״כל הזמן שבעולם״. אשתו של הנוסע בזמן

מקבץ הביקורת הבא מכיל שלושה סרטים מאת שלושה במאים/תסריטאים שאני מאוד מחבב – ביל, ניל וריצ׳רד. זהירות, ספוילר: כולם מאכזבים. הם מסודרים לנוחותכם, מ"מאכזב טיפה" ל"מאכזב מאוד”.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 30.10.2013

ריצ'רד קרטיס הוא אחד התסריטאים החביבים עליי בזכות עבודותיו בטלוויזיה הבריטית (“מבט הפוך", “הפתן השחור", “מיסטר בין") וסרטי הקולנוע שהוא כתב (“ארוך ומשגע", “ארבע חתונות ולוויה" ו"נוטינג היל"). שיתוף הפעולה המתמשך שלו עם רואן אטקינסון, אחד הקומיקאים האהובים עליי, מעורר בי קנאה. אבל כבמאי, משהו בסרטיו חסר באופן עקבי. “אהבה זה כל הסיפור", “רדיו פיראטי" וכעת, “כל הזמן שבעולם" (“About Time” במקור).

ל"כל הזמן שבעולם" יש את הרעיון הכי יפה בעולם, וכתוצאה מזה, היה לו את הטריילר הכי מסקרן שראיתי בשנה האחרונה: קומדיה רומנטית, עם מסע בזמן. ביום הולדתו ה-21 מגלה טים את סוד המשפחה: כל הגברים במשפחתו יכולים לנסוע אחורה בזמן באמצעות כוח המחשבה בלבד. כל מה שצריך הוא למצוא מקום חשוך, לעצום עניין, לקפוץ אגרופים, לכוון במחשבה, והופ – עוברים בזמן. נקודת המוצא הזאת היתה יכולה להיות בסיס לקומדיית הרפתקאות מורכבת ומפותלת בה חייו של טים מסתבכים, בה הוא מסבך את חייהם של אבותיו ואבות אבותיו, בה הוא משנה את ההווה וצריך לחזור ולתקן, ולרוץ נגד הזמן. אבל לא. ריצ'רד קרטיס בוחר לתת לסרט שלו רעיון מעולם הפנטזיה ואז לייצר איתו את הסרט הכי ריאליסטי שהוא יכול. סרט, שלמען האמת, כמעט ולא קורה בו כלום.

אני מודה, בתחילה התאכזבתי. הפוטנציאל שהיה קיים ברעיון הזה עצום. דמיינתי מעין "לקום אתמול בבוקר" חדש, בו הגיבור שלנו מנסה שוב ושוב לחזור אל הדייט הראשון שלו עם אהובת ליבו, ובכל פעם הוא מנסה ואריאציה אחרת, לומד את בת הזוג, מנסה משפטים שונים, ומגלה שוב ושוב שלא משנה מה הוא עושה, זה לא מצליח לו. יש כמה רגעים כאלה בסרט, אבל הם ספורים.

במקום זאת, קרטיס כותב בעדינות הייחודית לו, עם פיקחות רומנטית וחוש הומור בריטי עדין, סרט על צעיר רומנטיקן, ועל משפחתו המעט אקסצנטרית והכמעט מושלמת, ועל חייו השגרתיים לחלוטין בלונדון, בה הוא מנסה נואשות לחזר אחר נערה אמריקאית (רייצ'ל מקאדמס, שכבר שיחקה – כמה משונה – ב”אשתו של הנוסע בזמן”). יש רגע דרמטי אחד בו בחירתו לחזור בזמן כדי לעזור לחברו משבשת לו לחלוטין את תהליך החיזור ועליו להתחיל הכל מחדש – רגע קטן שרומז מה הסרט היה יכול להיות, ואינו – ושאר הסרט הוא תיאור כמעט נטורליסטי של חיזור והתאהבות, נטול כל משברים דרמטיים, עם צילום משונה באפרוריותו.

שלושת סרטיו של קרטיס כבמאי מבהירים לי שהוא תסריטאי מוצלח יותר משהו במאי. ושלושת סרטיו כבמאי מזכירים לי שכל אחד מהם הופך, במרוצת השנים, לסימפטי יותר ממה שהוא נראה בתחילה. הפוטנציאל המוחמץ בכל אחד מהם הולך ומתעמעם כשנתקלים בהם בטלוויזיה ושמים לב לרגעי החן.

