23 אוגוסט 2013 | 17:37 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

מגלה את אמריקה: מוודי אלן ועד ל”ספר המורמונים”

הלו!

בפנים: 2,000 מילה על הוליווד וברודוויי והתעוררות מאוחרת.

השבוע שלנו בניו יורק הגיע לסיומו ואני חווה בו חתיכת משבר. הלכתי לקולנוע לראות שניים מהסרטים שהכי חיכיתי להם הקיץ – “בלו ג’סמין” (“יסמין הכחולה”) של וודי אלן ו”אליסיום” של ניל בלומקמפ. שני סרטים של במאים-תסריטאים בעלי חזון – האחד קטנטן, השני ענק. האחד צעיר, השני מבוגר. האחד עכשווי, השני עתידני. ושניהם היו אכזבה נוראית. שניהם היו מהנים במידה מסוימת, אבל גם היו בעלי תסריטים עצלניים, בלתי מפותחים, עם פתרונות עלילתיים כל כך קלים ומרושלים שזה שבר את הלב לצפות בזה ולהבין כמה מעט סבלנות השקיעו בכתיבה של הסרטים האלה, ובחשיבה עליהם. ובעיקר שניהם מיחזרו בצורה די מביכה את חומרי העבר של היוצרים. כשזה מגיע מוודי אלן, אני עוד איכשהו מקבל את זה. זכותו למחזר והוא הרוויח את זכותו גם לייצר מדי פעם סרטים חלשים (ו”בלו ג’סמין”, לדעתי, הוא מהחלשים ביותר שלו). כשזה מגיע מוודי אלן, גם סרט חלש שלו ראוי לעיון ולדיון (והוא בוודאי לא טוטל-לוס מוחלט. הניו יורקרים, למשל, די מתמוגגים ממנו. בעיקר הניו יורקריות, אגב). וזאת נעשה באוקטובר כשיגיע ארצה ונוכל לדון בהתעוררות הסוציאלית של אלן וביחסו לדמויותיו הקבועות. אבל כשזה מגיע מבלומקמפ, שממחזר בלי בושה את העולם של “מחוז 9” – ואת המשל שלו על החיים בדרום אפריקה הגזענית – התחושה קשה מאוד, של סוס של טריק אחד, שהרשים מאוד בסרטו הראשון, ובסרטו השני חוזר על עצמו, עם תקציב גדול יותר, אפקטים מרשימים יותר, אבל עם סיפור ודמויות שלא עניין אותי לראות.

ובאחד האמשים הוקרן ב-HBO שיתוף הפעולה של לארי דיוויד כתסריטאי ושחקן עם גרג מוטולה כבמאי (“סופרבאד”) בסרט הטלוויזיה “מחק היסטוריה” (“Clear History”). גם כאן, תחושה קשה מאוד של מיחזור ועצלנות מצד הטאלנט שיודע ש-HBO יאכלו כל מה שהוא יגיש להם. יש בסרט כמה וכמה בדיחות מצוינות, והוא לא רע – בתור סרט טלוויזיה. אבל הוא לחלוטין מתויג תחת רובריקת ה”זהו?”.

אני הולך לבתי הקולנוע שאני הכי אוהב בעולם, ורואה את הסרטים של היוצרים שאני הכי מסוקרן מהם, ומתאכזב.

ואז, למחרת, אני הולך למקומות שהכי רחוקים מהעולם התרבותי שלי וחווה חוויה הפוכה לחלוטין: תיאטרוני ברודוויי. אני לא איש של הצגות, אני לא איש של ברודוויי, אבל אני כן רוצה לשבת באולם חשוך ולחוות התעלות, והשנה בניו יורק זה לא קרה לי בקולנוע, אלא בתיאטרון. שתי הצגות מוזיקליות שראיתי העמידו אותי על הרגליים בתשואות, גרמו לי לצאת לרחוב עם חיוך ענק, ולב פועם מריגוש, ועם תחושה שחוויתי משהו חד פעמי. פעמיים. פעם אחת היתה “ספר המורמונים” בתיאטרון יוג’ין אוניל ברחוב 49; הפעם השניה היתה “מתילדה” בתיאטרון שוברט ברחוב 44. אין כאן חדשות מסעירות, אני מניח. אוהבי תיאטרון הבקיאים בתחום בוודאי מגלגלים עיניים למשמע חוסר העדכון שלי, המתלהב מהצגות ששיא הדיבור עליהם היה ב-2011. שתיהן יצאו עם פרסים ב-2012: הראשונה סחפה את פרסי הטוני, השני (שהתחיל כהפקה אנגלית בווסט אנד) עוטרה בפרסי האוליבייה. זה פחות או יותר שקול לבלוג תיאטרון שיגלה היום ש”הארטיסט” הוא אחלה סרט.

