21 אוקטובר 2013 | 16:41 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

שלושה פסטיבלים (נשים, גרמנים ורוחניקים)

 

שלושה פסטיבלי קולנוע מתקיימים השבוע בארץ: הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות (החל מהערב), ופסטיבל ספיריט לקולנוע רוחני בתל אביב (החל מ-23.10). הראשון מתקיים בפעם העשירית, השני בפעם השביעית. ובמקביל, מכון גתה מציג מבחר סרטים תוצרת ברלין במסגרת אירועי “ימי ברלין”. הנה מעט על כל אירוע:

א.

הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות הוא אחד האירועים המרתקים של לוח השנה הקולנועי בארץ. בעיקר, כי זה פסטיבל שנמצא בהתפתחות מתמדת. כשהוא הושק לפני עשר שנים חשבתי שהוא מיותר. למעשה, הוא בכלל לא היה פסטיבל קולנוע. הוא היה אירוע של פאנלים, דיבורים וימי עיון, עם סרטים כאילוסטרציה לבעיות הקשורות למעמד האשה. כמה משעמם. לקח לפסטיבל הזה כמה שנים למצוא את עצמו, ולפני כחמש שנים זה קרה: הוא הפך לפסטיבל קולנוע. פסטיבל המציג סרטים חשובים, מרכזיים, שמלוקטים בטוב טעם מהעולם, ושלא עוסקים ב”בעיות נשיות”, אלא מציגים יצירה נשית – על שלל גווניה ומשמעויותיה. ברמה הבינלאומית, הפסטיבל הציג מבחר מצומצם אך איכותי של סרטים מרתקים (בראשם “נשים ללא גברים” של שירין נשאט), וחשף בזמן אמת את היוצרות הכי מרתקות כרגע בעולם (למשל, לין רמזי). הפסטיבל העשירי יוקדש להקרנות חוזרות של כמה מהסרטים שהתגלו בשנים קודמות בפסטיבל.

אגב כך, התחרות הישראלית בפסטיבל הציגה בכל שנה תמונת מצב מרתקת של מעמד האשה היוצרת בקולנוע הישראלי. שנה אחר שנה התברר שבשעה שנשים מביימות לא מעט סרטים קצרים וסרטי תעודה, הן נעדרות כמעט לחלוטין מסצינת בימוי סרט העלילה הארוכים. הפסטיבל ניסה לעורר מודעות לעניין הזה באופן פרו-אקטיבי (השנה הם גייסו כספים להשקת מענק יצירה ליוצרות). השנה הבאה (2014) אמורה להיות שנת שיא מבחינת כמות הסרטים שנשים יביימו בקולנוע הישראלי, ולמרות שיש לכך כמה וכמה סיבות, קשה להמעיט בחשיבות של הפסטיבל הזה, ועמותת נשים בתמונה המפעילה אותו, כגורם אקטיביסטי המניע את המהלך או לפחות מביא אותו לידיעה ציבורית.

השנה יקיים הפסטיבל מחווה לסרטיה של מיכל בת-אדם, הבמאית הראשונה של הקולנוע הישראלי, ולא רק זאת: הפורה שבהן – היא ביימה עד כה למעלה מעשרה סרטים. בימים אלה סרטה הראשון, “רגעים” (עם אסי דיין), שייפתח הערב את הפסטיבל, הפך להצגת תיאטרון. בשנים האחרונות לא התחברתי לסרטיה הקאמריים מדי של בת-אדם, אבל המחווה הזאת היא הזדמנות שלי לשוב והתיידד עם סרטיה הראשונים אותם אני זוכר לחיבה: “בן לוקח בת” ו”על חבל דק”.

אבל הפסטיבל השנה מספק גם סקופ מרשים. מתברר שעשר שנם לפני “רגעים” – שתמיד הגדרתי אותו כסרט הראשון שבוים על ידי אשה בישראל – נעשה סרט אחר על ידי אשה שמעולם לא שמעתי עליו. זה הוא “לפני מחר” שביימה אלידע גרא, שמאז לא ביימה שוב. הסרט הזה, בגרסה משוחזרת, ינעל את הפסטיבל.

מסקרן אותי במיוחד לראות את “בלונדינים” שביימה שאנון פלאמב, אשתו של דרק סיאנפראנס (“המקום מאחורי היער”), ובהשתתפותו. הנה המלצותיה של נטע אלכסנדר, שכבר ראתה כמה וכמה מהסרטים בפסטיבל שמתחיל היום, ובסופו יגיע לסיבוב גם בתל אביב.

