"דיאנה". Die, אנא

ואחרי שראיתי את הסרט הזה, ירד לי כל החשק לראות את "הנסיכה גרייס" עם ניקול קידמן שמביים אוליביה דהאן ושנראה לי שהולך להיות בדיוק אותו דבר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.10.2013

אני סקרן לשמוע את השיחות בין מפיקי הסרט "דיאנה" בבואם לבחור במאי. “אנחנו צריכים במאי שיודע לביים ביוגרפיות קולנועיות מרשימות". “יש את הבמאי הגרמני ההוא שביים את הסרט על ימיו האחרונים של היטלר". “אה! הוא יהיה מושלם לביים סרט על ימיה האחרונים של הנסיכה דיאנה!". באמת? לאף אחד ממפיקי הסרט החיבור הזה לא הציק? זה רק בראש שלי?

אוליבר הירשביגל הצליח להיכנס לקאנון העולמי בזכות סצינה אחת מתוך סרטו "הנפילה". הסרט הגרמני על היטלר רגע לפני סוף המלחמה היה מועמד לאוסקר כסרט הזר, אבל נכנס לתרבות העולם בתור וירוס וידיאו משעשע שהוצא מהקשרו. הסצינה שבה היטלר (בגילומו של ברונו גנץ) שומע לראשונה על כניסת הרוסים לברלין ומבין שמצבו אבוד הפכה בתשע השנים שחלפו מאז לסצינה שמופצת בכל העולם, מתורגמת עם כתוביות לעשרות שפות תחת הכותרת "היטלר מתעצבן על…”. חפשו, למשל, בגוגל “היטלר מחפש חנייה בתל אביב". מצחיק. אבל המחשבה שזה האיש שמביים מעין ביוגרפיה חלקית על הנסיכה דיאנה הדאיגה אותי מבראשית. אין שום דבר מלכותי, נסיכי או מעודן בבימוי של הירשביגל. למראה הסרט אני גם יודע שהבחירה היתה שגויה. פילידה לויד, שביימה את "אש הברזל", היתה מתאימה לתפקיד הזה יותר. היא לא היתה מוציאה מהתסריט הזה סרט טוב יותר, אבל היא לפחות לא היתה מתייחסת לנסיכה דיאנה כאל ילדה קטנה ובכיינית.

הסיפור שמספר הסרט לא מאוד מוכר, ולא מאוד רשמי: מתברר שאחרי פרידתה של דיאנה מהנסיך צ'רלס היא היתה מאוהבת עד מעל לראש במנתח פקיסטני שעבד בלונדון. היא חיזרה אחריו במרץ, בעיקר כי נדמה שהוא היה פחות או יותר הגבר היחיד בלונדון שלא ידע מי היא, או שלא הזיז לו מי היא. מכאן מתחיל רצף ארוך ומפרך של סצינות שחוזרות על עצמן שוב ושוב: היא והוא יחד, ואז הוא אומר לה שהוא לא יכול להתמקד בעבודתו הקדושה כמנתח בגלל הפירסום שלה, שהופך גם אותו למושא חיזורם של צלמים, עיתונאים ומעריצים, והוא נפרד, והיא בוכה וצורחת ומתנהגת כמו בת 4 שלקחו ממנה סוכריה, והם חוזרים, וחוזר חלילה. בין לבין, אנחנו מבינים שדיאנה – שלפני רגע היתה כולה סערת רגשות בלתי נשלטת – היא אחת הנשים השקולות והחכמות בניהול תקשורת. הסרט מציג אותה כמבריקה בכך: באופן שבו היא ניצלה את הפרסום שלה כדי לקדם אג'נדות הקרובות לליבה, הקשורות בזכויות אדם (ובעיקר בקמפיין שלה בחיסול השימוש במוקשים). למעשה, על פי הנראטיב של הסרט, את הרומן שלה עם דודי פאייד – רומן זניח וחסר חשיבות, על פי הסרט – היא הינדסה מול מצלמות הפפראצי כדי לגרום למנתח שלה לקנא. בקיצור, ביוגרפיה שלא אומרת דבר על האשה, על האגדה, על המוות, ומי היא היתה. אלא רק סרט זניח, ולא מוצלח במיוחד, שאומר היטב: להיות מפורסם זה נורא. למעשה, זה יכול להרוג אותך.

נ.ב:

באופן מעניין מציגים עכשיו בארץ שני סרטים בינוניים מאוד המספרים סיפור ביוגרפי על אדם אמיתי שהפך לאגדה מודרנית: “ג'ובס" על סטיב ג'ובס ו"דיאנה" על הנסיכה דיאנה. ובאופן מעניין כפליים, שניהם נפתחים כמעט בדיוק אותו דבר: שניהם מתחילים מסוף הסרט ואז עוברים אחורה בזמן, ושניהם מציגים את הגיבורים בפתיחה כשהם מצולמים מאחור והולכים. הסיבה ברורה: בשני המקרים הבמאים רוצים ליצור אשליה – באמצעות הבגדים וסגנון ההליכה – שאנו נמצאים עם הדמויות האמיתיות, לפני שנתמודד עם העובדה שג'ובס נראה כמו אשטון קוצ'ר ודיאנה נראית כמו נעמי ווטס.

ציוץ