליהנות ממנו? קרא אותו שוב, הוא קצת על הצד הדאחקיונרי, מודה, אבל נדמה לי – לפחות בעיני רוחי – שיש בו איזשהו תחכום, ובעיקר אמת. ואגב, הוא לא טוען שפוקס אינו כשרוני. מצד שני, הוא גם נותן לגיתאי קרדיט שמגיע לו כיוצר פוליטי תיעודי דיסידנטי. קטעי הפלאשבק על הריסת בית של אשרף, נראים כמו ציטוט מודע, או לא מודע, לסדרת “בית” של גיתאי.

  12. הפינגווין 4 יולי 2006 ב - 13:16 קישור ישיר

    למקרה שהתגובה של yaddo לא הייתה ברורה, “איזה מקום נפלא” משודר הערב בערוץ ארטה בשעה 23:45. אם לא תהיה הארכה, זה יוצא בדיוק אחרי המשחק.

  13. הפינגווין 4 יולי 2006 ב - 23:55 קישור ישיר

    “צופים יקרים,

    עפ”י דרישת בעל הזכויות הבלעדיות
    בסרט “איזה מקום נפלא”,
    אנו נאלצים להפסיק את שידורי ערוץ זה
    עד לסיום שידור הסרט.
    עמכם הסליחה.

    HOT”

    (שקופית בערוץ ARTE)

  14. yaddo 5 יולי 2006 ב - 9:04 קישור ישיר

    אכן פינגווין. באסה לאורי.

  15. ברווז גומי 5 יולי 2006 ב - 11:51 קישור ישיר

    אותה כתובית, רק עם יס בסוף, הייתה בלוויין.

  16. הפינגווין 5 יולי 2006 ב - 12:05 קישור ישיר

    באסה כפולה לאורי.
    זה מפני ש-YES לא מוכנים שהסרט ישודר בארץ מחוץ לערוץ הקולנוע הישראלי? אם כן, טוב לדעת שצ’רלטון לא לבד.

  17. אורי 6 יולי 2006 ב - 19:06 קישור ישיר

    כמובן שהמקרה עם ארטה הרתיח אותי. נשמור על אופטימיות.

  18. רון 10 יולי 2006 ב - 19:28 קישור ישיר

    “איזה עולם נפלא” שודר אתמול (יום א’ 10.7) בשעה 2:20 לפנות בוקר בערוץ “ארטה”. במקרה, במסגרת שיטוטי נתקלתי בסרט. לא היתה שום כתובית. ואני, אגב, מחובר ל”יס”.

  19. בני בן-דוד 30 יולי 2006 ב - 16:41 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט הבועה לפני מס’ ימים. אני סבור שאתה עושה הנחות מאד גדולות לסרט.
    1. הסרט מקומם בשעמומו. לא מדובר בשעמום סטנדרטי הנובע מחוויה משמימה אך נטולת יומרות. כאן יש יומרות. זו יומרה הנבנית עוד מחוץ לחוויה הקולנועית עצמה, באמצעות הבאז התקשורתי, הסגידה לאוטר – וההידחפות של אוחובסקי.
    לאוחובסקי יש כישרון מולד לכתוב על כל מה שרק יזמינו ממנו, וכל טקסט כזה יעורר את החוויה הקולינרית שמציע מקדונלנד – נותרת רעב ולא מסופק, אך הפעם נלווית לכך גם תחושת קבס.

    2. הסרט קודם באמצעי התקשורת כסרטם המשותף החדש של אוחובסקי/פוקס. להבדיל, האחים כהן חתומים אף הם כיוצרים משותפים, אף כי הקרדיטים מבחינים בין עבודת הבימוי לעבודת התסריט. מדוע יאיר רווה טורח לגונן על פוקס ולהרחיק את אוחובסקי? האם ליאיר רווה קשה לומר שהתסריט כל-כך מחורבן, וראוי היה שקולנוען מוכשר כפוקס פשוט לא היה צריך לגעת בו.

    ובכן, שוב, אין לערבב עסקים – בוודאי לא אמנות – עם משפחה.

    3. אוחובסקי חושב שהוא כותב תסריטים הוליוודיים, מיין-סטרימים. האמת שהוא מתהלך בזירה הזו כפיל בחנות חרסינה. כך למשל הוא משתמש בסצנת הסיום המופלאה של הסרט “תלמה ולאיז” (ולא סיפור הפרברים!)ומרדד ומשטח אותה באקט פלגיאריסטי וולגרי. הביטוי “סוף מהתחת”, וולגרי כשלעצמו, ואולי אף הומופובי ככל שיישמע, הוא בלתי נמנע בהקשר זה. המעבר מעיתונות כתובה לכתיבת תסריט דורש לפחות הסבה מקצועית. במיוחד עבור מי שמלכתחילה נדחק לזירה העיתונאית בשל ליקוי מאורות מקומוני.

    4. כאזרח מודאג אני פונה לאוחובסקי בדרישה: “אוחובסקי, תפסיק לכתוב תסריטים! תפסיק לכתוב! תפסיק”. המרחב האסתטי שמייצרים מרגול, צביקה הדר ושכמותם עושה לך רק טוב.

