החודש הזה עמד בסימן ״יסמין הכחולה״ של וודי אלן. אנשי קולנוע לב לא מפרסמים מספרים בזמן אמת, אבל קל להבחין שמדובר באחד הלהיטים הגדולים בבתי הקולנוע בחודש האחרון. אני מניח שהוא כבר מתקרב ל-200,000 צופים ואולי בדרכו להפוך לסרט הכי מצליח של וודי אלן בארץ, אפילו יותר מ״חצות בפריז״. והסרט הזה מפצל את צופיו כהוגן. אני, בניגוד מוחלט לדפוסיי עד כה, לא אהבתי את הסרט. הביקורת שלי על ״יסמין הכחולה״ היתה צוננת, מקרה נדיר מאוד כשזה מגיע לוודי אלן. וזה אחרי שתי צפיות. כמו האנשים שאמרו לי בעל פה או במייל שהם חושבים שאני טועה לחלוטין לגבי הסרט או שהם מסכימים איתי לגמרי גדולה מכל תגובה על סרט אחר שאני זוכר מהעת האחרונה. אז להבדיל מהרבה סרטים שמצליחים, הסרט הזה מעורר אנשים, הוא מלווה אנשים, הוא הופך לנושא שיחה. הסרט הכי נצפה החודש בבתי הקולנוע הוא ״תוכנית בריחה״ עם סטאלון ושוורצנגר, אני בספק אם מישהו ניהל שיחה כלשהי אחרי הסרט הזה או דן בו ובערכיו וייצוגיו. כך שצריך לתת כפיים לוודי אלן – אוהבים או לא, הוא עדיין שיחת העיר. וכדי שעמדתי בנושא תהיה נחרצת באופן דווקאי לא הכנסתי אותו לרשימת חמשת הסרטים הטובים של אוקטובר. את מי כן הכנסתי? את אלה:

1. ״סיפורים שאנו מספרים״

2. ״חיי עם ליברצ׳ה״

3. ״קפטן פיליפס״

4. ״המשרת״

5. ״כל הזמן שבעולם״ (ביקורת תעלה בקרוב).

לגבי ״קפטן פיליפס״ ו״המשרת״: זה מעניין. מ״קפטן פיליפס״ מאוד נהניתי בזמן הצפייה, הסרט הזה מותח כהוגן, אבל כשיצאתי ממנו התחילו אצלי חשבונות עליו; ״המשרת״ הפוך: בזמן הצפייה לא התפעלתי ממנו במיוחד, היה בו משהו סטנדרטי, מיושן, מלא חשיבות עצמית, אבל יש בו גם משהו מעניין. חשוב במובן הטוב של המילה, סרט שמנסה לברר עם עצמו מה האופן הנאות לייצוג היסטוריה.

בשני המקומות הראשונים: שני סרטים שאני מבין שהקהל לא ממש רץ לראות אותם. ״סיפורים שאנו מספרים״ הימם אותי. עוד לא מאוחר מדי להתרגש ממנו (אבל הזדרזו, כי תכף יהיה מאוחר מדי).

מבחינת סטטיסטיקה של האתר זה היה חודש מעניין. כמות הדפים הנצפים ירדה – יולי האחרון נותר חודש השיא של הבלוג בכל שנות קיומו – אבל מבחינת כמות אנשים שונים (יוניקים, מה שנקרא באינטרנטית), הרי שאוקטובר שבר את השיא הזה. אני, באופן כללי, מעדיף את מדד הדפים הנצפים: אני רוצה לדעת כמה אתם קוראים, ולא כמה קוראים אתם. אבל נחמד לראות שגם קהל חדש שלא הכיר את הבלוג קודם מדי פעם מגיע ומרענן את השורות. מעניין אם כמה מהם נשארו.

אז הנה:

5 הפוסטים הכי נקראים של אוקטובר:

״כנס העתידנים״, ביקורת (וגם פסקול)

(קמפיין פרסומי של מפיצי הסרט דרך אאוטבריין הפך את הביקורת הזאת לטקסט הכי נקרא בבלוג השנה בפער ניכר).

״המשרת״, ביקורת

״יסמין הכחולה״, ביקורת

איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את הרב עובדיה יוסף

״קפטן פיליפס״, ביקורת

(הנה לקח שלמדתי. לפעמים טקסט שנשפך ממך באופן לא מתוכנן, ואפילו לא בצורה הכי מנוסחת והכי מלוטשת, מגיע למקומות הכי רחוקים. ״איך הפסקתי לפחד״ הוא ככל הנראה הפוסט הכי ויראלי שכתבתי. הוא הופץ לכל עבר והגיע לקוראים שמעולם לא היו בבלוג וכנראה לא יהיו בו, לאנשים שלאו דווקא צורכים ביקורת קולנוע. אני חושב – בהתקרב השלושים לפטירתו של הרב – שהצלחתי להגיב איכשהו בזמן אמת לאירוע שהוא באמת משמעותי בתולדות העם היהודי בדור שלנו. אני מניח שיהיה קל יותר לזהות את זה רק בעוד כמה שנים).

ציוץ