 ב.

פסטיבל ספיריט לקולנוע רוחני, מהמעט שראיתי ממנו, עדיין לא מצא את עצמו. זהו עדיין פסטיבל מכוון אג’נדה, ולא קולנוע. הסרטים המוצגים בו, על פי רוב, זניחים קולנועית, ויש בהם רק חשיבות נושאית למי שמתעניין בענייני רוחניות (עם ח’ בשווא). יוצא דופן בתוכנייה השנה הוא סרט הפתיחה, “סמסרה” שביים רון פריק. לפני 30 שנה פריק היה הצלם של “הנבואה”, יצירת המופת האבסטרקטית של גודפרי רג’יו עם פסקול מאת פיליפ גלאס: סרט שהקדים את זמנו בכל הדיבור על אקולוגיה ויחס בין טבע וטכנולוגיה (פרק רביעי בסדרת הסרטים של רג’יו וגלאס הוקרן בבכורה לפני כחודש בפסטיבל טורונטו). אבל פריק פרש משיתוף הפעולה עם רג’יו – שהוא הגאון האמיתי – והחליט לעשות סרטים כאלה לבדו. ראשון היה “באראקה” וכעת מגיע השני, “סמסרה” – סרט שמאוד חיכיתי לראות, וגם מאוד התאכזבתי ממנו. אבל פריק, שהוא אכן צלם מוכשר, יוצר מצגות מרהיבות, ולא ממש סרטים. הוא מסתובב בעולם עם מצלמתו ומחפש צבעים, טקסטורות, תנועות, אבל בעיקר אקזוטיקה. סרטיו מרהיבים לצפייה, אבל ריקים ממשמעות. ובלי פיליפ גלאס בפסקול, גם נעדרי דינמיות.

מחפשים קולנוע רוחני? חכו שבועיים עד לבואו של “כוח משיכה” של אלפונסו קוארון. זה קולנוע רוחני. וזה גם קולנוע.

ג.

בעודי מתאכזב מסרטו החדש של וודי אלן, מתברר שסרטיו המוקדמים עדיין משפיעים על יוצרים עכשוויים. צילום שחור לבן, אותיות לבנות על רקע שחור, ג’ז בפסקול. כבר בפתיחתו ניכר ש”או בוי” חב לא מעט לוודי אלן. זה “מנהטן” בברלין. “או בוי”, שפתח בשבוע שעבר את הקרנות הסרטים במסגרת אירועי “ימי ברלין” של מכון גתה בסינמטקים, התחיל כסרט הגמר של הבמאי יאן אולה גרשטר והפך לפיצ’ר הראשון שלו, שעלה רק 400,000 דולר להפיק. הוא הפך לאחד הלהיטים הגדולים של גרמניה השנה: הכנסותיו מסתכמות ב-2 מיליון דולר בגרמניה לבד, והוא זכה בששה פרסי לולה (פרס האקדמיה הגרמנית לקולנוע), ביניהם בפרס הסרט הטוב. הפסטיבל הזה, “ימי ברלין”, מגיע לישראל בתזמון מושלם: בדיוק כשאנו קוראים ורואים כתבות על גל ההגירה של צעירים ישראליים לברלין, שם החיים זולים יותר, נוחים יותר וכנראה גם מפרגנים יותר למי שרוצה לעסוק באמנויות (אך מצד שני לא מפחד שהנאצים יעשו קאמבק מחר בבוקר). הפסטיבלון הזה יציג סדרה של סרטים שצולמו בשנתיים האחרונות בברלין, ו”או בוי” הוא כנראה הבכיר והמצליח שבהם והוא אכן סרט חביב מאוד, שמציג היטב את מה שכבר זכה לכינוי “הדור האבוד” – צעירים בני 30 שלא יודעים מה הם רוצים לעשות עם חייהם. הסרט מתאר יממה בחייו של צעיר והמפגשים שלו עם אנשים אחרים במשך 24 השעות האלה: כולם אנשים עצובים ונואשים, שמתמודדים עם טראומות וזכרונות (כן, כולל הנאצים). הסרט שנון למדי ומתחיל עם שארם חייכני מוצלח אבל הולך ונהיה עגום ואפל יותר ויותר ככל שהוא נמשך. לא רק וודי אלן מסתובב כאן כהשראה, גם “שגעון של לילה” של סקורסזי ו”זרים” של ג’רמוש.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 16.10.2013

 

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה