אנשי ציד. מימין, ״מקום בגן עדן״. משמאל, ״בית לחם״

צירוף מקרים מעניין גרם לכך ששני סרטים ישראליים חדשים מציגים את סיפורה של המדינה כסיפורו של יעקב ועשו: גם ״בית לחם״ וגם ״מקום בגן עדן״ של יוסי מדמוני. שניהם הוקרנו זה לצד זה בהקרנות האקדמיה בקיץ, ואני מחכה כבר חודשים לתזמון מתאים כדי לדבר על שניהם יחד. חשבתי שכשיפורסמו המועמדויות לפרסי אופיר ושניהם יהיו מועמדים לפרס הסרט, יהיה מעניין לראות איך שני סרטים שעוסקים בעשו המקראי כמטאפורה מתחרים זה נגד זה. אבל ״מקום בגן עדן״, לאכזבתי, לא היה מועמד (כבר כתבתי, שזה הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה, ומכיוון שהוא יופץ לבסוף רק בשנה הבאה, אני תוהה האם זה גם יהיה הסרט הישראלי שהכי אוהב בשנה הבאה). חשבתי שאולי הם יוקרנו זה לצד זה בפסטיבל חיפה, אבל ״מקום בגן עדן״ בחר לדלג על פסטיבלי הקולנוע בארץ (אין לי מושג למה, אבל זה היה תמוה). הייתי צריך לעבור לגור בטורונטו או בפאלם ספרינגס כדי למצוא תזמון מוצלח לכתוב על שניהם בכפיפה אחת: שניהם הוקרנו בפסטיבל טורונטו, ויוקרנו בפסטיבל פאלם ספרינגס. ואגב הרהור בכך התחוור לי שיש גם סרט שלישי. עליו בהמשך.

אז אין מנוס: נהפוך את הדיון הקולנועי הזה לשיעור בפרשת השבוע. אנחנו אחרי פרשת ״תולדות״, הפרשה בספר בראשית שמתארת את לידת התאומים: עשו ויעקב, והמתיחות הגדולה ביניהם שמובילה בסוף הפרשה לבריחתו של יעקב מפני עשו. חלק ראשון מטרילוגיה: בשבוע הבא, פרשת ״ויצא״, בו בורח יעקב מעשו, מגיע ללבן וסיפור אהבותיו לרחל ולאה. ואחר כך, פרשת ״וישלח״ – יעקב חוזר הביתה, מבוהל ממה שיקרה עם עשו, שנשבע להרוג אותו כשיחזור. המפגש הדרמטי בין האחים שנפגשים אחרי כ-21 שנות פרידה. האם עדיין תהיה שם איבה? יעקב מכין את עצמו לכל מצב: תפילה, דורון ומלחמה. תפילה, שהכל יעבור בשלום; דורון, מתנה לפיוס; מלחמה, אם אין ברירה וצריך להילחם על החיים מול אח שעדיין נוטר. ושלוש הפרשיות האלה מקבלות בו בזמן פירושים שונים מאת שלושה סרטים ישראליים חדשים. שונים, אבל אולי לא ממש.

״בית לחם״ נושא את המטאפורה שלו על שרוולו: הסרט מספר את סיפורו של נער פלסטיני, משת״פ עם סוכן שב״כ ישראלי בשם רזי (איש הסודות). איך קוראים לנער? אנחנו לא יודעים, אנחנו רק מכירים את הכינויים שלו. בפניו, מכריו קוראים לו ״סנפור״, יענו דרדס (שם גנאי שכנראה הפך עם הזמן לשם חיבה), ככל הנראה על שום גובהו. אבל שם הקוד שלו בתוך השב״כ הוא עשו. ואכן, אנחנו פוגשים את סנפור בתחילה בשדה, בחוץ, עם כלי נשק, ואילו רזי הוא איש של חללי פנים, עוסק במילים. ככתוב: ״ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה. ויעקב איש תם, יושב אהלים״. ״בית לחם״ הוא בעצם סרט על מלחמת אחים, ולכן הצמדתו של הכינוי ״עשו״ לגיבור שלו הוא כיוון מעניין, מטאפורי, כי אנחנו לרוב משייכים את הפלסטינים כצאצאיו של ישמעאל, דודו של יעקב. אבל יובל אדלר בבחירת השם ״עשו״ הופך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לעניין אינטימי: אחים, קרובים, אבל עם פגם טראגי המוטבע בברכות שקיבלו מאביהם, יצחק: כשהאחד עולה, השני יורד. כשזה מגיע ליעקב ולעשו זה משחק סכום אפס: ״ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד, והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך״, מברך/מנבא יצחק לעשו, ובכך גם חורץ את גורלו של הקשר הטראגי בין רזי וסנפור: זה או אחד או השני, שניהם לא יכולים לחיות יחד, למרות האחווה שנדמה ששוררת ביניהם.

אבל אולי יש כאן עניין עמוק אף יותר. קשה לכנות את רזי ״איש תם״. רזי הוא מניפולטור, שחזותו הידידותית נועדה רק כדי לגייס לצידו עוד ועוד משת״פים (משני הצדדים). כשהתורה מכנה את עשו ״איש ציד״ רש״י מפרש ״לצוד ולרצות בפיו״. הפה הוא אכן כלי הנשק העיקרי של רזי. במילים אחרות, ״בית לחם״ הוא בעצם מפגש של עשו נגד עשו, שני חלקים של אותו אדם הנלחמים זה בזה. זו התבוננות מעניינת על מהות הסכסוך הישראלי-פלסטיני: זה לא קרב שבטי בן בני דודים, ואפילו לא מלחמה בין אחים, אלא קרב סכיזופרני של ישות אחת נגד עצמה, כשכל אחד מנסה להרוג את השני, או לפתות את השני להיכנע לו.

״מקום בגן עדן״ הוא עיבוד מסעיר ומבריק ונועז וחכם לטקסט תנ״כי המשולב בסיפור היסטורי, המועבר בסרט אפי-היסטורי-רומנטי, שהוא גם מסע בזמן בתוך תולדות הקולנוע. הוא נוטל חירות דרשנית מהטקסט התנ״כי, שבעצם מאירה ומפרשת את המקור. זהו סיפורו של אלוף בצה״ל המכונה ״במבי״, שבתחילת הסרט מישהו מנסה להתנקש בו בבית מלון. אם תרצו, הרי שזו בעצם פראפרזה על סיפורו של האלוף רחבעם זאבי – ההוא כונה גנדי, זה מכונה במבי, שניהם שמות אירוניים ומלאים רוך לאדם שחי מהרג; במבי מוסיף לסיפור עירבוב אירוני של דימויים, מצד אחד סרט תמים של דיסני, מצד שני, ״הצבי ישראל על במותיך חלל״ ו״איל לעולה״, וכל שאר הדברים שעושים עם במבים בתורה. גם גנדי הצה״לי, כזכור, נרצח על ידי מתנקש במסדרון בבית מלון.

מאותה סצינת התנקשות – עם אותו מפרש לבן באופק – הסרט עובר לפלאשבק, לספר את סיפור חייו של אותו אלוף, החל מהרגע שבו הוא חוזר בשנות החמישים משדה הקרב, גיבור מלחמה, שגבורתו, תעוזתו והצלחותיו הפכו לאגדה. כדי להשיב את רוחו מתלאות הקרב (הציד) הוא מבקש מטבח היחידה שיכין לו את השקשוקה המפורסמת שלו – עם הרוטב האדום האדום הזה, החריף החריף הזה. הטבח מזהה הזדמנות ומסכים, אבל בתנאי שהקצין ימכור לו את מקומו בגן עדן. הקצין, כולו היבריס נטול אמונה, שכופר בעולם הבא, מסכים בלי היסוס. ומאותו רגע אנחנו נכנסים לסיפור מקראי אלטרנטיבי. הקצין הזה הוא עשו בן זמננו, במקום למכור את הבכורה הוא מוכר את העולם הבא שלו (מתוך אי-אמונה שיש בכלל כזה דבר, עולם הבא). ואנחנו נותרים מכאן עם השאלה: אולי המדינה הזאת – מדינת ישראל של צה״ל, המלחמות, הפטיש לצבא, לכוח, לאיומים – לא הוקמה על ידי בני יעקב, כלומר בני ישראל? אולי אנחנו בעצם בני עשו? אולי איפשהו בדרך כל ההיסטוריה שלנו התבלבלה?

ו״מקום בגן עדן״ אכן מציג היסטוריה חלופית. במבי הקצין מחזר שבע שנים אחר נערה אחת – שגורלה יהיה דומה לזה של רחל אמנו – אבל אביה אינו לבן הארמי אלא יותר כמו בן דמותו של יצחק, ועשו אינו מורד בעבודה הזרה של לבן אלא בתורה של יצחק. במבי הוא אדם שמייצג חברה שהתורה היתה שימושית לה עד שלב מסוים, ואז זנחה אותה לקיים חיים נטולי השגחה, ללא דין וחשבון. אבל יום הדין מגיע.

ויש גם את ״הנוער״ של תום שובל, שמסתיר את הרמזים התנ״כיים שלו עמוק יותר, אבל מרגע שאלה נחשפים מתברר שהוא מציג סיפור דומה לזה של עמיתיו. ״הנוער״ מספר על שני אחים – המגולמים על ידי תאומים – האחד הוא יקי (יעקב) השני שאול. הסצינה הכמעט לפני אחרונה שלהם מציגה אותם במצב של התגוששות. לאורך כל הסרט הם היו במצב מתמיד של מעין סימביוזה, האחד לא יכול להתקיים בלי השני, אבל גם במצב של מאבק כוחות – האחד מוביל, השני מובל, אבל כל אחד גם מנסה להתחפש גם לאחיו. ההתגוששות בסוף גם היא מזכרת לספר בראשית, פרשת וישלח. יעקב מחכה לפגישה המחודשת עם עשו ופוגש מלאך ומתגושש איתו כל הלילה. האחים יקי ושאול – חובבי היאבקות WWF – מתגוששים זה עם זה. וגם כאן הרעיון נשמר: אין כאן יעקב ועשו כשני חלקים שונים הנלחמים זה בזה, אלא שני חלקים זהים, המרכיבים שלם אחד, וחיים איתו בקונפליקט מתמיד, של אי יכולת לקיום בלעדיו, אבל גם עם רצון אז להינתק ממנו – רצון שבכל שלושת הסרטים מוביל לתוצאות טרגיות.

ציוץ