27 ספטמבר 2013 | 12:47 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

“בית לחם”, ביקורת

מתוך “בית לחם” של יובל אדלר

משום מה אני קורא לא מעט ביקורות על “בית לחם” שטוענות שהסרט “אובייקטיבי” או שיוצרו “אינם נוטל צד בסכסוך”. וואט דה פאק? נוטל צד ועוד איך. זה אמנם סרט שמציג תמונה הומאנית של שני הצדדים, וככזה הוא מאותם סרטים שלרגעים לא ברור לאיזה צד עלינו להריע, כי ברור שכולם נדפקים כאן. אבל הסרט גם מקבל החלטה ברורה במאבק בין הצדדים: יש טובים ויש רעים. הפירוט בפנים.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 25.9.2013

לו הייתי זכיין הייתי רץ אל יובל אדלר – התגלית החדשה של הקולנוע הישראלי שצץ משום מקום ויצר את “בית לחם”, סרט בכורה אינטנסיבי ומרשים – ומחתים אותו על חוזה ליצירת סדרת טלוויזיה חדשה. יותר מכל דבר אחר, “בית לחם” הוא פיילוט מצוין לסדרת טלוויזיה שאולי עוד צריכה להיעשות בארץ (ומיד להימכר לטובת רימייק ב-HBO). דמיינו את “הסמויה” בשטחים. במקום בלשים של מחלק הסמים ומלשיניהם, סוכני שב”כ ומשת”פיהם. כשם שאת “הסמויה” יצר דיוויד סיימון, שהשתמש בניסיונו ככתב פלילים בבולטימור כדי לכתוב סדרה בדיונית אבל שמבוססת על מקרים אמיתיים ודמויות מהחיים, כך גם אדלר גייס לצידו כתסריטאי את עלי ואקד, הכתב לענייני שטחים של “ידיעות אחרונות”. ואכן, בין ניסיונו הצבאי של אדלר כחייל בשטחים בצירוף ניסיונו של ואקד כעיתונאי מוסלמי המכיר את החיים בשטחים מנקודת מבטו של האזרח, יצרו סרט שמעלתו העיקרית היא תחושת האמת הרבה שהוא משרה על צופיו. הסרט, כך נדמה למי שלא בקיא בעולם הזה כלל, גדוש פרטים המציגים היכרות אינטימית עם שני העולמות שהסרט מציג: עולמם של סוכני השב”כ ועולמם של המיליטנטים החמושים בשטחים, שמתנהגים כמו גנגסטרים במאפיה, שמלחמתם הראשונה היא על טריטוריות, הכרה וכבוד בין כנופיות ורק אחר כך על שחרור אדמתם מהכובש הציוני. העולם שאליו מכניס אותנו אדלר מרתק בתחילתו. זה עולם שבו שני הצדדים קודם כל מסוכסכים עם עצמם. צחי הלוי (שצילם את הסרט בחודשים שחלפו בין האודישן שלו ל”The Voice” ובין תחילת שידורה של תחרות הזמר בשידור חי) מגלם את רזי, סוכן שב”כ שבעיקר עסוק במלחמות מול עמיתיו ומפקדיו. בבית לחם, עליה ממונה רזי, עסוקים אנשי ההתנגדות המזוינת במלחמות פנימיות על הנהגה ומימון. בתוך כל הקונפליקטים האלה מעניין לגלות שהרגעים היחידים שהם מתנהלת איזושהי אחווה, היא כשרזי משוחח עם סנפור (שאהדי מרעי), נער בן 17, שרזי גייס בתור המודיע שלו. סנפור – יענו, דרדס – הוא מקור חיוני לרזי: הוא אחיו הצעיר של מנהיג המחבלים בגדה המערבית, ואחד משלושת המבוקשים העיקריים של צה”ל בגדה. אבל הקשר בין רזי ובין סנפור הוא זה של חום וידידות ותלות. סנפור, אנו מניחים, רואה ברזי את דמות האח הגדול שחסרה לו מאז שאחיו המבוקש ירד למחתרת וניתק מגע. מאותו רגע, סנפור מתנהג כמו סוכן כפול, אבל הוא בעצם רק ילד שרוצה להרגיש מקובל: הוא מנסה לרצות את אחיו, במשימות אליהן הוא שולח אותו, והוא מנסה לרצות את רזי (אם כי, אני חייב להודות שהחיבור הראשוני בין סנפור לרזי לא לחלוטין היה ברור לי).

