"על העיוורון", הביקורת
יש שני שמות שמאפילים על הסרט הזה: פרננדו מיירלס הברזילאי, סוג של נער פלא קולנועי שהתגלה עם "עיר האלוהים" ועשה עבודה נהדרת ב"הגנן המסור"; וז'וזה סאראמאגו הפורטוגלי, שכתב את הרומן. פרס הנובל של סאראמאגו אמור לתת לנו את התחושה ש"על העיוורון" הסרט הוא הגיג מהורהר ופילוסופי. אך לא: הסרט נטול הגיגנות. הוא עלילתי ובוטה. אבל מעבר לשמות הפורטוגלים הכוחות הכי דומיננטיים בסרט מינוריים יותר: דון מקלר הקנדי וניב פיכמן, הישראלי לשעבר-קנדי בהווה. "על העיוורון", תכל'ס, הוא סרט קנדי. ואם נאמץ שנייה את הזכרון נגלה שהשניים האלה כבר עשו את הסרט הזה לפני עשור. אז קראו לו "הלילה האחרון". מקלר – שחקן ותסריטאי שעבד עם אטום אגויאן, ברוס מקדונלד ופרנסואה ז'יראר – כתב וביים את "הלילה האחרון", המתרחש כולו ביום האחרון לפני סוף העולם. ב-1998 חשבנו שהסרט הזה הוא חלק מחרדות סוף המילניום. עשור אחרי ומקלר מספר סיפור די דומה ואני כבר מבין שהברנש פשוט מוקסם מדימויי האפוקליפסה.
מקלר הוא תסריטאי ושחקן סימפטי מאוד, אבל האמת היא שהוא קטן על הסרט הזה. ל"על העיוורון" הגיע תסריטאי מז'ורי יותר, שייקח את הטקסט של סאראמאגו ויעניק לו טיפול קולנועי באותה רמה. מקלר לקח את הספר של סאראמאגו ועיבד אותו לסרט אימה. זה אשכרה סרט זומבים לקהל של סרטי ארט-האוס. "על העיוורון" הסרט מזכיר קצת את "The Mist": העולם על סף כלייה, איך תתמודד האנושות, וכל זאת מנקודת מבט של קבוצת זרים המתקבצת יחד במקום אחד. התשובה: באופן גרוע מאוד. "The Mist" ענה על השאלה הזאת יותר טוב.
הבעיה העיקרית של העיבוד היא בהיעדרה של נקודת התצפית. הספר מסופר רובו מנקודת מבטם של עיוורים, שבוקר אחד התעוורו – במין מגיפה מדבקת שמעוורת את כל העולם – ורואים רק לבן בעיניים (במקום שחור). בסרט יהיה קשה לגרום לזה לעבוד (דרק ג'רמן עשה את זה ב"כחול" שלו, אבל אז יצא לא סרט עלילתי אלא סרט ניסיוני, או וידיאו-ארט). לכן עלינו להביט שעתיים באנשים מגששים, נתקלים ומועדים.
אבל ברור שגם סאראמאגו וגם מקלר משתמשים במגיפת העיוורון כמטאפורה, ולא רק כתחבולה לנקודת תצפית. אבל מטאפורה למה? הפתגם המוכר אומר ש"Seeing is Believing". לראות זה להאמין. אז במצב של חוסר ראייה, הדבר הראשון שהולך זו האמונה. ואכן "על העיוורון" הוא סרט על עולם שאיבד את האמונה. וכמו כל עם שמאבד את אמונתו, גם זה המוצג בסרט – בעיר נטולת השם – מידרדר מיד למצב של עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. האנושיות מתנדפת. המוסר מתאדה. ומיירלס ומקלר לוקחים את ההצגה של המצב הזה עד הקצה: אונס המוני, אלימות, סניטציה ירודה. ומיירלס עושה כמיטב יכולתו כדי לנסות לייצג את אי-הראייה על ידי צילום מבעד לחפצים שמסתרים את התמונה ומעוותים אותה. לפעמים זה מופרז, ונראה כמו התייפייפות של במאי שלא יודע איך לייצג עיוורון בסרט בו רואים הכל, אבל לעיתים זה עובד לא רע בכלל. לפחות הסרט הזה נראה יוצא דופן.
אבל האם מגיפת העיוורון היא עונש לאנושות? ר' נחמן, למשל, כתב כך על ראייה: "על ידי שבועה בא כאב עיניים". "הצבועים גורמים כאב עיניים להמון-עם הטועים בם". ועוד: "כשאדם גדול מרגיש איזשהו כאב בעיניו ידע שבנו או תלמידו עשו איזו עברה". ולבסוף: "הגנבה מזיקה לעיניים". אבל ר' נחמן גם אומר: "למאמין האמיתי, אמונה היא ראייה". אה, יש מפתח להחלמה. שכן זה ההפך מ"Seeing is Believing". כי הרי לראות זה לא להאמין, לראות זה לדעת. מאמינים רק במה שאי אפשר לראות או למשש, רק מה שנסתר. שם אולי נמצא המפתח לישועת הגיבורים, אישוש אמונתם (אבל אמונתם במה?).
ואכן, יש דמות רואה אחת ב"על העיוורון". והיא מוגדרת, באחת הסצינות כ"מנהיגה עם vision". אולי יש כאן גם עניין פוליטי. ראייה כחזון. או עניין נבואי: הגיבורה כנביאה שמוציאה את דמויותינו מחושך לאור, מוליכה אותם החוצה מכלאם. ולבסוף, כשהיא עצמה מאבדת את האמונה, היא מביטה בשמיים. וגם לכך ממליץ ר' נחמן (בעקבות חז"ל): "כשתסתכל על השמים כשהם זכים ובהירים תזכה לאמונת חכמים". נדמה לי שזו דרך לא רעה לפרש את השוט האחרון של הסרט.
סאראמאגו ומקלר הקתוליים בוודאי רוצים להגיד שפע דברים – דתיים, רוחניים, פוליטיים, חברתיים, אנושיים – על כמה זה קל לקחת את הציוויליזציה ולפורר אותה, לדרדר אותה. והדימוי הזה, של הראייה, קל להעמיס עליו פרשנויות בשפע. והסרט מעיק, גדוש, בוטה, פסימי ברובו, מציג את האנושיות במצבה הנחות ביותר, הופך את בני האדם לחיות. אבל איכשהו "על העיוורון" – למרות כל השמות המצוינים שכלולים בו – לא מצליח להפוך ליצירה בעלת נפח ומשמעות אלא רק לכלי קיבול (ולא רע ככזה) לשלל מסרים שאפשר להרכיב על הסיטואציה הזאת, שבסופו של דבר נראית פחות כמו עיבוד לסאראמאגו ויותר כמו עיבוד לסטיבן קינג.
נ.ב: ארז דבורה כתב נורא יפה על הסרט, וגם הוא מזכיר את "כחול" של דרק ג'רמן. אבל הוא פונה לאפלטון. מה יהיה עם המבקרים האלה, האחד מתייהד השני מתייוון. וגם אבנר שביט מזכיר את "כחול" של דרק ג'רמן (ומסכם את פסטיבל חיפה).
מבלי שראיתי את הסרט, אני רוצה לומר שגם הספר היה באיזשהו מקום, ספר אימה. כשקראתי אותו הייתי מצד אחד מוקסמת, ומצד שני נלחמתי בדחף בלתי פוסק לזרוק אותו לכל הרוחות. הוא מציף בדימויים מפחידים ודוחים.
"על העיוורון" הוא סרט נפלא, אם היו כאלו שהגדירו את "האביר האפל" כ"אזרח קיין של סרטי הקומיקס" (לא אני) אז הסרט הזה הוא אולי "האזרח קיין" של סרטי הפוסט-אפוקליפסה.
אבל אני רוצה להתייחס גם לביקורת: זו ביקורת לא מוצלחת, והיא לא מוצלחת בגלל ר' נחמן. אולי זה לא המקום לכתוב את זה ואולי צריך להגיד לך את זה בשיחה אישית אבל אני חש שהברסלביות הזו וההתקרבות לדת לוקחות אותך בדרך מסוכנת.
זו דרך שכל ההולכים בה חשים שהיא לוקחת אותם לגבהים חדשים ולהבנה עמוקה יותר של העולם כשלמעשה היא מעמידה אותם על פי תהום ומצמצמת את עולמם.
זה לא בהכרח אומר שתהפוך לאורי זוהר ותראה כמוהו בכל ענייני הקולנוע הבלים, חטאים ושטויות אבל זה כן אומר שהתייחסותך לעניינים אלה תהפוך בסופו של דבר למוגבלת יותר ומעניינת פחות. זהו תהליך רע שאת ניצניו אפשר לראות בביקורת הזו וגם בכאלו שבאו לפניה.
רוה: סליחה, היתה לי שם טעות הקלדה. במקום בו כתבתי "ר' נחמן" צריך להיות כתוב "ניטשה". אני מקווה שזה סידר את אי ההבנה.
"על העיוורון" : עוד לא ראיתי. אני עדיין חוכך. קודם כל, אני רוצה לראות את "הלבוי 2".
אבל לא בשביל זה באתי. מכונת ההייפ בעניין "ההחלפה", סרטו החדש והמסקרן של קלינט איסטווד כבר עובדת פול-טיים (ובעיניי, הפוסטר היחסית צנוע יפהפה), אבל אתמול עלה ליו-טיוב טריילר מסקרן-אחר לסרט החדש-האחר של איסטווד, "גראן טורינו".
http://www.youtube.com/watch?v=girJPgnA1hM
נראה לי מצוין.
גם אם היה רשום "ניטשה" במקום "ר' נחמן", עדיין הפיסקה הזו היתה כתובה רע. כל עורך היה מוריד (או לפחות משכתב) אותה.
יאיר, רציתי לחזק אותך על התגובה המוחצת על ההערה המטופשת למדי לגבי "התיהדותך" ורבי ברסלב. דרך מסוכנת, מגדיר הבחור את שלושת הציטוטים הנחמדים שציינת. איזו סכנה בדיוק? ומדוע היא מעמידה אותך על פני תהום? ממתי אסוציאיות של הוגים למיניהן, דתיים או לא, הן מקור לרוע? ייתכן כי לכותב פחד מן ההשפעות שיש לדעות אחרות עליו עצמו. ייתכן כי הוא רואה בהם שטיפת מוח. אולי כי מוחו שלו עצמו נשטף? יסביר הכותב החביב את כל ההצהרות הריקות שלא נימק ולו אחת מהן. את זה אני לא ניתן לכנות אלא פרובנציאליות פוסט מודרנית.
יוני
אם אודי אלוני היה מביים את אדם בן כלב, מה היו אומרים עליו?
יאיר – למה כל כך הרבה ציטוטים של ניטשה בביקורת על "על העיוורון"? מה הקשר?
"כשניטשה התעוור" – סרט שמשלב את הטוב משני הסרטים הללו.
הסרט "על העיוורון" הוא סרט לא טוב.
ראו הוזהרתם!
על מנת להשאר מנומס לא אפרט למה.
קריאת הספר 'על העיוורון' משולה להתבוננות בתאונה ללא יכולת להתיק את העינים. הספר בוטה מאוד.
יש שם דברים מחרידים המתוארים בצורה ויזואלית לעילא.
זו הסיבה שלא אלך לראות את הסרט. הספיק לי מה שראיתי בדמיון… לא צריכה רימייק לזה.
קורא, קורא ולא מבין….
אז נכון הידע שלך בקולנוע הוא עצום. אני לא מטיל בכך ספק. כמו כן, כתיבתך רהוטה וכתובה להפליא.
אבל עם מסתכלים מבעד לידע שלך וכתיבתך היפה זוהי ביקורת גרועה.
כל הביקורת הכתובה כאן מתייחסת לסיפור של סארמאגו ולרעיון הפילוסופי שהוא מציג. הביקורת שלך למעשה מופנית לספר ולא לסרט. אין כאן שום השוואה בין הסרט לספר.
כמי שגם קרא את הספר וגם ראה את הסרט ציפיתי לביקורת שתכתוב על ההפיכה של הספר לסרט עם כל המשתמע מכך – בחירת שחקנים, שינוי העלילה וכו'.
נדמה כי כל הביקורת שלך מופנית כלפי סארמאגו ורעינו בספר. אבל למה בדיוק ציפית? זהו סרט שמבוסס על ספר. התפקיד של הבמאי היה מאוד ברור – קח את הספר ואת העלילה והפוך אותו לסרט. זהו!
הטענות הפילוסופיות שלך (שאני ממש לא מסכים איתם ואני משוכנע שעוד רבים) עם השוואות לתאולוגיה (ועוד של ר' נחמן??) לא קשורות לכותרת ביקורת סרט!
אני גם אעז ואומר שנראה לי שבכלל לא קראת את הספר ואם כן, אז ברפרוף.
בקיצור חברה זה לא ביקורת סרט אלא ביקורת על הספר של סאראמגו ואם אפשר להוסיף אז גם לא טובה במיוחד….
נ.ב. אני מרשה לעצמי להניח שלא תפרסם את זה. אז אם לא, ראה את זה כביקורת אישית. אם כן תפרסם את זה, אעריך את זה.
ועוד דבר,
ארז דבורה באמת כתב ביקורת מצוינת. ככה כותבים ביקורת.
Various people in the world take the business loans in different creditors, just because that is comfortable.