"אביב 41 ", הביקורת
זו ההתרשמות הראשונית שלי מהסרט, אחרי הקרנתו בפסטיבל חיפה. וזו הביקורת מ"פנאי פלוס":
פורסם ב"פנאי פלוס", 29.10.2008
בראיון ל"הארץ" אמר אורי ברבש שאת "אביב 41 " הוא עשה בדם ליבו. “לא הייתי מציע להסתבך איתי בעניין הזה כי זה הולך להיות רע נורא", הוא אמר שם. סליחה שאני יוצא פחדן, אבל אם מאיימים עליי, אני משתתק. גם כי אני לא רוצה להסתבך, וגם כי אם מישהו מודה מראש שסרטו נעשה "בדם ליבו" אני לא יכול שלא להפגין ריספקט. את דעתי על הסרט, אם כך, אומר מאחורי גבו, ולא בפניו. אני כן יכול להגיד, מבלי להסתבך, ש"אביב 41 ” הוא סרט שלכל הפחות נראה נורא יפה, בזכות הצילום של רישארד לנצ'בסקי, צלם מעולה ממוצא פולני שעובד בשנים האחרונות באנגליה. גם המשחק של ג'וזף פיינס, ניב מקינטוש וקלי הריסון מצליח לגעת ללב (בשעה שקלייר היגינס, המגלמת את דמות של מקינטוש 30 שנה אחרי, מצליחה לעצבן מאוד). למרות שעל הבימוי והתסריט וההפקה מופקדים ישראליים, לסרט יש מראה פולני מאוד. מבחינה מקצועית זו מחמאה. אבל מבחינה רגשית ואנושית לא. והאמת היא שאני פשוט לא מצליח להבין את "דם ליבו" של ברבש, ולמה "דם ליבו" הזה הוא כה קורקטי כאן. יותר מזה: למה, אחרי שהוא הודה שיש לו איזשהו תסביך שואה איום ונורא, למה הוא בחר, מכל הסיפורים בעולם, דווקא את הסיפור הזה כדי לייצג את השואה? סיפור על משולש רומנטי די מעוות שהיה יכול להתקיים בכל עידן ותקופה ואין בו שום דבר שמייצג דווקא את השואה. למעשה, אם תורידו את הרקע של השואה מהעלילה, יהיה אפשר להפוך את "אביב 41 ” לדרמה אירוטית נועזת למדי. ברבש, בהגינותו, ידע שכל עוד הוא עוסק בשואה, הסרט לא יכול להכיל אירוטיקה. אבל המטען האירוטי נמצא שם – הגבר שנע בין מיטתה של אשתו החוקית שחורת השיער ובין מיטתה של האיכרה הפולנית הבלונדינית שמסתירה אותו ואת משפחתו בעליית הגג מפני הנאצים, בסיפור שכל האלמנט הפסיכולוגי המיני שלו נותר מחוץ לתחום – האם יש כאן ספור אהבה או ניצול או סוג של אונס, בו הפולניה כופה את עצמה על הגבר היהודי שמחויב לרצות אותה כדי לשמור על עצמו, על אשתו ועל בתו בחיים? כל האלמנט הזה לא נמצא בסרט.
לא אוהב את הקטע הזה של ברבש. כלומר, סרטיו הקודמים לא נחצבו מדם ליבו? או שמא בשואה של ברבש אסור לגעת? ממתי אמן אומר שאסור לגעת בשואה? ממתי אסור לבקר אמנות? ואם מבקרים לא יקטלו סרט גרוע אז זה יהפוך אותו לטוב? האם ברבש עצמו חושב שעלה בידו לעשות את מה שמעטים אם בכלל הצליחו ו"אביב 41" הוא סרט נטול פגמים? יתכן ו"אביב 41" הוא סרט מצויין, ויתכן שהוא רע, אבל אני לא אראה אותו, כי אין לי כבוד לבמאי שמציע הצעות שאי אפשר לסרב להן שלא על גבי צלולואיד.
