ככה זה התחיל. 27.7.2011. האחים דוד ואיתן קוניו מגיעים לאודישן ראשון. צילום: אורית אזולאי

בפסטיבל ירושלים האחרון זכו האחים דוד ואיתן קוניו בפרס השחקן הטוב ביותר על תפקידם בסרט הבכורה של תום שובל, "הנוער" (שיצא עם פרס הסרט מאותו פסטיבל). שנה לפני כן האחים קוניו היו שני חיילים מקיבוץ בדרום עם חלום להשתתף בסרט ישראלי חדש. חלום שלא היה משותף לשניהם. בשנה הזאת היה עליהם לעבור סדרה ארוכה של אודישנים, סדנת משחק ותהליך ארוך של הדרכה עד שהגיעו לבסוף לאתר הצילומים. בחיים הם אחים תאומים, בסרט הם אחים לא תאומים. "הנוער" מוצג מזה שבוע בבתי הקולנוע בארץ, והיום תום שובל, משתף אותנו בטקסט מיוחד שכתב ל"סינמסקופ", על התהליך שעבר עם ליהוק הסרט ובחירת השחקנים.

תאומים או שונים / מאת תום שובל

נקודת המוצא ממנה כתבתי את התסריט לסרט "הנוער" הייתה הקשר החזק השורר ביני לבין אחי, דן. ארבע שנים מפרידות בנינו ועם זאת, אנחנו מרגישים בני אותו גיל כשאנחנו אחד עם השני. זהו קשר המבוסס על הבנה אינטימית עמוקה ביותר, כאילו כל אחד מאיתנו הוא השתקפות של השני. הקשר הזה היה תמיד מקור לתמיהה ופליאה עבורי, יש בו משהו כמעט מיסטי או אולי אפילו טלפתי, שלא היה לי הסבר אליו. רציתי למצוא את הדרך לשקף את הקשר הזה לקולנוע. הסרט הראשון באורך מלא היה עבורי המרחב האפשרי לבדוק זאת.

כשאתה כותב תסריט הכול נראה אפשרי על הדף. וכשהגיתי את דמויות האחים בסרט, יקי ושאול, התבססתי כאמור על אלמנטים אוטוביוגרפיים אך גם נתתי לדמיון לרוץ חופשי והתסריט שהתהווה, סיפר סיפור על שני אחים החיים בצל משבר כלכלי כבד של משפחתם. הקשר העמוק ביניהם, הסבוך, הציג עולם השייך רק להם. מערכת חוקים והבנות הבנויה באופן חופשי על הסרטים שהם צורכים כבני נוער חובבי קולנוע וכן מסביבתם, סביבה מתוחה, כתוצאה מהמשבר הכלכלי המשפחתי, מהמציאות הישראלית ומהאדמה הנסדקת תחת רגליהם מבלי שהם יכולים לעשות דבר בנידון. בתוך המתח הזה יכולים האחים להתכנס רק אל תוך עצמם וכך נולד פתרון, מעוות, נאיבי אולי, אפילו אומלל אבל אמוציונלי ונואש.

צללתי בתסריט אל תוך עולמם הפנימי של האחים וניסיתי לפרוט אותו לדימויים קולנועיים ולמתח חשמלי. כתיבת התסריט הייתה ממושכת ואינטימית. רק מעטים נחשפו לו: דן, אח שלי, שהיה שם עד לרמת הפסיק; ושמי זרחין, עורך התסריט, שידע לשאול את השאלות הקשות והנכונות ולסלול איתי את הדרך אל הנראטיב של הסרט. בתוך העולם הזה שביני לבין הדף הכול היה בגדר האפשר אך בפרקטיקה, "האחים" היוו סוג של משימה בלתי אפשרית. איך אפשר למצוא שני שחקנים שיהיו בעלי חזות דומה, כך שיעידו שקודם כל הם אחים, אך שיש בדמיון הפיזי ביניהם אף יותר, איזה קו מתאר של הקשר החזק הזה שבניהם? יותר מכך, במידה ונמצאים שני שחקנים בעלי חזות דומה, כיצד גורמים להם לייצר קשר שכזה? קשר שבנייתו אורכת חיים שלמים יחדיו.

