"קשת קולנוע". ראה אור לראשונה בסתיו 1968, רואה אור מחדש בסתיו 2013

לפני כשנה כתב אורי קליין ב"הארץ" על הגיליון החלוצי, ואולי אף המהפכני, שהקדיש כתב העת "קשת" לקולנוע בסתיו 1968 – הפעם הראשונה שבה נכתב בישראל על קולנוע אמנותי באופן מקיף. "כדאי שהגיליון הזה יראה אור מחדש כספר", כתב קליין. קליין כצב, ורנן שור קם לבצע. השבוע תושק מהדורה מחודשת – מהדורת פקסימיליה, אפילו – של אותו גיליון היסטורי, 45 שנה אחרי שראה אור לראשונה. "קשת" היה רבעון לספרות ואמנות שמדי פעם הקדיש את עצמו לנושא מסוים (תיאטרון, למשל. או "שלום" או "מלחמה") או לארץ. אהרון אמיר היה עורך כתב עת, א.ב יהושע, בועז עברון ויהושע קנז היו חברי המערכת. בסוף 1968, כשאני הייתי בן חצי שנה, יצא הגיליון שהוקדש לקולנוע. על השער: תמונה של יוסי בנאי וז'רמן אניקובסקי מתוך "הגלולה" של דוד פרלוב על פי תסריט מאת ניסים אלוני. התמונה פורסמה על שער כתב העת ב-1968, אבל הסרט יצא למסכים רק ב-1972. וירד מהם זמן קצר אחר כך.

כעת, רגע לפני האירועים המציינים עשור לפטירתו של דוד פרלוב (שריינו לכם את דצמבר), ובמלאת חמש שנים לפטירתו של אהרון אמיר, ובמלאת 50 שנה ל"בירושלים" של פרלוב, יזם בית הספר לקולנוע בירושלים סם שפיגל הוצאה מחודשת של החוברת ההיא. הוצאה לדור שלי, שרק שמע עליה, וראה צילומים מתוכה, אבל מעולם לא החזיק אותה ביד. בשבועיים האחרונים אני חופר את הגיליון הזה הלוך ושוב, חוגג כאילו זה 1968. בימים הקרובים אעלה כאן, באדיבות סם שפיגל, קטעים נבחרים מהחוברת הזאת. הראשון שבהם ממש בהמשך הפוסט הזה.

הגיליון, שערך משה נתן, מכיל מקבץ ראיונות עם ז'אן-לוק גודאר מכמה עיתונים במהלך שנות הששים שקיבץ ותירגם יהושע קנז. ראיון עם אקירה קורוסאווה (או "קוראסאווא" בעגת אשכנז), וסקציה מרתקת למדי בה מבחר אנשי רוח (ראו את רשימת הכותבים על שער הגיליון בצילום הנ"ל) על יחסם (הלאו דווקא אוהד) לקולנוע. אבל לב החוברת, ה-raison-d'etre שלה למעשה, הוא ראיון עצום מימדים בין משה נתן לפרלוב. 81 עמודים אורכו. ב-20 השנים האחרונות אני מחזיק את הראיון הזה בצילומים מתוך המקראה שהפיק החו לקולנוע לתלמידיו בקורס "מבוא לקולנוע ישראלי" של ג'אד נאמן.

תמיד השתוממתי מהראיון הזה, שאני לא מצליח למצוא לו שום צידוק עיתונאי. ב-1968 פרלוב, למיטב ידיעתי, לא היה שם שהיה שגור בפי צופי הקולנוע הישראליים. הוא היה במאי של סרטי תעודה מוזמנים, ובלט בהם כמי שמכניס מבט אישי ופיוטי לסרטים שאמורים להיות מוזמנים ומגויסים. נתן הכיר את פרלוב מעבודתם המשותפת בסרטי היומנים המוזמנים. וכך, למרות שאני מניח שרוב הקוראים – שלא היו חלק מהמילייה האמנותי של תל אביב באותה תקופה – קיבל מעין מניפסט. שיחה שמייחלת לקולנוע שהוא אישי ואמנותי (אם כי, הופתעתי לגלות שפרלוב – תמיד האוונגרדיסט – לא אוהב את ברגמן). וכל זה, כאמור, לפני שפרלוב מוציא לקהל את "הגלולה", ולפני שהוא אפילו מתחיל לצלם את "יומן" – זה יקרה חמש שנים אחר כך.