לא אוהב את ברבש נקודה.
הוא יוצר חסר רגישות של סרטים וסדרות גסים ורעים.
כל יוצר יאמר לך על כל יצירה שהוא יצר שהיא נעשתה "מדם ליבו", וכל יוצר ירצה לתלוש את מעיו של המבקר שרק יעז לומר משהו שלילי על ילדו הרוחני. ברבש פשוט מנצל את זכרון השואה על מנת להפוך רגש רגיל זה למקודש ורשמי, וזה די דוחה.
אגב, גם תגובה זו נכתבה "מדם ליבי", והיא גם עוסקת בשואה (או יותר נכון, בניצולה זכרונה למטרות אישיות). אני מבקש מאוד שלא להעביר עליה שום ביקורת.
הלכתי לסרט היום כי ההורים שלי הציעו לי ולאשתי לשמור על הילדים באופן ספונטני. זה היה הסרט היחיד שהתאים בשעות. אשתי קראה אח"כ את הביקורת בידיעות שהכתירה את הסרט בתור "מלודרמה כבדה" – שני כוכבים והתעצבנה עלי.
באנו בלי שום ציפיות ויצאנו שנינו המומים. ברבש תיאר בצורה נלפאה את הסיטואציה הבלתי אפשרית שנקלעו אליה הגיבורים. מעבר לאמפתיה הברורה כלפי המשפחה היהודית שהייתה בסיטואציה בלתי אפשרית, הרגשתי אמפתיה גם כלפי האיכרה הפולניה שהייתה מקסימום בת 20, אלמנה ואומללה שרצתה הזדמנות לא להיות בודדה ולחיות חיים "נורמלים".
סרט בהחלט כבד – אבל מצוין.
מומלץ.
לגבי ה"דם ליבו" אני מאמין לברבש. זה קטע קטן מראיון שעשיתי איתו ב2006 עם יציאת "מלח הארץ" לאקרנים:
ברבש:…הפרוייקט שאני הכי גאה בו עד היום הוא "משפט קסטנר" שהוא הכי קרוב לליבי עד היום.
אני: למה דווקא "משפט קסטנר" ?
ברבש: כי מאז ועד היום החלום האמיתי שלי הוא לטפל בנושא השואה, לצערי זו הייתה ההזדמנות היחידה שלי עד היום לקדם פרוייקט בנושא הזה.
אני: אז אם היה לך מימון בלתי מוגבל לעשות את פרוייקט החלומות שלך זה היה משהו בנושא השואה?
ברבש: בהחלט, גם אם תעיר אותי באמצע הלילה זו התשובה שתקבל. זה לא שאני מתוסכל או ממורמר או לא טוב לי במה שאני עושה אבל אם הייתה לי בחירה רק שלי, זה הנושא שבו הייתי עוסק."
רוה: אני גם מאמין. אני רק לא מבין למה בסרט שנעשה מ"דם ליבו" יש כל כך מעט דם ולב.
סליחה-אבל למה להידבק לכל מילה שמישהו מוציא מהפה?
הייתי אתמול בסרט עם בן זוגי-אחד הסרטים הכי חזקים שראיתי. ולא-הוא ממש לא אירוטי ובהחלט משאיר ראש עמוס במחשבות וכאב חזק.
מומלץ אבל קשה!
"אביב 41 " הוא סרט רציני, אמין וקשה לצפיה. ישבתי מרותקת לכסא והזדהיתי עם כל אחת מהדמויות. אפילו הבת של קלרה, הגיבורה שנראתה תחילה כדמות שיטחית ומעצבנת, שכנעה לבסוף שלעצבן אותי, הוא תפקידה. המשולש הרומנטי המתואר, יכול היה להתקיים אך ורק באותם ימים אפלים, בהם הגיבורים הצליחו לשמור על צלם אנוש, למרות הכל. הסרט מביא בעדינות רבה ודרך צילומים מקסימים, את השואה וגם את האנושיות המתגלה אפילו באותה מלחמה ארורה.