ולכן, אם מסתכלים על "כל הזמן שבעולם" כקומדיה רומנטית גדולה, סוחפת ורבת תהפוכות, הסרט מאכזב. אבל כסרט שהוא משל קטן – עם רעיון גדול – על הזמן, ועל הבחירות שאנחנו עושים, והרצון שלנו לתקן טעויות, ולהתמודד עם העובדה שגם אם ייתנו לנו כוחות-על לא נצליח לחיות חיים מושלמים ותמיד דבר אחד יצטרך לבוא על חשבון דבר אחר ונצטרך לבחור בין האחד לשני, יש בו משהו חינני ומתוק מאוד. וכרגיל אצל קרטיס, גם חכם להפליא.

(רוצים לדעת איך קוראים לשחקן הראשי בסרט? דלגו לסוף).

“ביזנטיום"

ניל ג'ורדן שב ומוכיח שהוא אחד הבמאים המעניינים והמסקרנים בעולם. הוא תמיד מביים דרמות משפחתיות, אבל הן תמיד מלופפות בתוך סיפורי אגדה ומיתולוגיה. יש בניל ג'ורדן משהו שמזכיר לי את אבי נשר, האופן שבו הוא לוקח ז'אנר קולנועי אמריקאי והופך אותו למשהו מקומי, שנע בין הריאליסטי לקולנועי, דחוס בחושניות וטבול בלא מעט אפילה. ב"ביזנטיום" חוזר ג'ורדן לעסוק בערפדים, לראשונה מאז "ראיון עם ערפד". אבל הפעם אין לו את רב המכר של אן רייס ואת הסופר-גרופ של בראד פיט, טום קרוז וקירסטן דאנסט הילדה. הפעם הוא חוזר לאירלנד מולדתו, שם הוא תמיד מביים סרטים קטנים יותר. כמו ב"כל הזמן שבעולם" גם כאן ההמצאה הפנטסטית, העל טבעית, היא רק תירוץ לסיפור משפחתי מהחיים. זה סרט על קשר בין בת ואם. עם התוספת הקטנה שהן ערפדיות. כבר כאן יש חידוש בז'אנר: אם ובת ערפדיות? איך זה בכלל אפשרי? ובכן, יש הסבר. הוא נדיר והוא דחוק, אבל הוא קיים. זה כמו אם נרקומנית שהולידה בת נרקומנית, או אם נשאית איידס שילדה בת נשאית. זה סיפור על קשר שמרגע הלידה יש בו גם רגשות אשם, גם כעס וגם אי-יכולת להינתק. תלות גדולה. אלא שזו נמשכת 200 שנה. דמיינו להסתובב עם אמא ורגשות אשם הדדיים 200 שנה. האם עובדת כחשפנית וכזונה, הבת בוחרת בחיים צנועים יותר. ושתיהן, למרות כל המתיחות בת עשרות השנים ביניהן, חייבות זו את זו כדי לשרוד, ולברוח מהממסד הערפדי-הגברי שמנסה לצוד אותן (בראשותו של, כמה משונה, אורי גבריאל).

“ביזנטיום" הוא סרט מבולגן שלא חודר לעומק – לא כסרט ערפדים, ולא כדרמת משפחה מטאפורית – אבל יש בו אווירה סמיכה וכמה רעיונות מעניינים, שיהיו רלוונטיים למעריציו העקביים של ג'ורדן, יותר מאשר לחובבי סרטי ערפדים.

"הרשות החמישית"

ברכות לדניאל ברוהל, השחקן הגרמני שגילינו ב"להתראות לנין": הוא הצליח להרוס שתי ביוגרפיות קולנועיות בחודש אחד. הוא היה, לדעתי, נורא ב"Rush” ועכשיו הוא לא טוב ב"הרשות החמישית". בשניהם הוא מפגין משחק מוגזם, לחוץ, היסטרי, כבד לשון.

כמה עצוב. כמה אהבתי פעם את ביל קונדון. תחילה עם "אלים ומפלצות" ואז עם "קינסי". קונדון הלך בנתיב שסלל ניל ג'ורדן: חיבה לנתיב עלילתי הלקוח מסרטי האימה כדי לספר סיפור אנושי קטן. אני מניח שג'ורדן היה מי שקונדון חשב עליו כשהסכים לביים את "דמדומים 4” על שני חלקיו. אבל למרות האוסקר בו זכה, למרות טקס האוסקר אותו הפיק, ולמרות ההצלחה המסחרית הנאה של "נערות החלומות", הישגי העבר שלו הולכים ודועכים. ועכשיו הוא חוזר לעולם המבוגרים, אחרי שנים בעולם של "דמדומים", עם "הרשות החמישית", אחד הסרטים המאכזבים של העונה. סרט ללא צורה, נטול ידיים ורגליים, שהורס את אחד הסיפורים המרתקים של דורנו.