אז כן, אין כאן ניוז גדול (חוץ מהעובדה שההפקה של “מתילדה” יחסית טריה בברודוויי – בת חמישה חודשים בלבד), מלבד העובדה ששתי ההפקות האלה גרמו לי להתלהבות שלא חשתי זמן רב מדי בקולנוע. זה מיד הוביל למשבר ולהרהורי כפירה: האם עליי לערוק לתיאטרון עכשיו? להחליף מפלגה? להמיר דת? ואולי אני פשוט מתלהב ממשהו שהוא חדש לי? בשתי ההצגות האלה היה חשמל. הן היו מבריקות מכל בחינה: מוזיקה נפלאה, כתיבה נהדרת וחכמה, קצב אדיר, תפאורה משוכללת ומלאת הפתעות. ובאופן משונה, שתי ההצגות האלה נושאות מסר דומה להפליא. משונה, כי הייתם מצפים ששתי ההצגות האלה יהיו הפכים מוחלטים: “מתילדה” היא עיבוד לספר הילדים של רואל דאהל, וזו הצגה תמימה מאוד המתאימה לילדים; “ספר המורמונים” הוא יצירתם מלאת הציניות וחוסר-הכבוד ונטולת הפוליטיקלי-קורקט של מט סטון וטריי פרקר, יוצרי “סאות פארק”, הצגה שבראש ובראשונה נהנית להיכנס לתוך ההיכלים הקדושים של תיאטראות ברודוויי ולנבל את הפה כהוגן.

הנה, לצורך טעימה, הקטע שפותח את “ספר המורמונים” כפי שהוצג בטקס פרסי הטוני לפני שנה (הפתיחה היא כמובן תוספת לצרכי הטלוויזיה, אבל ההמשך נאמן למקור הבימתי):

 

 

סטון ופרקר כבר ירדו על המורמונים בסרט הקולנוע הראשון שלהם, “אורגזמו”. והייתם מצפים שהניסיון הראשון שלהם בכתיבה לברודוויי (ושותפות בבימוי) יהיה גם הוא כתב האשמה חריף נגד הכנסיה המורמונית, וככזה ההצגה הזאת שווקה. אבל באופן מפתיע, הסרט אמנם צוחק על הדת המורמונית אבל זה לא כתב האשמה או מחאה נגד האמונה ומאמיניה, אלא סיפור על דגים-מחוץ-למים – עם חולצות לבנות ועניבות שחורות – שצריכים להתמודד עם הפער שבין האמונה שלהם ובין המציאות אליה הם הושלכו, ושמחייבת אותם לבחון את אמונתם.

מי שראה ראיונות עם פרקר וסטון – בייחוד לקראת עליית “סאות פארק, הסרט”, שבעצמו היה מיוזיקל נהדר – יודע את הסוד הכמוס שלהם: הם מעריצים את המיוזיקלס של ברודוויי. לא הפרט הכי ברור מאליו אצל אנשים שהתפרסמו בזכות הומור בוטה ושוחט פרות קדושות. ובסופו של דבר הגדולה של “Book of Mormon” היא בדיוק בשילוב הזה שבין ההומור גס הרוח על איידס ובעילת צפרדעים שפירסם אותם ב”סאות פארק” ובין המבנה המושלם של מיוזיקל by the book, אותו הם מעריצים (על פי הודאתם, הם ראו את “עלובי החיים” עשרות פעמים). מבנה שכמו מיוזיקל שובר קופות רגיל צריך להגיע לידי קתרזיס ולהביא את הדמויות (וכן את הקהל) לגאולה. נשאלת השאלה: איך מדברים על גאולה במחזמר שכולו בוז לדת וצחוקיה על ישו? פרקר וסטון מוצאים פתרון נהדר: הם מדברים על גאולה באמצעות דימיון ואמנות.

(אני דן בשלוש הפסקאות הבאות בעלילת “ספר המורמונים”. אם מישהו מכם חושב לצפות בהצגה בקרוב הוא עשוי למצוא אלמנטים משלוש הפסקאות הבאות מעין ספוילרים – זאת בהנחה שאתם הולכים למיוזיקל בשביל העלילה – אז ראו הוזהרתם. מצד שני, אם תקראו את העלילה בפירוט, למשל כאן, תוכלו להתענג על פסקול המיוזיקל ולהבין מה שקורה בשירים, ששם נמצאות ההברקות האמיתיות).

