פסטיבל חיפה 2008, הסוף
כמה מתבקש: קיצוצים בתקציב השאירו אותי השנה רק שלושה ימים בחיפה, חצי ממשך הפסטיבל השלם, וכך קרה שהסרט היחיד מהתחרות הישראלית שהחמצתי הוא הסרט שזכה. "7 דקות בגן עדן" של עומרי גבעון זכה בפרס הסרט הטוב ביותר והלך הביתה עם 120,000 שקל. באופן משונה – ובהנחה שההודעה לעיתונות אכן מכילה את כל הפרסים שחולקו בפסטיבל – לא הוענקו שום ציונים לשבח לסרטים, יוצרים ושחקנים נוספים. הסרט התיעודי הזוכה הוא "הגלגול" של נתי ברץ, עליו כתבתי בספטמבר. "שלושה קופים" של נורי בילגה ג'יילון הטורקי זכה בפרס עוגן הזהב. ו"המדבר שבפנים" של רודריגו פלה המקסיקני זכה בפרס פיפרסקי.
עוד ארבעה סרטים שהספקתי לראות בחיפה לפני שנטשתי:
"הלן"
סרט נחמד. מאוד מינורי. שכל הדיבורים בו נעשים בלחש גמור. כמעט דממה. סיפור מינימליסטי מאוד על בחורה שנבחרת לגלם בחורה אחרת שעקבותיה נעלמו ושהמשטרה רוצה לביים שיחזור של יומה האחרון. הגיבורה שלנו נבחרת בשל דמיון מסוים לנעדרת. אלא שהגיבורה שלנו, הלן, נטולת אישיות. אין לה חיים. ופתאום היא מקבלת חיים בהשאלה ומנסה לאמץ אותם, היא רוצה את החבר של הנעדרת, מאמצת את הוריה, ואת בגדיה. מה שהיה יכול להיות מותחן פסיכולוגי, הוא פורטרט בקווים עדינים של מישהי שמוזגת לתוך עצמה חיים של מישהי אחרת. במהלך הסרט קצת חיכיתי לפואנטה בסוף, אבל אין. ובדיעבד, אני שמח על כך. כי זה סרט נטול סנסציות, ללא פתרונות. הסיבה שחיבבתי אותו היא כי היה בו משהו מדוקדק מאוד בעשייה. צילום עדין ומדויק, פרפקציוניסטי, תנועות מצלמה איטיות אבל לפעמים מפתיעות למדי, בסרט שנראה פשוט, אבל יש בו מורכבות.
"השתיקה של לורנה"
מעולם לא הבנתי את האחים דארדן ואת ההיקסמות העולמית מסרטיהם, אבל אני לפחות מודה להם שהם הפסיקו להכאיב לעיניי עם מצלמה רצה. "השתיקה של לורנה" הוא, יחסית לחוסר חיבתי אליהם, סרט מוצלח יותר, יותר קן-לואצ'י, עם טיפה של חסד בסיומו (נדמה לי), אבל עדיין האופן שבו הם מספרים סיפור נראה לי כמו גחמה אחת גדולה. לדלג מעל נקודות עלילה משמעותיות (הם אולי רוצים להגיד "הקהל אינטליגנטי להשלים לבד, אנחנו לא מייצרים סנסציות" אבל אני מבין "אצלנו הכל שרירותי") נראה לי כמו התרפסות מול הקהל שלהם. מה שכן, לורנה היא הדמות הכי סימפטית שהם המציאו, לכן איכשהו הסתדרתי עם הסרט הזה, לעומת הסרטים הקודמים שעסקו בדמויות שהכעיסו אותי.
"המרחק הנכון"
אחד משלושה סרטים איטלקיים שראיתי בפסטיבל, בשנה שהיא סוג-של שנת הקאמבק של הקולנוע האיטלקי, שנכנס לקומה ולשיתוק אחרי ששלטון ברלוסקוני שיסף את תקציבי המדינה לעידוד הקולנוע המקומי. "המרחק הנכון" הוא דוגמה מצוינת לזה שבימוי טוב יכול לפצות על תסריט מאוד בעייתי. הסרט הזה חביב מאוד, ונעים, ועשוי היטב, ומצליח לעורר הזדהות, וליצור אינטימיות, אבל הוא גם די מעצבן. יש כאן שני סרטים בכרטיס אחד: האחד הוא סיפור די מקסים על בחורה צעירה שמגיעה לעיירה קטנה והופכת למושא התשוקה של כל גברי העיר. אבל הלב שלה הולך בעקבות אחד מהם. החלק השני הוא תעלומת רצח. אין שום מתח בתעלומת הרצח הזו, הפתרון די שקוף, וכל מה שנותר הוא ששתי דמויות שכה חיבבנו במשך 3/4 סרט נעלמות ממנו ברבע האחרון, ובנסיבות שוברות לב.
מה שכן, יש דמיון מסוים בין הסרט הזה ובין "איליי ובן" הישראלי. שניהם סרטים שנדמה שהם מתחילים ככתב האשמה נגד העיתונות, אבל בסופן מתברר שהם עוסקים בכך שדווקא כשעיתונאי מקורב מאוד למושא כתיבתו, וכותב בכנות גדולה את מה שהוא רואה, ולא מרפה עד שהוא חושף את האמת, הרי שרק אז הצדק האמיתי יוצא לאור.
"הנערה ליד האגם"
הסרט האיטלקי השלישי שראיתי בפסטיבל. הראשון היה "גומורה". ובסך הכל ראיתי חמישה סרטים איטלקיים השנה: את "אי של שקט" עם נני מורטי שמאוד חיבבתי; ואת "איל דיוו", של פאולו סורנטינו (בפסטיבל ירושלים), שהוא ככל הנראה אחד משני הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה בפסטיבלים (לצד "סינקדוכה, ניו יורק"). ועכשיו החיבורים: ב"הנערה ליד האגם", "גומורה" ו"איל דיוו" משחק טוני סרווילו. את "הנערה ליד האגם" ביים אנדריאה מולאיולי, שהיה עד כה עוזר הבמאי של נני מורטי, וזה סרט הבכורה שלו. ולריה גולינו, שהופיעה גם ב"אי של שקט", משחקת גם פה.
סרט נחמד. תעלומת רצח נטולת מתח. אסתטי. אווירתי. מאותם סרטים שמזכירים לי שהסיפורים בסופו של דבר נורא חוזרים על עצמם, ומה שמבדיל ביניהם, ומפריד בין סרט לסרט, זה האופן בו אותו סיפור מסופר, ואיך את אותם סיפורים אפשר לספר באופנים שונים. זה קצת כמו קאברים לשירים. אותו שיר: פעם קצבי ופעם איטי, פעם רק עם גיטרה אקוסטית, ופעם עם תזמורת פילהרמונית. ובכל פעם השיר נשמע אחרת, יש לו משמעות אחרת, וגם איכות אחרת – פעם אותו שיר יכול להישמע מושלם, ובביצוע אחר להישמע איום ונורא. "הנערה ליד האגם" הוא עיבוד לספר נורווגי ועם עלילה שראיתי דומות לה מבוצעות באנגליה, ארה"ב, צרפת וקוריאה. עכשיו באיטליה. סרט שבאווירתו, בסגנונו, בלחניו ובלוקיישנים שלו מאוד דומה ל"המרחק הנכון", ואפילו העלילה – רצח, כפר קטן, סודות שנחשפים – לא מאוד שונה.
ובכלל, הסרטים שראיתי בחיפה נעו סביב ה"נחמד". כאמור, חוץ מ"אור חרישי" ו"שלושה קופים" לא היו סרטים גדולים באמת מבין אלה שראיתי (ובדיעבד, גם "ליאונרה" וגם "וונדי ולוסי" הם סרטים שהולכים איתי הלאה. סרטים שאהיה סקרן לראות שוב ולבדוק את תגובתי אליהם). כל השאר היו, במקרה הטוב, "נחמדים". אפילו "דלתא", סרט שהייתי אמור לאהוב יותר, הותיר אותי שמח אסתטית, אבל עקר בנשמתי. איכשהו נראה לי שללכת על הקו של העליבות שמובילה למוות אלים ושרירותי הפך לא פחות בנאלי מכל הפי-אנד. אז אני כבר מעדיף את ההפי-אנד. אם שניהם שבלונים וקלישאתיים, לפחות אקח את זה שעושה לי מצב רוח טוב.