זה היה יכול להיות "שלושת ימי הקונדור" של ימינו. סיפור על פראנויה, על אדם קטן נגד ממסד ענק. אבל בבואו לספר את סיפורו, העדיין מתמשך, של ג'וליאן אסאנג', האיש מאחורי אתר וויקי-ליקס, לא מצליח קונדון למצוא לסרט שלו מבנה ברור או לפצח מה טיבו של אסאנג': מלאך או שטן, מושיע או חבלן?

ברור למה רצו שם בדרימוורקס לעשות סרט על ג'וליאן אסאנג', הרצון לנצל כותרת חמה וליצור סרט אקטואלי. אסאנג' אירגן לממשל האמריקאי את אחת ההדלפות הגדולות בחייו ופרסם רבבות תשדורות של צבא ארצות הברית החושפים את מעשיו בעירק ובפקיסטן. הוא פרסם גם את המיילים הפרטיים והמביכים של לא מעט ראשי מדינה. הוא היה מהפכן עם שיער לבן ולפטופ, שרצה לא רק לחשוף שחיתויות ופשעי מלחמה, אלא להוכיח עד כמה הכל חשוף ופגיע בעידן האינטרנט.

תזכורת קצרה לימי שיעורי האזרחות: במשטר דמוקרטי מדברים על קיומן של שלוש רשויות שלטון האמורות להיות נפרדות ועצמאיות זו מזו – הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. ככל שהן פחות נפרדות, כך המשטר פחות דמוקרטי. נהוג לומר שישנה רשות רביעית: העיתונות. כלב השמירה של הדמוקרטיה, שגם היא אמורה להיות עצמאית ונפרדת מהרשויות אותן היא אמורה לבקר, בעולם נטול הון-שלטון-עיתון. ג'וליאן אסאנג' ניסה לטעון שכעת יש רשות חמישית: אנחנו, הציבור. שבעידן האינטרנט יש לנו יכולת שלא היתה קיימת קודם, לפקח, לבקר ולחשוף אי סדרים בארבע הרשויות האחרות. כלומר, שלוש שנים מאז ההדלפה הכי גדולה שלו, שבעטיה הוא כונה על ידי הקונגרס איש טרור וצווי מעצר בינלאומיים הוצאו על ראשו, בא סרט קולנוע אמריקאי, בהפקת דרימוורקס וחברת פרטיסיפנט (הממנת סרטים בעלי מסר חברתי פרו-דמוקרטי) ומכריזה על אסאנג' כעל אקטיביסט פוליטי, שמעשיו שקולים לאלה של חושפי ווטרגייט (ו"כל אנשי הנשיא" אמור להיות איזשהו מודל שהסרט נשען עליו). זו לא אמורה מופרכת, הבעיה היא שהסרט לא מצליח לבסס אותה כלל. בסרטו של קונדון, אסאנג' הוא יותר סוג של ג'וקר, ההוא מבאטמן, ניהיליסט שרק אוהב לראות איך הוא משבש את העולם, ולאו דווקא אקטיביסט עם משנה פוליטית סדורה. מכיוון שהוא לא הצליח לפצח את דמותו של אסאנג', הוא ממקם כגיבור הסרט דמות משנה – האיש הטכני, ההאקר שעוזר לאסאנג' להקים את וויקי-ליקס ולשמור על האתר באוויר, ונסחף להרפתקאות שכאילו לקוחות מעולם הריגול. אלא שעיקר עבודתו היא משולחנו ומול מקלדתו. וכאן מנסה קונדון להמחיש את הכפר הגלובלי, החיבור בין דמויות באמצעים וירטואליים, על ידי בנייתן של סצינות מטאפוריות, כמעט סוריאליסטיות, בהן הוא בונה משרד ענק בכיכר עירונית, המדמה את התקשורת בין אנשים שנמצאים מרחק חצי עולם זה מזה. התוצאה מסורבלת מאוד, מגושמת מאוד, נטולת כל מתח, ואפילו לא מצליחה להלהיב ולהלהיט מבחינה אידיאולוגית. הסרט הזה, כמעט בכל רמה שלו, הוא כישלון.

נ.ב:

דומהנול?

לשחקן הראשי של "כל הזמן שבעולם" קוראים Domhnall. הוא הבן של ברנדן גליסון. ואני מניח שבימים הקרובים נגלה בעיתונות ובטלוויזיה המון דרכים יצירתיות לכתוב ולאיית את שמו. דומהנול? דומנהול? דומהול? צריך להיכנס לאתרים המתמצאים בשמות קלטיים כדי למצוא איך קוראים לו באמת. זה דונאל. ה-m וה-h אילמים. צרפו את שמו לשמות הנוספים שהתקשורת בארץ תמיד מתבלבלת בהם. כמו למשל סירשה רונן, מ"ביזנטיום". או רייף פיינס.

ציוץ