כצופה, “בית לחם” הותיר אותי עם רגשות מעורבים לחלוטין. מצד אחד, זה סרט שבמשך כמעט שלושה רבעים ממנו מתנהל בקצב ובאינטנסיביות שאני כמעט ולא זוכר מהקולנוע הישראלי. סרט הזה שועט. מצד שני: אני חייב להיות מעט פלבאי ולרטון – שוב סרט על הפלונטר שנקרא הכיבוש? אני מהדור שגיבש את טעמו הקולנועי בתקופה טראומטית לקולנוע הישראלי – אמצע שנות השמונים – בו כמעט כל סרט שיצא עסק בפלונטר הבלתי ניתן להתרה בו שרויים בני האדם משני צידי הקו הירוק, סרטים שהרעיונות האידיאולוגיים בהם היו יותר חזקים מהאנושיות, סרטים שנקודת המוצא המסובכת שלהם נתקלה בכתיבה לא מספיק יצירתית כדי למצוא פתרון סביר – קולנועית, אם לא מציאותית – לפלונטר הזה. סרטים כמו “מגש הכסף”, “גשר צר מאוד”, “אש צולבת” ו”חיוך הגדי”, סרטים שגרמו לי – ולדור שלם – לברוח מהקולנוע הישראלי כמעט לצמיתות. כמבקר קולנוע גיליתי, לשמחתי, לפני 13 שנים דור חדש של יוצרים שמדברים על הקולנוע במושגים, בסגנון ובסיפורים הקרובים לליבי, ושאינם לקוחים ממדורי המכתבים למערכת ותוכניות השיחות עם המאזינים. סרטים פוליטיים שנעשו בשנים האלה היו חכמים למצוא דרך אחרת – סגנונית, או מטאפורית – להתמודד עם המצב הפוליטי הסבוך בו שרויה ישראל. סרטים כמו “לבנון”, “ואלס עם בשיר”, “שומרי הסף” ואפילו “עג’מי”, שהיה סרט מבריק בכך שהוא עסק במטאפורה על הסכסוך-הישראלי הפלסטיני, כפי שהוא משתקף בתוך שכונה יפואית, ולא מעבר לקו הירוק. ופתאום, יש משהו ב”בית לחם” שבעלילתו מזכיר לי את הסרטים ההם, מלפני 20 שנה, ואני חווה אותם כמו שילד חווה מחדש טראומה – צמרמורות וביעותי לילה. הסיבה העיקרית לכך היא תסריטאית, אגב. מבחינת בימוי ותפיסת עולם ויזואלית, “בית לחם” קרוב למבריק. כסרט אקשן הוא מכיל כמה סצינות מורטות עצבים. בליבו, סצינת מרדף וקרב יריות שהיא אולי סצינת הקרב הטובה ביותר שנעשתה בישראל. מארק בואל, גם הוא עיתונאי, בנה באופן דומה את “כוננות עם שחר” של קתרין ביגלו, סרט שקראתי לא מעט ביקורות בחו”ל שהישוו את “בית לחם” לו, ובצדק. אבל צריך לזכור: “בית לחם” צולם בתחילת 2012, ממש במקביל ל”כוננות עם שחר”, כך שהשראה/חיקוי אין כאן.

ובכל זאת, יש לי בעיות עם הסרט. רובן מתרכזות במערכה האחרונה שלו, שהיא בעיניי החמצה גדולה. בעקבות סצינת האקשן האדירה באמצע, אפשר היה לדמיין שמכאן ואיך החבל סביב גיבורי הסרט ילך ויתהדק, הסיפור ייגרר למקומות חדשים וקיצוניים יותר בהן הדמויות האלה לא היו קודם, כל העלילה תיכנס למהלך גבוה יותר. אבל זה לא קורה. במקום זה מתחיל רצף של דיבורים שמוביל לסוף הכי מבאס שראיתי השנה בקולנוע הישראלי (וזו שנה שמתאפיינת בסופים מבאסים). סוף מבאס לא בגלל מה שקורה בו, אלא בגלל הבחירה התסריטאית המאוד בנאלית שבו, שבסופו של דבר הופכת את הסרט לנורא סטריאוטיפי. העולם ש”בית לחם” מציג הוא העולם המוכר לישראלי הממוצע מדעותיו הקדומות: כל הישראליים טובים, כל הערבים רעים, והקורבן היחיד בסכסוך הזה הוא הצד הישראלי. כמו עם סרטי שנות השמונים אני מחכה שאם אף פוליטיקאי לא מצליח לפתור את הפלונטר הישראלי-פלסטיני, לפחות שיגיע תסריטאי ויימצא לזה פתרון יצירתי. יש רגעים כל כך טובים ב”בית לחם” שחשבתי שאולי הנה זה בא. אבל לא. כל המערכה השלישית היא מסע לתוך הברור מאליו. ברור מאליו שיכול להיות מאומץ כסרט הסברה של המדינה, על כמה קשה ומסובך לחיות כאן, על חבית אבק השריפה הזאת שאיש לא יכול לנטרל. ועל כך שיש צד אחד צודק, וצד שני שלא.

נ.ב:

בואו נדבר רגע על סופים מבאסים. זו היתה שנה נוראית לצאת ממנה מסרט ישראלי. הסוף של “מי מפחד מהזאב הרע” עשה חשק למות. הסוף של “הנוער” עשה חשק לבכות. הסוף של “בית לחם” עושה חשק להרביץ למישהו. מבלי להסגיר מי ומה – אם כי האווירה האלימה של כל הסרטים האלה בוודאי מעידה על כך שאלה לא סרטים שנגמרים ב”באושר ועושר” – קל להבין מהסרטים האלה שנכנסים אליהם ויוצאים אפופים במוות. וזה ממשיך: הסוף של “שש פעמים” קורע לב, הסוף של “סוכריות” שחור משחור. כמעט כל הסרטים שנעשו השנה בארץ נגמרים במוות. כמבקר קולנוע, שמשתמש בקולנוע גם בתור ברומטר תרבותי, יש כאן שלט ענק המהבהב מעל קהילת הקולנוע בארץ, וכנראה שמעל המדינה כולה. עגום לנו.

נושאים: ביקורת

13 תגובות ל - ““בית לחם”, ביקורת”

  1. איתי 27 ספטמבר 2013 ב - 13:04 קישור ישיר

    לגבי הפסקה האחרונה שכתבת בנוגע לסופים הקשים בסרטים –

    לא ראיתי אף אחד מהסרטים המדוברים, שכן איני נוהג לבזבז את זמני בצפייה בסרטים, ווודאי שלא בז’אנר הנחות העונה לשם “קולנוע ישראלי” (אם כי אני כן נוהג לקרוא בלוגים בנושא).
    עניין הסוף המבאס אינו דבר המאפיין את היצירה הישראלית אלא טרנד עוצמתי שקיים בעולם מספר שנים, בסדרות HBO כמו הסמויה, שמוזכרת כאן, סרטיו של הגורו מיכאל האנקה, וכתיבתו של סופר כמו מישל וולבק.
    השאלה מדוע יוצרים נוהגים להתייחס לגיבורים שלהם בצורה אכזרית כל כך מעניינת ביותר, ושווה מאוד לתהות על קנקנה, אבל הזיהוי שלה עם הקולנוע הישראלי אינו נכון בעיני. זה פשוט תו תקן לקולנוע “איכותי” כיום.

  2. טיילר 27 ספטמבר 2013 ב - 18:17 קישור ישיר

    ספויילר לסרטים ישראלים של השנה!