מול השאלות והאתגרים האלה עמדנו אני ומלהקת הסרט, אורית אזולאי. עצם המשימה הפחידה אותי, לא ידעתי איך אפשר ללכת בשביל הזה מבלי ללכת לאיבוד מראש. העובדה שאזולאי הייתה לצדי, מלהקת הסרטים בעלת ניסיון רב ועם ראייה חדה וחריפת אבחנה שמסכימה ללכת איתי את הדרך הזו, חיזקה אותי. אזולאי היא גם חברה קרובה ואחד האנשים היצירתיים והמבריקים שפגשתי מעודי. הקשר העמוק בינינו, המתבסס על ראיית עולם דומה, עזרה לנו מאוד באתגר שעמד לפנינו. דרך שיחות ארוכות, רצופות תובנות, פיצחנו את מתווה החיפוש.

התחלנו מההתחלה, באופן מתודי. אורית הכינה מעין תרשים פעולה. ניסינו ליצור מעין 'שיבוט גנטי' בין השחקנים. משמע, חיבור בין שני שחקנים שדומים במשהו, איזה קו שמשלים בין השניים, תווי פנים, גודל הגוף או אפילו דמיון מסוים בכריזמה שלהם, באנרגיה שהם מקרינים. האודישנים הראשונים ברוח הזו היו מעניינים, הם חידדו אצלנו את ההבנה שבליהוק נכון של שני שחקנים שנראים אחים, כפי שעשו רבות בקולנוע, אפשר להגיע לתחושה של אמינות מלאה, וגם ראינו את היתרון בהיותם שחקנים מנוסים, אך באותה עת חשנו תחושה מלאכותית ואת חסרונו של רובד נוסף שכנראה טמון בהכרח בנראטיב חיים משותף וסימביוטי שאנשים עוברים בחייהם. הבנו שכדי "לצלם" קשר שכזה, צריך למצוא את הדבר עצמו.

ניצבנו מול אתגר חדש, המצייר מציאות אחרת, רבת פנים ומעורפלת. מה הסיכוי שנמצא שני אחים ביולוגיים (שאמורים להיראות בני 16 ו-18) שביניהם שורר הקשר הזה, אך שהם שניהם גם שחקנים עם יכולות? ואם הם יתגלו כשחקנים טובים, האם שניהם ירצו בכלל להיכנס אל תהליך של הפקת סרט, שהוא תהליך מורכב ועוצמתי הכולל חשיפה והתמסרות? נוסף על כל אלה, התסריט מכיל סצנות קשות ומורכבות הכוללות אקטים של אלימות, לצד רגעים של עדינות וחסד. לא היה ברור אם נמצא מנעד כזה באחים שהם אינם שחקנים.

מעלינו עמד גם שעון החול של ההפקה. הזמן מוגבל, התקציב קטן ויש למצוא את התשובה הנכונה בזמן לא רב.

ההחלטה הייתה לקפוץ אל ההרפתקה וללכת בשבילי הלא נודע החשוכים, כשנר דקיק עם להבה רועדת מדריך אותנו. לכוח עזר גייסנו את מרגריטה בלקלב, תלמידה שלנו מסם שפיגל (ויוצרת מבטיחה בזכות עצמה), שתיחקרה ופילחה את שנתון התאומים בכל הארץ והציפה את תיבת הדואר שלנו מידי כמה ימים בתמונות ששלחו אליה סקרנים לפרויקט. אלו היו תמונות משעשעות בדרך כלל מתוך אלבום פייסבוק קלאסי – נערים מחובקים, עושים שטויות, לכודים בעדשת המצלמה ברגעים של יום יום. עשינו סינון ראשוני של זוגות, שבתמונות עשו רושם שיש להם גם את הדמיון הפיזי וגם את המראה שמקרין לנו משהו מעבר, שמסקרן אותנו.

הנה דוגמה לתמונות שהאחים קוניו שלחו לנו:

בעיני רוחי, ראיתי זוג אחים שבחזותם ייצגו את הדואליות שבסרט: מצד אחד, נאיבים וילדים טובים להוריהם; מצד שני, איכות יצרית שתעיד על עולם פנימי מורכב ואף אפל. צילומי הסטילס, כמו שרואים, סיפקו תמונה מאד חלקית ואף מתעתעת. הרבה תמונות היו לא עדכניות והאחים, שלבסוף הופיעו בפנינו, נראו שונים לחלוטין מאשר בתמונות. מיותר גם לציין שבגילאים האלה, השינוי הפיסי הוא מהיר ולא פרופורציונלי.

שניים שניים, נכנסו זוגות אחים שהגיעו מכל הארץ אל חדר האודישנים, כאילו הייתה זו תיבת נוח. עשרות אופציות שנבחנות תחילה בפריים יסודי של טו שוט. האם בבואת האחים משתקפת מתוך פריים זה? את כולם שאלנו שאלת פתיחה זהה, מה זה אומר לגדול כתאומים/אחים? התשובות שהיו ברובן, קשר עין ושפת הגוף, היוו סוג של דגימת די.אן.איי שנתנה לנו מידע על הדינמיקה הזו, על הכוח שלה ועל מהותה. בכל יום יצאנו עם תובנות חדשות שהאירו את התסריט מזוויות שונות.

האחים דוד ואיתן קוניו הגיעו אלינו מקיבוץ ניר עוז בעוטף עזה. זה היה יום שישי והם הגיעו אלינו בבוקר, אחרי שאיתן, שמשרת בצבא בבסיס סגור חזר לחמשו"ש ראשון אחרי שבועיים. הם היו נראים עייפים ומבולבלים. לימים, שמענו מהם על החרדה של הוריהם מכך שהאודישן נשמע להם מפוקפק ושאולי אפילו מסוכן, משום שהם חיילים בסדיר.

התחיל האודישן. שיחה נעימה ועניינית. לא משהו מיוחד, הם אפילו הישרו לאות ועייפות שגרמו לי לחשוב שאולי אין בהם את הלהט הנדרש. ביני ובין אורית היה סימן מוסכם, מעין ג'סטה שהיינו עושים אחד לשני כדי לראות שאנחנו מסונכרנים ואכן שנינו לא חשבנו שיש טעם להמשיך לשלב הבא באודישן – האימפרוביזציה. אבל משום מה – ופה אני מאמין שאיזו אצבע אלוהית נגעה בנו – המשכנו.

האימפרוביזציה הייתה מבוססת על דברים שהם סיפרו לנו בראיון, על המתח הקיים ביניהם אך גם על מהותו של הקשר שהוא אינטנסיבי ועל כך שהם לא נפרדים. מהרגע שהתחיל האודישן והמצלמה התחילה לצלם, קרה משהו. המבטים בין השניים היו מוכרים לי, כמו אלה שיש ביני לבין אחי. הסימביוזה קיבלה ממשות – אימג'.

צילומים של האחים קוניו במהלך פגישות האודישנים החוזרים (צילמה: אורית אזולאי):

רגע אחד נחרט בזיכרוני. השניים רבים מול המצלמה, ויכוח ארוך ולאחריו הזדככות, נכנסים לשקט, לא יכולים באמת לריב אחד עם השני. אורית ביקשה מאיתן לעבור ולשבת מאחורי דויד והשניים ישבו שם בשקט כל אחד עם עצמו. בכל זאת הביחד שלהם היה נוכח, איזשהו חוסר יכולת להתנתק באמת. הוקסמתי.

הרגע התארך וההוראה שנתנו להם הייתה שימצאו חזרה את הדרך אחד אל השני. כמו פלא ולאט, חזרו השניים אל "הביחד" שלהם, שנראה שלם מתמיד. ממש אפשר לראות איך הביחד מתהווה, דרך המבט שלהם אחד בשני.

מהמצלמה ניבט פריים יפהפה של כפילות, שני אחים, תאומים זהים, שהם פיצול של אדם אחד, השקט אל מול הסוער, הנאיבי מול היצרי. אדם אחד עם שני ראשים. נפרדנו מהאחים קוניו והם הלכו לדרכם ולמרות שזוג אחר כבר חיכה בחוץ, נשארנו לעמוד בחדר עוד רגע, הסתכלנו אחד על השנייה ושנינו מצאנו כל אחד במבטו של האחר, זיק של הבנה. איזה רעד קל שסימן שהמרחב הריק שמסביבנו, התמלא לרגע.

כשאתה בוחן שחקנים לתפקיד מסוים הם באים עם היכולות והכישורים שלהם ותפקידך כבמאי להדריך אותם אל הלב של הדמות. כאן, המקרה הפוך. היה לנו את הלב והפנים. עכשיו לבסיס הזה צריך לתת טכניקה, מנעד. הם צריכים לספוג וללמוד את הכול, דברים כמעט טריוויאליים לשחקן כמו תנועה בחלל, דיבור, מבט. זה הרגיש כמו חומר גלם גדול ואיכותי שצריך לפסל ולתת לו קווי מתאר, ולא הייתי בטוח שזה בכלל אפשרי.

מכאן התחלנו לבחון את האחים קוניו ועוד זוגות פוטנציאלים במקביל, בסדרה של אודישנים בו הם לומדים טקסט שכתבתי במיוחד או הרחבתי מתוך התסריט, כשהם לא יודעים את סיפור הסרט במלואו. בשלב זה בא לידי ביטוי ההבדל ביניהם, דויד רוצה יותר, הולך קדימה, לא מתבייש מהמצלמה. איתן שומר לעצמו, פחות מחפש את המקום שלו ומעט חסר עניין. רמת המשחק אצל שניהם לא הייתה אחידה. שאלתי את אורית האם נראה לה שאפשר להגיע איתם בזמן כל כך קצר לרמת משחק נאותה. אורית אמרה שהכול תלוי ברצון שלהם להתמסר לזה ובתעוזה שלי להמשיך בהרפתקה הזו, שהדרך בה מטלטלת וסופה לא ידוע.

התקופה הזאת הייתה מורטת עצבים עבורי. שניהם משרתים כל אחד בבסיס אחר. הזמן היחידי שאפשר להיפגש הוא כל סוף שבוע שני, מפני שהיו כפופים ללו"ז צבאי וכל תזוזה בלוחות הזמנים דחתה את הפגישה בעוד שבועיים. תהליך שעוברים עם שחקן בחודש אינטנסיבי לקח חודשים רבים ובין פגישה לפגישה, המתנה ארוכה שבה רק הדמיון פועל.

האחים לומדים טקסטים דרך האייפון שלהם, בין שמירות לעבודה שוטפת כמכונאים ביחידתם, ובזמן הזה אני במתח. הפגישות הפכו לאירועים בשבילי, מפגש עם הבלתי צפוי. החשש התעצם בגלל המרווח הרב בין הפגישות, פחדתי שמה שהשגנו עד כה, יתנדף או יישכח. בסוף כל סשן כזה הם היו שואלים בתמימותם הכובשת: "איך היה, בסדר? מתי תדעו? מתי נדע?"

משום שהשניים לא היו מסונכרנים ביציאות סופי השבוע, נפגשנו לעבוד עם כל אחד בנפרד, מפגשים אלו שיקפו לנו שדויד קוניו נחוש לקבל את התפקיד ואילו איתן אחיו מרגיש את המחיר ש"הניסוי" הזה גובה ממנו והרצון הפשוט, לישון כמו כל חייל בשבת ולבלות עם חברים בשישי בערב, הכניע אותו. הוא התקשר לבטל הגעה ליום אודישנים משותף ומתקדם מבחינתו. ליהוק מוזר – עסקת חבילה. שניים שהם אחד, כמו בתסריט, כמו בחיים.

בשלב זה חשתי שאין לי את הכלים המספיקים כדי לפתוח אותם רגשית. אורית חשבה שמיצינו את שלב האודישנים ויעצה לעבור משלב סיום טירונות לקורס טיס עצמו. גם מנטאלית, מצב של מבחן כה ארוך מגביל את היכולת להשתכלל במשחק.