האקספוזיציה של “ספר המורמונים” מציגה את הדת החדשה הזאת, מעין נספח לנצרות ולאמונה בישו, המבוססת על טקסט שנכתב בארצות הברית של המאה ה-19, ושבו מסופר על מעלליו של ישו באמריקה, בימים שבין צליבתו ובין קימתו לחיים. פרקר וסטון מציגים את האמונה המורמונים ככזאת המבוססת על סיפורים והמצאות של איש שבדה הכל מליבו וסחף אחריו כת של מאמינים. שניים מאותם מאמינים צעירים הם גיבורי ההצגה: פרייס וקאנינגהם, שבעת סיום לימודיהם בסמינר הם מקבלים את שם התואר Elder (זקן השבט), למרות היותם צעירים מאוד. פרייס הוא מורמוני לדוגמה: לבן, מושלם, חייכן, מנומס, כולו מלא אמונה ותום, כולו טוהר וכוונות טובות, וכל הנוכחות שלו מציגה הומואיות מודחקת באגרסיביות. קאנינגהם הוא המורמוני שלא רואים בפוסטרים של הכנסיה: שמן, קולני, לא חכם במיוחד, והוא מעדיף להאמין בדארת ויידר מאשר בישו הנוצרי. אבל הוא רוצה להצטיין כמיסיונר, ולכן הוא גאה להיות בן זוגו למיסיון של פרייס, המורמוני שנועד לגדולה. כשהשניים נשלחים למיסיון שלהם ומגיעים לאוגנדה – בניסיון להמיר את האפריקאים לנצרות ולמורמוניות – חווה פרייס משבר אמונה. אבל קאנינגהם דווקא מקבל את שעתו הגדולה.

בהפסקה שמעתי את אחת הצופות שואלת את הסדרנית האם היו מורמונים שבאו לראות את ההצגה. ואכן, תחילת ההצגה ממטירה לא מעט בדיחות על חשבונם. הסדרנית ענתה שהיו, לא הרבה, אבל שאף אחד ממי שהציג את עצמו כמורמוני לא יצא מההצגה. עד סופה, גם די ברור למה. מרגע שהעלילה מגיעה לאפריקה די ברור ש”ספר המורמונים” היא סאטירה שמלעיגה את כל הקבוצות האתניות המוצגות בה: אפריקאים ולבנים כאחד. מי שבא להצגה יכול להיעלב עד עמקי נשמתו מכל בדיחה ובדיחה – וההעלבות האתניות והסטריאוטיפיות בהצגה נשפכות ללא הרף – או להבין שמדובר שסאטירה שתפקידה להקצין דימויים וסטריאוטיפים, ותפקידה להעליב. מאותו רגע, אי אפשר להיעלב יותר בהצגה, והכל הופך לקריקטורה: השחורים (מאוד) נגד הלבנים (מאוד). והברית המצחיקה שנוצרת ביניהם.

ובסופו של דבר מה מאחד בין כל הצדדים? הדימיון הפורה של אלדר קאניגהם, שאף פעם לא באמת הצליח להבין מי נגד מי בסיפור של ראשית ימי המורמונים ומה בדיוק ישו עשה ועם מי ואיפה, והרי את ספר המורמונים אותו הם מחלקים מדלת לדלת הוא מעולם לא קרא, אז הוא המציא סיפור חדש משל עצמו, שמערבב את כל מה שהוא שמע בסמינר עם כל מה שראה בסרטים, בין אם זה “מלחמת הכוכבים” או “מסע בין כוכבים”. נדמה לי שבזאת הוא המציא בעצם את הסיינטולוגיה. הסיפורים של קאנינגהם הם שמצילים את הכפר, וגואלים גם את פרייס, המורמוני שנפל מאמונתו.

וכל זה נעשה עם שירים נפלאים (אותם כתבו השניים עם רוברט לופז, שכבר הבריק עם “אווניו קיו”), ונאמברים מוזיקליים מבריקים – שהם בחציים הפאר של ברודוויי, ולרגעים הם צוחקים על הגליץ והשמאלץ של ברודוויי. בפשטות: כבר הרבה זמן לא צחקתי כל כך הרבה. ובסופו של דבר, דווקא שמחתי שההצגה הזאת אינה כה מיזנטרופית כמו שחשבתי שהיא תהייה, שזאת אולי ההפתעה הגדולה בה (ואולי גם המתכון להצלחתה העצומה).