במידה רבה השיחה הזאת היא כמעט ראשי פרקים לאוטוביוגרפיה, במידה רבה היא יכולה לשמש גם כמעין טריטמנט ל"יומן". הקריאה בה כיום מרתקת, למרות שאני עדיין לא מבין מי אישר לקיים ראיון כה מקיף עם דמות שהקהל הרחב בשלב הזה לא הכיר. אבל מי שאישר, ובכן – הוא הקדים את זמנו.

צריך לזכור גם את הקונטקסט שבו נכתב הגיליון הזה. דוד שליט מציין בספרו, "מקרינים כוח", ש-1968 – השנה בה התחילו שידורי הטלוויזיה הישראלית – היתה שנת שיא למכירות כרטיסי קולנוע בארץ: 50 מיליון כרטיסים. 50 מיליון! (ב-2012, סתם לשם השוואה, נמכרו בארץ 12 מיליון כרטיסים). אבל ככל שזה נגע לקולנוע הישראלי, עולם הארט-האוס לא היה קיים עבור אותם 50 מיליון כריטיסים. הם הלכו לראות את "שני קונילמל" (שפרלוב, אגב, שימש בו כיועץ טכני) או את "השכונה שלנו" של אורי זהר, ואת הסרטים של אפרים קישון ושל מנחם גולן. אבל בערך בסביבות 1968 התעוררה תנועה קולנועית בארץ שניסתה לעשות קולנוע אחר: אברהם הפנר יצר את "לאט יותר", ג'אד נאמן את "השמלה", דוד גרינברג את "איריס", דן וולמן את "התמהוני". והקהל לא בא. בהקשר הזה, כתב העת "קשת" היה הניסיון לייסד כתיבה בסגנון "מחברות הקולנוע" בישראל ולעגן את סרטי האיכות הישראלים לתוך מסורת תרבותית נגישה יותר – גודאר וקורוסאווה מצד אחד, עמוס עוז מצד שני. יש הרבה מערבונים המוזכרים בחוברת בחיבה רבה, אבל – ככל שמצאתי, אפילו לא קישון אחד.

אבל אני אוהב את פרלוב ואת סרטיו – כולל "הגלולה" הנפלא – אהבה עזה. והראיון הזה הוא פשוט שיחה בין שני חברים לאהבת קולנוע, אחד מהם הוא במקרה אחד מגאוני הקולנוע של ישראל, שבחוברת הזאת מקבל (לראשונה?) את ההכרה שמגיעה לו (אבל שככל הנראה ממש לא סיפקה אותו).

את הראיון הזה אין לי איך להעלות לכם כאן. הוא מחזיק כמעט חצי חוברת (קראו קטע ממנו כאן). אבל לצד הראיון מופיע נספחון, בונוס. קטע מתוך התסריט המקורי של ניסים אלוני ל"הגלולה", כולל הסצינה עם השוטרים שמחה וששון (ואני חייב להזכיר כאן שבאותן שנים ממש עבד אלוני עם הגששים על תוכניותיהם "סינמה גשש" ו"קנטטה לשווארמה" ומי שיחליף אותו בתפקיד הבמאי לאורך שנות השבעים יהיה יוסי בנאי, ששיחק את התפקיד הראשי ב"הגלולה").

אני מעלה את הקטע מהחוברת כצילום מתוך "קשת קולנוע" עצמו, כי אני מוקסם מהפונטים והעימוד (והאיות) של סוף שנות הששים:

מחר, בלי נדר, נבואה מדהימה של עמוס קינן.

ציוץ