יש לי עוד כמה סרטים מפסטיבל חיפה לראות בדי.וי.די בבית, ואם אתקל במשהו ראוי לדיווח, אדווח. ובינתיים: אני מנסה לסכם את הסרטים שראיתי בחיפה ומגיע למסקנה לא מאוד מקורית – הקולנוע הבינלאומי, המוצג בפסטיבלים, עוסק בצד הפסימי של החיים (זו הכללה, כמובן), במצוקות, הטרגדיות, בחוסר אונים, בעיוות צדק. הקולנוע המסחרי – ההוליוודי, נגיד – עוסק בצד האופטימי (שוב הכללה), בתחושה שאת המצוקות ניתן לפתור, שעל הקשיים אפשר להתגבר, שתמיד יהיה גיבור שיצליח להתגבר על המכשולים, או שיהיה גיבור בעל תכונות על-אנושיות שיציל את המצב עבור כולנו. שלא יהיה ספק: יש שפע של רצח, מוות, טרגדיות וייאוש בסרטים המסחריים (והם בוודאי ספוגים באלימות), אבל אחרי מקבץ כה מרוכז של סרטי פסטיבלים המיוצרים מחוץ למערכות המסחריות והתעשייתיות, אני מרגיש צורך להתקרצף היטב במקלחת חמה כדי להתנקות משפריץ הפסימיות שהיכה בי. האם אלה מייצגים את המציאות וההם את הפנטזיה? ואולי שניהם מציגים אותה מציאות, רק מפרספקטיבה אחרת – האחד מייחל לטוב, השני מראה כמה רע. האם מישהו מהם משקר יותר? האם כשם שהקולנוע ההוליוודי מציג עולם "משודרג", מיופה, למטרות מסחריות, האם הקולנוע הלא-הוליוודי לא עושה בדיוק אותו דבר, אבל ההפך – כלומר מדגיש את הסחי בעולם כדי להיחשב "אמיתי" ו"כן" יותר. ולאיזו מטרה? מירוק מצפון היוצרים? רצון לזכות בפרסים? מי ציני יותר? מייקל ביי או האחים דארדן? האם האחים דארדן הם צדיקים בך שהם חושפים את עוולות העולם, מגזר אחר בכל סרט, או שהם נצלנים לא פחות מהשאר, כאלה שעושים ממון ותהילה ופרסים על חשבון עליבותם של אחרים. בקיצור, בגלל שלא ראיתי מספיק סרטי מופת, אני במשבר מסוים מול סרטי הפסטיבלים האיכותיים והלא מסחריים, שברגע זה ממש נראים לא פחות נצלניים ונדושים מכל מה שחובבי הקולנוע האלטרנטיבי מאשימים בו את הקולנוע ההוליוודי המסחרי. אלא שהקולנוע ההוליוודי מעולם לא התיימר לייצג את "המציאות", כך שעם השקרים שלו קל לי יותר להתמודד.
אלה הסרטים שראיתי בפסטיבל עד כה, והנושאים שחשבתי שהם עוסקים בהם, כדי שתבינו למה הפסטיבל הזה הפיל עליי מרה שחורה:
אביב 41
שואה. ניאוף. מוות של ילדים.
אדם בן כלב
שואה. ניצול. מוות של ילדים.
אור חרישי
ניאוף.
איליי ובן
שקרים במשפחה.
בתולת ים
מוות.
גומורה
רצח (הרבה). ניצול. עוני. פשעים של ילדים.
דלתא
רצח. ניאוף. גילוי עריות.
הדוכסית
ניאוף. אונס.