האחים קוניו בשלב האודישנים מול השחקנית גיטה אמילי:

פנינו לששי סמוכה. שחקן ומורה למשחק, מהטובים בארץ, שמלמד גם בסם שפיגל (גם אני למדתי אצלו) וכן בסטודיו של יורם לוינשטיין. סמוכה עובד הרבה עם אנשים שהם לא שחקנים, למשל למטרות תרפויטיות. צפינו באודישנים ביחד וניתחנו את הבלתי מפוצח. ששי אבחן שהאחים עוד שומרים לעצמם ולא מבטאים את עצמם מספיק. הוא טען ובצדק שהם לעיתים נכבים מול המצלמה ומאבדים אנרגיה וחיוניות. הוא הכין מתווה שיחבר אותם למצב הרגשי שבסרט ויעזור לו לתעל אותם החוצה. והכי חשוב לשמור על הרגשות והאמוציות בוערות מול המצלמה. לשם כך היה עליו לפגוש אותם. שאלתי את עצמי האם נכון "להכניס" את האחים לתהליך הזה כשהם יודעים שלא בטוח שיצלחו אותו וישחקו בסרט?

כמה סטירות לחי מצלצלות פתחו את הסשן עם ששי. האחים קוניו היו מבועתים מהמורה שהגיע לעבוד איתם. מי שמכיר את האיש שמצליח להוציא מאסירי עולם קשוחים רגשות ואמת פנימית יכול לתאר לעצמו לאיזו קפיצת מדרגה הגענו. מי שלא, שידמיין. הבלתי אמצעיות של ששי והתום המוחלט של שני הילדים הביא לתוצאות שגם המפיקים גל גרינשפן ורועי קורלנד, חייכו ונשמו לרווחה.

כעת עמדה בפני דילמה נוספת. הסרט הוא לא על אחים תאומים. כדי ליצור הבחנה בניהם ועדיין לשמור על היתרון של הדמיון הנפלא החלטנו שיש צורך לחולל שינויים פיזיים: איתן- דיאטת הרזיה. דויד – דיאטת השמנה ופיתוח גוף.

חששנו שאיתן לא יעמוד בפיתויי ארוחות השחיתות של משפחתו הארגנטינאית, אבל הסתבר לנו שדוד, מתוך הזדהות, מרעיב את עצמו גם. איזה חמודים. נתנו להם על הראש.

אחת השיטות המשחקיות שששי סיפק לאחים היה "זיכרון חושים". הוא הגה תרגילים שבהם על האחים לעשות מעשים "קרימינליים" קטנים כדי לחבר אותם למקום הרגשי שבו הם צריכים להיות בסרט.

יום שישי. תשע בבוקר. אני וששי קובעים עם האחים בסופרמרקט ליד חדר החזרות שבו עבדנו. האחים מגיעים מתוחים, מבינים כבר שמשהו לא צפוי עומד לקרות. ששי אומר להם שהם צריכים להיכנס עכשיו לסופר ולגנוב משם משהו. לא משנה מה. דויד ואיתן הסתכלו עלינו בעיני עגל. "אתה לא באמת רציני?" שאל דויד. אני עניתי מיד שאנחנו לחלוטין רציניים, "תיכנסו לתפקיד". אמרתי להם. הם עמדו שם עוד רגע, שואלים את עצמם אם כל הסיפור לא הולך רחוק מדי, אבל בהחלטה של רגע נכנסו פנימה, מקבלים את גורלם. אני וששי עברנו לחכות ל"עברייני הצעצוע החדשים" מעבר לכביש. השניים לוקחים את הזמן. רבע שעה כבר עברה אבל הם עוד בפנים.

בתוך הסופר, האחים קוניו מתלבטים מה לגנוב ובאותה עת בטוחים שכל העיניים עליהם. הם מסתודדים בפינת הסופר וכך, כפי שסיפרו לנו אחר כך, מחליטים על תוכנית פעולה. דויד יכניס לתיק שלו גביע ריוויון ואיתן ילך ויקנה חטיף, כדי לא לעורר חשד. כך הם בוחרים לצאת מהסופר.

הם לא יודעים שעובדי הסופר מעודכנים על משימתם ויותר מכך: בסופר עצמו נמצא "שתול". תלמיד למשחק של ששי שעוקב אחרי כל צעד שלהם. האחים קוניו יוצאים מהסופר ונתפסים על ידי "השתול". הוא מבקש מהם להחזיר את שגנבו.

ששי ואני עומדים כאמור מעבר לכביש ומתצפתים על הסיטואציה, האחים קוניו לא מוותרים ולא יוצאים מהדמות, נחושים לבצע את הפעולה עד סופה. למרות שהם מתבקשים להחזיר את שגנבו ואומרים להם שיעוכבו בתחנת משטרה, הם לא מפסיקים.