“מתילדה”, המתבססת על שיריו של טים מינצ’ין, אמורה להיות ההצגה ההפוכה. את “ספר המורמונים” לא הייתי מעיז להראות לילדות שלי, “מתילדה” עינג אותם. אבל באופן משונה ומפתיע, הסיפורים בקווי המתאר הכלליים שלהם, די דומים. גם ב”מתילדה”, ממש כמו ב”ספר המורמונים”, הגיבורה היא ילדה עם דימיון מפותח שמנסה להימלט מסביבה עוינת (במקרה הזה, בית ספר עם מנהלת אלימה) על ידי בריחה לעולם הדימיון. והדימיון הזה מצליח להציל אותה, את חבריה ואת מורתה. בשני המקרים סיפורים מוצאים הופכים למציאות שמשנה את חיי הדמויות.

“מתילדה”, שנולדה כהפקה של הרויאל שייקספיר קומפני ואז עברה לווסט אנד ומשם חברודוויי, היא הפקה מרהיבה הגולשת מהבמה אל הקהל, עם תפאורה שלא מפסיקה להפתיע בשכלול שלה, ועם צוות עוצר נשימה של ילדים ששרים ורוקדים. זו ברודוויי מהאגדות, עשוי היטב ומרגש עד דמעות. במקרה של “מתילדה” זכיתי לראות את הצוות המקורי של ההפקה, לפני ההחלפות שמגיעות בדרך כלל אחרי שנה (השחקנים הראשיים ב”ספר המורמונים” כבר התחלפו. ג’וש גאד, קאנינגהם המקורי, מופיע כעת ב”ג’ובס” בתור ווזניאק). ברטי קארוול, שמגלם את גברת טראנצ’בול המנהלת האכזרית של בית הספר של מתילדה, עושה תפקיד מבריק ומסוג השחקנים שאתה רואה על הבמה ותוהה מתי הוליווד תגלה אותו.

הנה טים מינצ’ין מציג ומבצע את אחד השירים הכי יפים בהצגה:

 

 

והנה, בגרסה לטלוויזיה, השיר הזה בביצוע הילדים:

 

 

ועוד שיר אחד אחרון, מתוך טקס פרסי הטוני השנה. השיר “Revolting Children”. אחד הנאמברים שהכי אהבתי בהצגה. השירה של הילדים בקטע הזה לא מאוד מדויקת אבל אני חושב שאפשר להבין כמה הקצב של ההצגה הזאת סוחף. והקטע מכיל גם את הפינאלה. המתילדה שהיתה בהצגה שאני ראיתי היא מילי שפירו, הילדה השמאלית מבין ארבע המתילדות ששרות בסוף הווידיאו.

 

 

וכך, בין שני לילות – ומאות דולרים של כרטיסים לשורות הקדמיות של התיאטרון – הפכתי להיות חובב תיאטרון מוזיקלי מברודוויי. וזה היה בתלת מימד!

================

מתברר שלא רק אני גיליתי את ברודוויי באיחור. גם הוליווד. מה היא ההפקה שהניבה לאולפני יוניברסל את הרווחים הכי גבוהים שלה? הייתם מצפים שזה יהיה “פארק היורה” או “אי.טי”, לא? ובכן, על פי הכתבה הזאת ב”ניו יורק טיימס” מתברר שזה המיוזיקל “Wicked”, גרסה מוזיקלית לסיפור המכשפות מ”הקוסם מארץ עוץ”, שיוניברסל ניסו לעבד לסרט, נכשלו והחליטו להשקיע בגרסה בימתית, שהניבה להם עד כה למעלה משלושה מיליארד (מיליארד!) דולר ברחבי העולם. דיסני גילו את זה כבר קודם: יש להם מחלקה להפקות תיאטרון בתוך האולפן, שכבר הניבה להם את “מלך האריות”, המיוזיקל הכי מצליח בתולדות ברודוויי. את “ספר המורמונים” הפיק סקוט רודין, אחד המפיקים היחידים בהוליווד בימינו שגם מבין בתיאטרון. זה גרם לכך שכל אולפני הוליווד מנסים להיכנס עכשיו לברודוויי. דרך אחת היא להפוך סרטים להצגות – מגמה שנמשכת כבר כמה שנים טובות (“שדרות סאנסט” ו”המפיקים” עשו את זה קודם). יוניברסל מתכננת להפוך את “בית החיות”, “בחזרה לעתיד” ואת “העוקץ” למיוזיקלס בימתיים. אם.ג’י.אם מעורבת בגרסה הבימתית של “רוקי”. פוקס עומדת להפוך את “גברת דאוטפייר” למיוזיקל. הטרנד הזה, אגב, הגיע גם לישראל: “הלהקה”, “השוטר אזולאי”, “חגיגה בסנוקר” ובקרוב גם “תעלת בלאומילך” ו”חולה אהבה בשיכון ג'” עברו מהקולנוע לתיאטרון.