הלן
רצח (כנראה).
המרחק הנכון
רצח. גזענות. ניאוף.
הנתיב
עוני. ניצול.
הנערה ליד האגם
רצח. מוות של ילדים.
השתיקה של לורנה
ניצול. רצח.
וונדי ולוסי
ניכור. עוני.
ויקי כריסטינה ברצלונה
ניאוף.
טוני מאנרו
ניאוף. אונס/גילוי עריות. רצח.
לאונרה
רצח. ילדים במצוקה.
מוקי בוערה
שואה. מות אב. גילוי עריות.
מחברת קיץ
מות אב.
משמר הלילה
רצח. ניאוף. פדופיליה.
סומרס טאון
ניכור.
שלושה קופים
רצח. ניאוף. גילוי עריות מרומז.
קצת שכחת לסיים מחשבה או שתיים שם, לא? 🙂
"הלן" זה הסרט היחיד שבאמת חבל לי שלא הספקתי לראות משיקולי לו"ז.
טוב, הפסטיבל, כמו קולנוע בכלל, הוא ראי החברה שהוא נוצר בו ומשקף בו בזמן החברה שאליה הוא מיועד.
אחרי החגים שמח!
סיילנט לייט = ניאוף?
הוא מדבר גם על אהבה, אמונה, חסד אלוהי…
אני מסכים לגמרי שישנה כמות אדירה של "סרטי פסטיבלים" שדוחפים לך את הפרצוץ בתוך הרפש האנושי ונוהמים לך "בתיאבון" אבל את סיילנט לייט הייתי מוחק מהרשימה.
כחובבת סרטי האחים דארדן נהניתי מאוד מ"השתיקה של לורנה", ביחוד בזכות התסריט המצויין (שאף זכה בקאן).
טוב לראות את ג'רמי רנייה בתפקיד הנרקומן. ארטה דוברושי, השחקנית הראשית, פחות הרשימה אותי. משהו היה חסר במימיקה שלה.
מכל סרטי הפסטיבל "השתיקה של לורנה" ו"מאוחר יותר" של גיתאי עוררו בי הכי הרבה מחשבה. כל השאר היו תמונות יפות שמאחוריהן סיפור חסר ודמויות עמומות.
לסיכום:
1. הילדים שולתתתתתתתים
2. זוהי שנת השחקניות הגרומות ומאותגרות השדיים
3. מתברר שכולם יודעים לצלם ולביים אך איש (כמעט) אינו יודע לכתוב תסריט.
4. השתיקות מעולם לא נראו מטופשות יותר, ביחוד בתקריבים אינסופיים.
5. רצחו לנו מול העיניים: בני אדם, חזיר, אווז, שתי כבשים (בסרטים שונים) ופרה אחת.
6. הנשים עושות את העבודה, הגברים לוזרים. זו היתה שנה פמיניסטית בקולנוע העולמי.
מן הבחינה הויז'ואלית הקולנוע העולמי הניב סרטים יפיפיים, מאופקים, שקטים אך לא מעניינים. נחכה לבשורה של השנה הבאה!
אינדי לנצח.
מה רע בניאוף?
פדופיליה ב"משמר הלילה"?תוכל לאמר לי אם זה מפורט או לא כי פדופיליה בסרטים זה קו אדום בשבילי ואני ממש אוהב את גרינאווי של פעם.
בחודש יולי האחרון שימשתי כשופט בתחרות סרטי הביכורים בפסטיבל מינכן. במסגרת התחרות היינו צריכים לצפות בארבעה סרטים ביום. ההקרנות נעשו ברובן ללא קהל ובקולנוע ריק בו נכחו יחד איתי שני השופטים הנוספים והבחורה שדאגה לצרכנו.
את ההקרנות התחלנו בתשע בבוקר וסיימנו לרוב בסביבות ארבע, עם הפסקה קטנה לארוחת צהריים.
את שמונה השעות שבאמצע בילינו בצפייה שותקת בזוועות העולם, שנפרשו בפנינו סרט אחר סרט, ביד אמונה בוטחת ומוקפדת בידי טובי הקולנוענים הצעירים בעולם.
רצח, ניאוף, גילוי עריות, חמדנות תאוות אסורות ומה לא, נחתו על ראשנו זו אחר זו, עד שכאשר יצאנו בין הערביים אל האור השקוף של מינכן, נדמה היה שדבר מה גדול יותר נח בנינו. כמן עדים לפשע החולקים ביניהם הסכם שבשתיקה עשינו את דרכנו הדוממת חזרה.
מוזרה יותר מהתחושה שבסיום ההקרנות, הייתה החזרה למלון חמשת הכוכבים שאחריה. לאמבטיה בצורת הצדף, לברזי הנחושת. שמתי לב שעם הזמן, ככל שהסרטים הפכו קשים יותר נזדקקתי יותר ויותר למותרות האלה. לשוקולדים שעל הכרית. הרגיז אותי כאשר אחרו לסדר את המצעים. הזמנתי שירות חדרים ואכלתי את הארוחה במרכז החדר בחלוק הרחצה, כמן הכרזת עצמאות כזו.
ניסיתי לנסח לעצמי את התחושה שהלכה והטרידה אותי. הרי הסרטים האהובים עלי ביותר הם קשים, הם עצובים הם דיכאוניים. אני לא אמור להגיב כך. האם הזדקנתי? האם אלה סימפטומים של בורגנות? של משפחה? של ילד? אולם, ככל שחשבתי על כך יותר, הבנתי שאלה לא החומרים שבהם התעסקו הסרטים שהטרידו אותי, כמו שהטרידה אותי הדרך שבה טיפלו בהם.
אם לנסות לנסח את זה במשפט אחד. הסרטים האלה לא אמרו "העולם הזה חרא", מה שבעיקר הם אמרו היה "העולם הזה חרא, אבל לנו, אין שום דעה בעניין".
הם כולם העמידו את המצלמה מרחק קילומטרים מזירת ההתרחשות. הפנו אותה כמקובל אל השמים השותקים כאשר האירועים החריפו ובכלל, הכול בהם נערך באיזה שוויון נפש כזה, כאילו מבעד לזגוגית עבה.
הנה אשה יוצאת בשביל מן הכפר. הנה איש אחר עולה מולה (אם אני רואה נכון מהמרחק הזה.) מאבק קטן בסבך. זעקה בלועה ברעש פעמוני הכנסייה. היא קמה בין האווזים.
כאילו שהתחוללה לה תמורה משונה. כאילו שהמהות התחלפה בטיב תהליך היצור וכאילו שהמטרה העליונה של יוצרי הסרטים האלה, לא הייתה לספר סיפור (טוב מזה נפטרנו מזמן) אבל גם לא לעורר רגש, לשאול שאלות, לתהות או סתם להביט על מקצב החיים.
מטרתם העליונה, כך נדמה היה לי, הייתה להיות מעודנים, או בלשון מוכרת יותר לקוראי ביקורות, שלא להיות "מניפולטיביים". מילה שהפכה כך נדמה, לסרגל העליון על פיו נמדדת העשייה הקולנועית.
השאלה גדולה, האם היה או שלא היה יוצר הסרט, רחמנא ליצלן מניפולטיבי.
וכך כשאמצעיי הביטוי, תחת איום ה"מניפולציה" הופכים רזים יותר ויותר מרוחקים יותר ויותר, הופך החומר מני ובי סנסציוני יותר, קשה יותר, אלים יותר. (נסו פעם לצלם סתם כך עניין יום יומי כמו הליכה לדואר ממרחקי האינסוף האלה.)
וכך גם יוצא שהשבח שבתחרות המוזרה הזו שבין החומר לאמצעי, ניתן למי שמצליח למתוח את המרחק הרב ביותר שבין הסנסציה לבין אופי התיאור שלה, מה שמוליד את תחושת שוויון הנפש שעלתה מן הסרטים הזו כלפי הזוועות והרעות החולות.
במרחק המקביל לזה, זה שעשיתי בכל יום בין אולם הקולנוע לבין מלון התפנוקים שלנו, אני חושב שהבנתי שמה שהפריע לי בכל זה הוא לא היעדר החמלה וגם לא הרחמים מה שהיה חסר לי בכל זה, היא הצעקה.
ערן,
קראתי בשקיקה ובעניין רב את תגובתך. הטבת לתאר את האדישות בבימוי. נגעת ב-נקודה שלא הצלחתי להעביר בתגובתי הקודמת. האם הפכנו לנכים רגשית עד שאנחנו מייצרים פריימים יפים במקום בו נדרש זעזוע עמוק, כאב חד שיפלח את הפריים? לפרקים האיפוק המוזר והלא טבעי הזה צרם לי כל כך כי אחרי שהתרגלתי לפריימים המשובחים לא נשאר בתוכי דבר.
אינדי לנצח
אני לא חושב שיש כאן תופעה חדשנית יותר מדי, תמיד היו ויהיו אמנים ומצד שני אנשים שנראים כמו אמנים.
מי שאמן אמיתי, יראה את הצעקה כפי שערן אמר (בצורה יפיפיה)ואולי השוט יהיה במעט קצר יותר וממרחק לא כזה רב – אבל יהיה לו נשמה. ואלו שעדיין כבולים בלהראות מה הם יודעים להראות, ימוגו, או יחרטו בתור מקצוענים אומנותיים כנראה.
And I am here with your misspelling,sorry.
הדיורים=הדיבורים
מוד=מודה
שצבדיל=שמבדיל
ארת=אחרת
פסטיבל חיפה אכן השאיר אותי בתחושה של סוף. הפסטיבל שמציג עצמו כבית של הקולנוע הישראלי הוא בקושי סוכה שמעליה פרוש סכך עם חורים. בנוסף לכל הדברים שנכתבו לעיל על אודות הבינוניות של סרטי הפסטיבל בכלל ועל עיסוקם הנצלני בזוועות העולם (תחושה שאני שותפה לה), היחס כלפי היוצרים (המקומיים) לא היה נעים בעיניי. אמנם, היה נחמד לגלות שסרט ביכורים זכה בפרס הסרט העלילתי, אך עם זאת נראה לי בעייתי מאוד שסרטים אחרים, כגון אביב 41 ואדם בן כלב, לא זכו לשום מילת ההערכה. האומנם הסרט הנבחר היה טוב מהם מבחינות רבות כל-כך עד שלא טרחו להתייחס אליהם כלל?
בכל מקרה, יחס זה מעלה את השאלה מדוע יוצרים ותיקים, כמו ברבש, צריכים בכלל לבחור להציג את סרטיהם בפסטיבל. עובדה, יוצרים רבים בכלל לא טורחים להגיע לפסטיבל חיפה, ומצחצחים חרבות לקראת פרסי אופיר. ברבש למשל (ואני לא נמנית עם מפיקיו, שיהיה ברור) היה זוכה לחשיפה גדולה גם אם סרטו לא היה משתתף בפסטיבל. אם כך, מדוע לטרוח להגיע עד חיפה? (ואנא, סלחו לי החיפאים, עירכם באמת יפה)
מארבעת הסרטים החדשים שצפיתי בהם בפסטיבל, רק אחד – "שלושה קופים" המאכזב מאד – מתאים לתיאורים הנ"ל בנוגע לקולנוע נצלני המתעסק בזוועות ורעות ומרחוק מאד. "בתולת ים" אמנם עירב דכאון ומוות אך במסגרת קומדיה אופטימית וקלילה, "שלג" (שלא דובר בו וחבל)מבוסניה עסק בימים הקשים שלהם אך בדרך אוהבת, קרובה ולא מרוחקת וכמובן יצירת המופת של הפסטיבל "אור חרישי" שנמצא קרוב קרוב לדמויותיו וכל שוט בו הוא מניפולציה נהדרת.
הלן נשמע מעניין. לא נראה לי שהוא יופץ בארץ. הוא יגיע לדי.וי.די?