בפעולה הזו שששי הינדס עבורם הם קיבלו את היכולת "להיזכר" בתחושת המתח המתלווה לפעולה קרימינלית (שאחת כזאת, שונה מאוד אמנם, הם עושים בסרט) אבל בשבילי הייתה זו הוכחה לכך שהם מוכנים להיכנס מתחת לעור של הדמויות. להיטמע בתוכן, זה היה רגע מכונן עבורי בתהליך כולו.

מרגע זה אני רואה את האחים קוניו אחרת. לפתע אימג'ים מהסרט שלי, שעד עתה התקיימו רק בדימיון שלי, מקבלים את תווי פניהם של האחים קוניו. הם הופכים לחלק אינטגרלי מאיך שאני רואה את הסרט. במהלך הסדנאות שאנחנו עושים איתם אני צופה בהם סופגים ומפנימים, גופם מתעצב, תודעתם, נפשם. הדימוי שהיה עד עתה פנטזיה, הופך לנגד עיני למציאות.

החלטתי שאני הולך עם הלב ותחושת הבטן החזקה ומלהק אותם. ההחלטה הייתה לפעול לדחיית השירות הצבאי של האחים בשנה ובזמן הזה לעבוד איתם רצוף ובכך להשיג את הרצף שהייתי זקוק לו.

אורית, המפיקים וששי תמכו בי בהחלטה וכך בישרנו לאחים שהם קיבלו את התפקיד כשהם בהפסקת צהריים, כל אחד בבסיסו הצבאי. אני לא אשכח את תגובתם, תחושה של אנטי קליימקס, לאן זה הולך מכאן? ועם זאת כמו שמעתי את החיוך שלהם דרך הטלפון. לרגע, דפיקות הלב של כולנו הסתנכרנו ודרך משותפת נסללה.

מכאן התחילה מסכת חדשה, שוב המציאות הזו, הטופחת בפנים. היינו צריכים להוציא אותם מהצבא, משמע דחיית שרות. דבר לא פשוט ומלא ביורוקרטיה ולא היה בטוח בכלל שנצליח במשימה הזו ושאולי האחים ייפלו טכנית, על מסמכים צבאיים. בעזרתו של רועי קורלנד, ממפיקי הסרט, הצלחנו לשנע את מערכת הצבא הביורוקרטית ולהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. דחינו את השירות שלהם בשנה ( דח"ש, כלומר, הם היו צריכים להשלים את הזמן הזה אחר כך).

כשזה קרה, ההפקה שכרה להם דירה בתל אביב, ליד הדירה שלי, והתחלנו לעבוד יום ביומו. שני הקיבוצניקים האסלים האלה מצאו את עצמם בעיר הגדולה. כמו אגדה מודרנית. אני מגיע לבקר אותם יום יום ואנחנו עובדים ביחד. בשלב זה הם התוודעו לחלקים מהתסריט, הפעולה המרכזית התבהרה להם אך הם לא ידעו את סופו. למעשה הם לא ידעו את סופו של התסריט עד כמעט לתחילת הצילומים, ככה נשמר איזשהו מתח וציפייה אצלם וכמו התהליך עצמו תחושה של לא נודע.

הכניסה אל הסט ואל הצילומים הייתה כמעט מאגית. יום הצילומים הראשון התחיל בסצינה בה איתן (המגלם בסרט את שאול) חוצה את גשר גלילות ונכנס אל סינמה סיטי, שם הוא עובד כסדרן. אני צופה באיתן נכנס אל המתחם, צועק "קאט" ומבין שיותר קונקרטי מזה זה לא יכול להיות, האחים קוניו נכנסו לסרט. התוצאה עכשיו לשיפוטכם על המסך.

ועוד תובנה קטנה: הפה פעור עדיין כשאני כותב את הדברים האלה. אני פתאום מבין שברגע אחד בתקופת זמן קצובה, הפכתי להיות האח השלישי של הדמויות בסרט שלי. אני לא יודע אם אפשר לקבל מתנה גדולה יותר מלבד הנס של הסרט עצמו.

תום שובל, במאי הסרט "הנוער"

וככה זה נראה בסוף. האחים קוניו ב"הנוער"

ציוץ