כנראה שלא הבנת כלום מהסרט
אני ראיתי היום את הסרט- סרט מדהים וחובה לצפייה
איך אתה בכלל מסוגל לכתוב שהסרט הוא לא על הנושא? אז נכון- לא מראים בן מחנות ועבדות- אבל הוא מספר את הסיפור שמאחורי- ה"חוויות" שכל משפחה כביכול חוותה- כלומר- נכון שלא בצורה של משולש רומנטי- שאם לא הבנת עד עכשיו- אין בו בכלל רומנטיקה- כיוון שהבעל עושה את הדברים שהוא עושה על מנת להציל את משפחתו- האיכרה הכניסה אתהמשפחה רק בגלל שהייתה מאוהבת בבעל- הוא מבחינתו שוכב איתה ומשקר לה רק בגלל שהיא מאיימת עליו שאם לא יעשה זאת- לא תחביא אותם- ועובדה שברגע שהוא צריך לבחור בינה לבין משפחתו הוא בוחר במשפחתו!
הסרט הןא סרט מדהים ונוגע ללב- חובה לצפייה
השחקנים מעולים והסיפור עצוב לנוגע ללב
יצאתי היום מהסרט וחוויתי בו חוויה עמוקה. כמי שעוסקת לאחרונה בתיעוד זיכרונות שואה, הכל היה נראה כה חי ואמיתי.
אני לא מקבלת את הביקורת של העיתונאי. ראשית, לא מדובר פה כלל במשולש רומנטי מהסוג המוכר, אכן דמות הגיבור נמצאת במילכוד, ביו נאמנותו לאשתו ובתו הכלואות, לבין ההזדמנות לבחור בחיים, ולשלם עליה במחיר "אהבתו" לאיכרה הפולנייה. לא נראה שהוא אוהב אותה באמת או שיש בינהם עולם משותף, עם זאת מהסרט ניכרת תחושה שהוא מעריך אותה ומודה לה על מה שהיא עושה עבורם. גם האיכרה לא יוצאת "רעה" בסרט אלא אנושית, בעיקר בבסוף, בו היא מסמנת לו בעיניה שהיא רוצה לשמור על בתו, עובדה שגם הוא וגם אשתו מוכנים למסור לה את בתם בעבור הסיכוי שהיא תציל אותה. הסרט כה אנושי ומעודן ועם זאת חושף מערכות יחסים מלאות, דילמות, קונפליקטים אנושיים, והוא יכול להתרחש רק בשואה, זה כל הזמן ברקע, אין שום רגע שנראה שהבמאי "שכח" את השואה, זה כל הזמן נמצא שם, החרדה והבהלה, המתח, הפחד מהלשנה. הסרט חזק ושומר על גבולות של אמינות מבחינת התיאורים והדמויות, הוא מעביר תחושה אמיתית של סיפור "קטן" מתוך 6 מליון סיפורים, וזו גדולו, שכל אדם שנספה שם או שניצל משם, הוא עולם וסיפור בפני עצמו. מומלץ בחום לכל המלבטים.
סרט מצויין ומומלץ בחום. שום אירוטיקה ושום משולש. זהו ניצול מצב בלתי אפשרי, במצב ובזמן בלתי אפשריים. חבל רק, שלא הוסבר, כיצד ואיך משתרבבת הבת הרופאה הבלונדינית המלווה את אמה בסיפור הסרט? יכול להיות שלא היה זה לענין להכניס פרטים, כיצד ניצלה ושיקמה את חייה לאחר המלחמה. אך הדבר היה עוזר לצופים להבין יותר את התסבוכת אליה נקלעה גיבורתנו במהלך חייה הסוערים.
Thanks pal. This was nice seeing