אבל הוליווד לא רק מעבדת סרטים להצגות, אלא גם מנסה להשקיע בפיתוח הצגות מקוריות. ההיגיון הכלכלי ברור: השקעה בהצגה עולה הרבה פחות מהשקעה בסרט – גם הצגה מאוד יקרה כמו “ספיידרמן, כבה את החושך” היא עדיין הרבה יותר זולה מ”ספיידרמן” בקולנוע – אבל בגלל כרטיסים שמגיעים לכמעט 500 דולר, ההכנסות מהתיאטרון עצומות. ולהבדיל מסרטים שרצים 12 שבועות ויורדים, הצגה מצליחה יכולה לרוץ שנים על גבי שנים, ליצר עוד ועוד הכנסות, ולנדוד בכל העולם (ולבסוף, כפי שמתוכנן לעשות עם “Wicked” וגם עם “מתילדה”, זה גם יהפוך לסרט על פי המיוזיקל [“מתילדה” כבר היה סרט של דני דה ויטו, על פי הספר]). למעשה, כשג’ורג’ לוקאס וסטיבן ספילברג דיברו על עתיד הקולנוע לפני כמה חודשים ודיברו על כרטיסי פרימיום יקרים ועל סרטים שיוצגו באופן אקסלוקסיבי בערים ראשיות ונדו משם, הם למעשה חזו לקולנוע – לפחות לקולנוע הגרנדיוזי של סרטים כמו “אווטאר” ו”מלחמת הכוכבים” – עתיד המגיע מהתיאטרון. למעשה, הם מתארים את עברו של הקולנוע – כך עבדו סרטים מ”חלף עם הרוח” ועד ל”הסנדק”. השיטה הזאת הפכה להפצה סימולטנית בכל רחבי ארצות הברית, ואחר כך בכל העולם, רק בעקבות “מלתעות” ו”מלחמת הכוכבים” של אותם ספילברג ולוקאס. זה הניב הכנסות עצומות, אבל הפך את הסרטים למוצר שחייו בקולנוע קצרים להפליא ויכולת השיעתוק שלו גבוהה. בתיאטרון אין פיראטיות. רק ספסרות.

================

ומכיוון שהגיבור של “ספר המורמונים” חלם כל חייו להגיע לאורלנדו, זאת גם התחנה הבאה במסע שלנו. הדיווח הבא, בלי נדר, יגיע אליכם הישר מדיסני וורלד ואולפני יוניברסל. הנה טעימה קטנה מהמסע בין כוכבים האמיתי. ומשם, חזרה הביתה.

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “מגלה את אמריקה: מוודי אלן ועד ל”ספר המורמונים””

  1. Eran 23 אוגוסט 2013 ב - 19:27 קישור ישיר

    …I still got maggots in my scrotum

  2. נוי קוגמן 23 אוגוסט 2013 ב - 21:24 קישור ישיר

    לפי ‘מתילדה’ ו’צ’רלי בממלכת השוקולד’, אני חושב שרואלד דאל הוא יוצר הרבה יותר מיזנטרופי מפארקר וסטון.

  3. נוי קוגמן 23 אוגוסט 2013 ב - 21:32 קישור ישיר

    אני מניח שרואלד דאל הוא הרבה פחות דומיננטי ממיטצ’ן בחזון האמנותי פה, כן? אבל בגלל ההערה על ההתאמה לילדים… לא תמיד חומרים שמיועדים ילדים הם באמת אוהבי אדם יותר מאשר יצירות רצופות קללות, זה הכל תלוי ביוצר.

  4. Kaz 5 ספטמבר 2013 ב - 20:26 קישור ישיר

    מסכים לגבי וודי אלן . כולם מתפוצצים מצחוק בעודי מתכווץ בכסאי


השאירו תגובה