זה היה היום לפני 20 שנה. סרג׳נט ברונו לימד את הלהקה לנגן.

ב-4 בנובמבר 1993, יום חמישי, התחילו שידורי ערוץ 2 המסחרי. היום לפני עשרים שנה פתח יעקב איילון את השידורים של ערוץ 2, שחולקו אז בין שלושה זכיינים בסידור שיבלבל את הקהל הישראלי מאז ועד היום. טלעד הגרילה את ערב הפתיחה. תוכנית אירוח של רפי רשף. סרט התעודה ״עגיל בזין״. תוכנית המערכונים ״החמישה הקאמרית״ (כן, היום יום הולדת 20 לחמישיה הקאמרית במתכונתה המוכרת). ורגע לפני החדשות פינה קטנה בת שלוש דקות בשם ״ברונו״ בה הופיע שלמה בראבא עם טוקסידו וזקנקן וסיפר לצופים מה הם הולכים לראות הערב.

ערוץ 2 ניסה להיות אמריקה, משהו חדש – פרסומות, פרומואים, אריזות גרפיות, מסחרי, בידורי, וגם (״ע״ע ״עגיל בזין״) קיצוני. כל מה שערוץ 1 לא היה. אבל טלעד תמיד חשבו קצת בירושלמית, לא כמו קשת שתמיד חשבה על העתיד. הם חשבו אחורנית. ובערוץ 1 היו רגילים שיש קרייני רצף. מעין די.ג׳ייאים של לוח השידורים שמופיעים בין תוכנית לתוכנית ואומרים ״ראינו פרק בסדרה ׳קוז׳אק׳ ועתה נעבור לפרק בסדרה ׳דאלאס׳״. אבל הם רצו קריין רצף משודרג. כלומר, מופרע. כלומר, מצחיק. אז הם קראו לבראבא. וכך, היום לפני עשרים שנה, התחלתי לעבוד עם בראבא.

לבימוי הפינות בחרו במאי צעיר, בוגר טרי מסם שפיגל, המחזור הראשון,  שכבר התבלט כבמאי משובח של פרסומות וקליפים, אמנון וינר. אבי שמש, שעבד עם בראבא עוד מימי ״זהו זה״, מונה להיות הכותב. רגע לפני צילומי הפינה הראשונה הם הזעיקו אותי למרתף ביתו של בראבא בהרצליה לעזור להם עם בריינסטורמינג. תרמתי להם רפליקה אחת (״בלעדיי לא תבינו כלום, אז תקליטו״) וחשבתי שבזה זה נגמר.

אמנון וינר ואני חברים מאז כיתה ג׳. באותם ימים התחלתי ללמד כמתרגל בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, במקביל להתחלת לימודים שמעולם לא הושלמו לתואר שני (זו היתה שנת השביתה הגדולה באוניברסיטה, או לפחות אחת השנים עם השביתות הגדולות. מאז היו כבר עוד כמה) והייתי רגע לפני מעבר לתל אביב. במקביל לכל זה התחלתי קריירה בעיתונות, והייתי בדיבורים להשיק מדור טלוויזיה חדש ב״חדשות״. את מדור הבכורה שלי הגשתי לעורך מוסף התרבות, גידי אביבי, ולמחרת העיתון נסגר (אבל זה סיפור אחר שנספר באריכות בעוד כמה שבועות כשיציינו באריכות 20 שנה לסגירת ״חדשות״). אבל בלילות המשיכו להזעיק אותי למרתף של בראבא להמציא בדיחות ל״ברונו״.

כעבור כשלוש פינות לאבי שמש נולד בן והוא עזב את הלילות הלבנים איתנו לטובת חיי משפחה מסודרים יותר. אבל שנינו, רווקים ונטולי ילדים, המשכנו הלאה. זו השלישייה שעשתה את ״ברונו״: כותבים בלילה, מוחקים ביום. ואז הם הולכים לצלם ומעבירים את הפינה לטלעד בדקה התשעים, שניה לפני השידור. אף אחד לא ראה ולא קרא מה הולך להיות משודר עד שזה לא היה באוויר. חשבנו אז שככה זה טלוויזיה.

ברונו היתה דמות קיימת של בראבא באחד ממופעי הבידור שלו עם מוני מושונוב. מין סוחר רומני, מאכער קטן. מחקנו לו את המבטא הרומני (נשאר לו רק רי״ש מתגלגלת כמזכרת וקול קצת צפצפני, שהלך ונעלם אחרי כמה פינות) והמצאנו לו ביוגרפיה חדשה: ברונו, מבחינתנו, היה סוחר נשק, מולטי-מיליונר, והאיש הכי נחמד והכי מסוכן שפגשנו. הוא היה, לדעתנו, הבעלים של ערוץ 2 – של כל הערוץ, כל הזכיינים, לא רק של טלעד, והמטרה היחידה שלו בחיים זה להגדיל את הרייטינג. אם צריך לעשות שלום עם כל מדינות ערב בשביל הרייטינג, הוא יארגן את זה (אלה היו ימי ממשלת רבין, ימי הסכם אוסלו, הסכמי שלום רצו באוויר כמו שפעת הנילוס); אם צריך מלחמה בשביל הרייטינג והכרזה על משטר צבאי, הוא יארגן את זה. אם צריך לייבא עלייה ענקית מברית המועצות כדי שיהיו צופים, הוא יארגן עלייה. כל מה שקרה במדינה באותן שנים היה מעשה ידיו של ברונו, לטובת העצמת הערוץ שלו. והוא לא קריין רצף, חלילה. הוא המארח שלכם, אבל הוא גם קצת הסוהר שלכם. פוקד עליכם מה לראות. אם היינו ממשיכים שנתיים, אני מניח שעצם צירוף המקרים ההזוי הזה שרצח רבין התרחש גם הוא באותו תאריך – 4 בנובמבר – היה הופך לעניין בו היינו מציגים את זה כקונספירציה של ברונו להקפצת הרייטינג של הערוץ, כשהוא מבין ששנתיים ערוץ 2 באוויר והוא עדיין מפסיד ברייטינג לערוץ 1 (המהפכה הגדולה של ערוץ 2, בעיקר בכל מה שקשור לרייטינג של החדשות, שעד אז דשדשו אחרי ערוץ 1, קרה בעקבות רצח רבין).

הקונספט ההפקתי דל התקציב היה לצלם את בראבא על רקע לבן (לימבו). מדבר ומדבר ומדבר נון סטופ, שלוש דקות רצוף. ככותב זה היה תענוג. לכתוב המון מילים כדי שבראבא יגיד, ולדעת שלא משנה מה תכתוב, כשהוא יגיד את זה זה יהיה מצחיק. ובתחילה יצרנו שתי פינות בשבוע. ככל שהשבועות חלפו, וראינו שאף אחד לא כועס עלינו, או ממש שם לב מה אנחנו עושים, התחלנו לפורר את הקונספט. ברונו התחיל לצאת מהאולפן, והתחלנו לצמצם לו את שורות הדיאלוג. לקח לנו זמן להבין את מה שחיים בוזגלו הבין ב״נישואים פיקטיביים״ ואת מה שיוסף סידר הבין ב״הערת שוליים״: בראבא שותק זה אפילו יותר מצחיק.

ובגלל שזה היה הדבר הראשון שעשינו, זרקנו פנימה את כל הציטוטים מכל הסרטים שרצינו להזכיר: ״לילה של יום מפרך״, ״2001: אודיסיאה בחלל״, ״סטאלקר״, ״אל תביט לאחור״ של בוב דילן וד.א. פניבייקר (בקטע מוזיקלי שהלחין והפיק ארקדי דוכין. אני מזכיר את כל השמות כי הפינות שודרו ללא רולר קרדיטים, אז איש לא יודע מי עשה מה).

וכך המשכנו עם זה 17 פינות, עד לתחילת 1994. נפגשים בלילה, עד לפנות בוקר, אני הולך לכתוב, מדפיס את הפינה במדפסת הסיכות ומפקסס לכולם, ולרוב כבר למחרת בבוקר הם הולכים לצלם ואני הולך לישון או נוסע לאוניברסיטה. את תוצאות ימי הצילום ראיתי כבר בשידור, מדי פעם בחדרי עריכה. וינר ובראבא בכימיה מופלאה עשו דברים מצחיקים מאוד, ובהדרגה גם הלכו לכיוון יותר ויותר פיוטי. בשתי פינות הצטרפתי בתור צלם (כן, באותם ימים היתה לי מחשבה אולי לפנות לתחום הצילום. היא התאדתה די מהר). את פינת ״לילה של יום מפרך״ צילמתי, ובפינה שאנחנו קוראים לה ״הקרב על הפוטאש״ צילמתי מצלמה שנייה, מגורענת ורועדת (רמי אגמי צילם מצלמה ראשית). אגב, את פוטאש – שמופיע בשתי פינות – מגלם אביב גלעדי, שהיה מפיק הסדרה, מנהלו האישי של בראבא באותם ימים, וכיום הוא בעצמו זכיין ומנהל אולפן הפקות בריטי.

אחרי 17 פרקים זה נגמר. זה היה מבולגן מדי כדי להמשיך. ומכיוון שאני הובאתי בתור חבר, ולא ידענו כלום על העולם הזה שנקרא ערוץ 2, מעולם לא חתמו איתי חוזה על העבודה הזאת. כשבאתי לאביב גלעדי לשאול מה עם כסף הוא כמעט שכנע אותי שבגלל שלא הייתי בתקציב הסדרה למעשה אני זה שחייב להם כסף. אבל כטובה, ולפנים משורת הדין, קיבלתי על כל 14 הפינות שהייתי בהן כותב יחיד סכום של 2,000 שקל. שזה בערך 150 שקל לפינה. זה היה היום שבו הבנתי למה צריך סוכן כדי לעבוד בערוץ 2.

חמש שנים אחר כך טלעד פנו אלינו לעשות סדרת פינות נוספת, עונה שניה, הפעם לכבוד יובל ה-50 למדינה (בין לבין יצרנו יחד את הדרמה ״מותה של רקדנית דיסקו״). התסריטים שכתבנו לעונה השנייה היו מוצלחים הרבה יותר מאלה של העונה הראשונה והבימוי של אמנון וינר היה גאוני (ומצד הצילום הצטרפו לפינות גיורא ביח וירון שרף, כיום בכירי צלמי הקולנוע בארץ), אבל הפעם הכל היה אחרת. פעמי השלום של 1993 התחלפו בדכאון הפיגועים של 1998, והפעם כבר היה זכיין בחדר: אילן דה-פריס, מנהל התוכנית של טלעד, ישב בחדר העריכה, צינזר בדיחות, התערב בעריכה, שינה פינות, וברוב מוחלט של המקרים אין ממש קשר בין מה שכתבנו, מה שצולם ומה ששודר. זה נגמר במשבר גדול כשהחבורה התפרקה ואת שתי הפינות האחרונות בעונה השנייה ביים שחר סגל, על פי קרעי תסריט שלי ותסריט נוסף של רשף לוי. זו היתה העונה השניה. עונת הכיף שנגמר.

הנה העונה השנייה. יש בה כמה פינות מוצלחות. אני אוהב את פינת ״נפוליאון״; וכמובן את פינת ״יומן״ של דוד פרלוב, עם הקריינות של פרלוב עצמו (והתבונה לצלם אותה בשוט אחד כך שאי אפשר יהיה לערוך אותה אחרת). הפעם יש כבר קרדיטים בסוף כל פינה שמספרים את תלאותיה של כל פינה, בעיקר אלה בה בחרנו להסיר את שמותינו מהן, בגלל הפער בין הכוונה המקורית לתוצאה הסופית.

ציוץ