    5. האם מבקר קולנוע מבין את האחריות המוטלת עליו כאשר הוא כותב על הסרט הזה שהוא “מטען צד פוליטי בוטה ועז”, או שניסוח משפטים הוא לעתים אקט מכאני שהאצבעות המחליקות על המקלדת מנסחות אותם ללא תיווכה של תודעה שיפוטית-מוסרית כלשהי? או שמה ביקורת השיפוט והתבונה נשלחת לחופשת קייץ ארוכה. איזה מין שיח מבקש המבקר יאיר רווה לקדם כאשר הוא מהלל ומשבח סרט שאמירתו אינפנטילית במקרה הטוב, ופרובוקטיבית במודע (ובכל מקרה גם אז אינפנטילית)במקרה הרע?

    6. עוד על מלים. המילון מכיל תמיד מס’ אופציות לסמן או לייצג משהו. תמהיל נשמע נפלא. גיבוב – הרבה פחות. מה שיש בסרט “הבועה” זה קש וגבבה. שאריות מחוממות של סדרת הטלוויזיה פלורנטין; מחזור בלתי נמנע של גל סרטי הסכסוך הישראלי-פלסטיני – במיוחד הקשר הרומנטי הטרגי המבקש לעצמו מפלט מאימת הקונפליקט הרצחני; הומור הומואי אלמודובוריאני; יאיר רווה מתלונן שהסרט נטול סב-טקסט. זו אבחנה שהנחה גדולה בצידה, משום שגם טקסט אין כאן. מדובר בסרט שכולו דף חלק, שום סימן לא נצרב בו. זוהי הפופיות שרווה מדבר עליה. פופיות שמעבר להיותה פאתטית בניסיונה להיות עדכנית, היא מכילה את עצמה ומשתלטת גם על מה שאמור להיות “רציני”. לזו כוונתי בביטוי “סוף מהתחת” של הסרט – הפיצוץ יוביל את הגיבורים הטרגיים – שאין להם מקום בעולם הזה – למקום בו מסתיימים סרטים כמו בלייד ראנר, גרנד קניון ותלמה לואיז.

    7. יש ככל הנראה בעייה כאשר הומואים מבקשים לתאר את כתוב חיי המין והרגש של הסטרייטים. הדמות הנשית המרכזית, בועתית ככל שתהא, מפנטזת מסתבר על מה שגם אישה בעיר חדרה חולמת – להינשא לגבר יציב, אחראי איתו תקים בית ומשפחה (בפרברי השרון, קרוב לאיקאה).

    8. בעיה גדולה יותר יש ליוצרים הומואים לתאר הומו פלסטיני. הוא חייב לעבור כנראה תהליך של ישראליזציה. יוסף סוויד, לא רואים עליך (שאתה ערבי-פלסטיני). לכן הקשר של פוקס לגיתאי קלוש למדי. ההומואים הפלסטינים של גוטמן היו מטונפים, מתוסכלים, והשליכו על האקט המיני עם היהודי-ישראלי פנטזיות כוחניות ואלימות פוליטית. בסרט “הבועה” זה נראה כמו רצף צילומי סטילס למגזין טיים-אאוט. שיט על כל סדיני הסטאן החלקים האלה.

    9. יוצרי “הבועה” בוודאי גם לא מכירים את החברה הפלסטינית. אני מתאר לעצמי שאחובסקי יצא לשטחים פעם-פעמיים (אוחבסקי בדרכים), כתב על זה בעכבר העיר, אך למעשה רשימותיו הדלות שימשו תחקיר לסרט זה. חמאס, ג’יהאד, אנשי פת”ח – גיבוב המוגדר כחברה הפלסטינית. זו פתאום משתלטת על התמונה והקול, דוחקת את חברי הבועה מהפריים. האם ייצוג החברה הפלסטינית נועד ללמד אותנו מהו ההפך מבועה? מהי צורת החיים האמיתית?

    10. הסרט מקומם בשעמומו. הוא מקומם משום שהוא ספוג ביהירות של אלה הבטוחים שכל מה שיוצא תחת ידם שווה זהב. זה עבד פעם אחת. זה לא יכול לעבוד פעם שנייה. לכן הסרט הזה הוא לא רק הגרועים בסרטיו של פוקס, אלא זה סרט המחזיר את הקולנוע הישראלי שנים רבות אחורה. הוא מריח כמו סרט של סטודנט שזה עתה סיים את לימודיו, וקיבל הזדמנות לביים פיצ’ר. בימוי סביר אינו מחפה על תסריט מחפיר ומביש הספוג ביהירות וזחיחות דעת של עצלנים, שחפיפיותם -אמנותם/אמונתם.

    11. פעם תמצת מבקר הקולנוע מאיר שניצר את ביקורתו על סרט של יהודה ברקן במלים – “לא ראוי למאכל אדם”. אני לא מעז להגיד את זה על הסרט “הבועה”. לא אוהב להתעסק עם עורכי-דין.

  20. דניאל פאיקוב 30 יולי 2006 ב - 17:46 קישור ישיר

    “הבועה” מנסה להיות עדכני? כל הרפרנסים לתרבות הפופ הם בני חמש עשרה שנה ומעלה.

  21. חן חן 30 יולי 2006 ב - 18:22 קישור ישיר

    יאיר איך אתה מתמודד עם העובדה שכל הזמן קוראים לך
    רווה
    גם בבלוג הזה
    גם במודעות הפרסומת


השאירו תגובה