    זה לא שהסוף שלהם מבאס.הם כולם שחורים משחור. הסרטים השנה ( לטעמי השנה הטובה ביותר שהייתה לקולנוע הישראלי) מציגים תמונת מצב קשה מאד על החברה הישראלית. כל הדמויות חוות משבר עמוק, קשה, שגורר אותם לפעול באלימות או בעבירה על החוק. שלא לדבר על העובדה, שיש שלושה סרטים (!) שבליבם סצינת חטיפה ונעילה של אחת הדמויות במרתף. אין ספק שזו שנת המרתף של הקולנוע הישראלי.

  3. גדעון גנני 28 ספטמבר 2013 ב - 7:22 קישור ישיר

    לכותב בשם “טיילר”- כל שנה קם מישהו ואמר “השנה היא השנה הכי טובה של הקולנוע הישראלי”. החלוקה לפי שנים היא מוטעית ועושה עוול לסרטים טובים שנעשו ב”שנים פחות טובות”. כל שנה ישנם שניים עד ארבעה סרטים ראויים לציון ואת הקולנוע הישראלי אין לשפוט בחתך של שנים שהוא סוביקטיבי לחלוטין אלא לפי ההישגים הספציפיים המצטרפים ביחד לקורפוס של הקולנוע הישראלי הטוב. גם הסרטים ה”רעים” הם חלק מהקורפוס הזה כי צריך לעשות סרטים “רעים” כדי שייצאו גם סרטים טובים יותר ויהיה קנה מידה להשוואה.

  4. נדב 29 ספטמבר 2013 ב - 9:45 קישור ישיר

    ***********************************ספויילר***********************

    הי יאיר,
    הכי לא בא לי להיכנס לפוליטיקה ולא לדיון על קולנוע, אבל יש משהו בלתי נמנע כאשר מתייחסים לסרט ישראלי שמתרחש ומתעסק במציאות פה ובכל מצב המהלכים התסריטאים והפירוש הפוליטי שלהם שזורים פה אחד בשני.
    אני חושב שאם נשארים עוד טיפה עם סוף הסרט, ומנתחים את המהלכים של הדמויות שהובילו אותם לסוף הטראגי הזה אפשר לצאת גם עם תובנות נוספות –
    סנפור ממש מתחנן לרזי שיוציא אותו מהמצב הזה, מבקש שוב ושוב דרך מילוט מלרצוחו אותו. אבל בסופו של דבר לרזי לא באמת איכפת מסנפור, הוא לא באמת רואה אותו מול עיניו אלא את האפשרות לנצל אותו לטובתו האישית/לאומית מה שמוביל אותו בסוף אל מותו. (בהקשר הפחות מקומי של הסיטואציה, שם באוטו בסוף, מגיעה הדילמה הזאת של כל מפעיל בין הדאגה למודיע שלו לבין הנאמנות שלו לתפקיד ולשולחיו)
    האם זה בדיוק הדעה שלי לגבי מה שקורה במציאות שלנו, לא יודע…לא בטוח…. אבל זו בטח עוד אפשרות קריאה של המציאות ושל הסרט בו אנחנו לא רק קורבנות והם לא רק רוצחים. ובעיקר שבלי קשר לאחריות של הצד השני על מעשיו, ויש לו אחריות מלאה על ההחלטות שהוא לוקח, זה גם בידינו להחליט האם אנחנו נכנסים עם הראש בקיר (מעשה עם תוצאה די ידועה מראש…) או מנסים לראות באמת מישהו בצד השני, מישהו שאפשר לדבר איתו, ואולי לצאת מהמוות הידוע מראש הזה(בתסריט ובמציאות)

    • איילה 30 ספטמבר 2013 ב - 21:04 קישור ישיר

      מסכימה עם נדב
      יצאתי מסרט עם הרבה אמפתיה לצד הפלשתיני ויותר מדוייק לסיפור עצמו שכלוא במאבק לתשומת לב מדמויות משמעותיות בחייו
      ודווקא פחות עסוק בסכסוך אלא בחלקים הרבה יותר ראשוניים של הנפש האנושית- רצון בקבלה והכרה
      ממש לא ראיתי ברצח שהוא מבצע הוכחה לרוע של הצד השני אלא תוצר של תסכול וייאוש

  5. יערה 2 אוקטובר 2013 ב - 9:31 קישור ישיר

    הסרט הכעיס אותי מפני שהוא ממחזר את הדימויים המוכרים שישראלים כל כך אוהבים – בחורינו המצויינים בשב”כ עובדים ברגישות וחמלה, בכלל לא מרביצים ולשב”כ בכלל אין מרתפים, והפלסטינים הם חבורה של מאפיונרים חמומי מח ותאבי בצע. זהו שוב הדימוי המקוטב שנח לנו לראות אבל הוא מנותק מהמציאות, חסר אחראיות ומסוכן. מכעיס שסרט כזה זוכה בכל כך הרבה פרסים ובתשומת לב. וודאי כשיצא השנה סרט אחר, הנוער, שמעמת את הצופים עם מציאות שבאמת איננה נוחה להם.

    • אני 4 אוקטובר 2013 ב - 1:47 קישור ישיר

      ספוילרים*********** לא מסכים איתך, אני לא ראיתי את זה בסרט. מבחינתי ההיפך הוא הנכון, בזמן שרוב הסרטים הישראליים על הסיכסוך מפמפמים אידיאולוגיה דיי חד צדדית ועוד עושים את זה בכלים שלא בהכרח קשורים למציאות (כאן, אגב, לראשונה מרגישים שנעשה תחקיר רציני על המציאות בגדה) כאן עוברת תחושה חזקה של ריאליזם והדגש הוא על דמויות ולא על ייצוגים פלקטיים של בני אדם. מעבר לכך, לא חושב שאפשר לכנות את רזי “בחור מצויין” כי בסופו של דבר הוא מתגלה כאופורטוניסט ונצלן באיזשהי מידה והאמת שהרגשתי שיכלו לפתח אותה עוד. מעבר לכך כמובן שהסרט לא חף מבעיות ואפילו הרבה.

  6. גיא 5 אוקטובר 2013 ב - 14:20 קישור ישיר

    ******ספוילר******
    מסכים בכללי עם נדב ואיילה.
    ברור שברמת הטקסט הסרט נראה פרו-ישראלי, אבל כשמסתכלים קצת יותר עמוק לתוך הסאבטקסט מתגלה תמונה קצת אחרת.
    הבנתי את זה בפעם הראשונה כשרזי נפגע בצד ימין של הבטן – בדיוק כמו סנפור לפניו. ואז חשבתי על זה שבעצם, קצת מצחיק שרזי מנסה להגיד לסנפור בתחילת הסרט להתרחק מהערסים שגוררים אותו למשחקי אומץ טפשיים, אלימים ומיותרים. סליחה על הקלישאה, אבל בעצם מהי כל העבודה של רזי, ומהו כל הסכסוך הזה, אם לא משחק אומץ טפשי, אלים ומיותר בסופו של דבר? ובאותה מידה שלסנפור כדאי להתרחק מהאלימות הזאת, אולי גם לרזי ולכולנו כדאי לעשות לו סוף אחת ולתמיד.

    בסך הכל סרט נהדר ועשוי נפלא. נכון שהוא חוזר קצת לסרטי הסכסוך של פעם, אבל עם כל הכבוד לטראומה שלך, יאיר, אולי כדאי שגם בני הדור הנוכחי יצפו בסרטים כאלה?

  7. נורית 19 אוקטובר 2013 ב - 12:48 קישור ישיר

    ולכל המגיבים כאן-מילים אחדות:
    ברור לכולנו שתמיד ימצאו כאלו שתגובותיהם יהיו לכאן ולכאן..והכל בסופו של דבר נובע מנקודת הראות של הכותב. השמאל יגיב בצהלה, הימין יתאכזב קשות וחוזר חלילה. לדעתי-בית לחם הוא אחד הסרטים הישראלים המעולים שנעשו עד כה בארץ, וחובה על כולנו ללא יוצא מן הכלל לצפות בו.מומלץ בחום!!

  8. אורי 21 אוקטובר 2013 ב - 12:08 קישור ישיר

    ***********ספוילר*********
    ראיתי אתמול… חזק, עשוי מעולה במקצועיות ואמינות שלא רואים כמוה הרבה בקולנוע הישראלי ובכלל, רב ממדי ולחלוטין לא טובים מול רעים אלא דמויות אנושיות שפועלות במציאות טרגית שמכתיבה את מעשיהם. בהיבט הזה הוא דומה לספרי הריגול של גרהם גרין, סומרסט מוהם וכו’. האבסורד הוא שמה שגזר על רזי את סופו הוא הרצון להציל את סנפור (לא ברור אם מסיבה אנושית או הפעלתית) ובעיית האמינות שנוצרה לו עקב כך. מצטרף להמלצה לגבי סרט חובה!

  9. מתן 24 אוקטובר 2013 ב - 18:23 קישור ישיר

    ספויילר ——-
    לא סתם השם של סנפור בקשר היה עשו ובסוף הוא הורג עם אבן…
    מישהו שם לב לעוד משחקי שמות ?

  10. ד. 29 אוקטובר 2013 ב - 2:49 קישור ישיר

    אז איך הסרט ? בהיבט העלילה- סרט מתח מהטובים שנוצרו פה בשנים האחרונות. אבל גם, מעט מידי, נוטה ללאומיות ישראלית ופחות להבנת הצד השני. ספולרים המשך תגובה זו-
    “יורים בוכים” אכן. רק שפה מראים לנו את כל הצדדים.
    הרבה פעמים זה תלוי בנקודת המבט של הצופה, שראיתי את כל הברוח הזה שם, רק חיזק את השערתי (וידיעתי) של– למה בכלל להיות שם ?!
    בואו ניפרד ונימנע מכל ההתחכחויות וניתן להם להסתדר לבד.
    (אבל פה אסכים עם הטיעון הביטחוני בלבד, שאם מצב כזה בעתיד יסכן אזרחינו- אסור ללכת לשם בעיוורון רודף שלום תמים).
    אה מה מה- אלה מציאויות שקרו ממש, בעשור אחרון, או פחות. רק לא המון פעמים.
    ואותי ריגש מאוד הקטע האופטימי יותר, בו איש השבכ מציל את הנער כשבוחר לשלוח אותו לעיר אחרת.
    רק שאני חושב שתפקיד נוסף של קולנוע ואומנות- יצירת חלומות ותיקוות.
    לכן- הסוף הפסימי וקשה- הוא שעיצבן אותי נורא. והוריד מהחוויה.
    אני גם חושב שבמבט יותר מפוכח ומציאותי- במציאות מה שהיה קורה- הנער היה בוחר לברוח עם איש השבכ שלו אל תוך ישראל ובכך גם מציל את חייו שלו.

    אבל הינה רעיון- אולי נישאף למצב שאיננו צריכים להיות שם, ולא (ניצטרך) להשתמש בכלל במשתפים. ולא נעליים.

    סרט טוב, מסר בעייתי. 3.5 כוכבים. וסוף אחר היה מעלה את החוויה למעלה.

  11. יוחאי 4 נובמבר 2013 ב - 11:43 קישור ישיר

    אני בין הסבורים שהסרט באמת איננו חד צדדי. האמירה ש”הצד הישראלי הוא הקרבן היחיד” היא אמירה שבעליה צריך לבדוק עם עצמו מה היא אומרת עליו. האם מותו של איבראהים, מפקד גדודי חללי אל אקצא בבית לחם, אינו נחשב לצרכי ההתחשבנות המוסרית? האם סנפור אינו קרבן של הנסיבות אליהן נולד?

    הבעיה שלי עם הסרט הייתה שהוא, לטעמי, צפוי מדי, דידקטי מדי. בכך אני מסכים עם כותב הרשומה, שהשווה אותו לסרטי הכיבוש משנות השמונים. שוב הבכיינות הזו, הכמהה ליד אירופית או צפון אמריקנית שתלטף את ראשו של היוצר, ומחליקה לכיסו כמה מטבעות. אנחנו הילדים של חורף שבעים ושלוש, הבטחתם יונה, פויה לכם.


השאירו תגובה