06 נובמבר 2013 | 22:48 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

שובו של ״הנרי פול״: האל ודאנה קוראים לכם

הנרי פול (תומס ג׳יי הרדי) ופיי גרים (פרקר פוזי) מתאחדים ב״נד רייפל״

את קיקסטארטר ועולם המימון הקהילתי גיליתי לפני שנתיים בזכות האל הארטלי. הארטלי פנה למעריציו וביקש מהם עזרה: 40,000 דולר כדי לגמור את העבודה על סרטו הקצר, ״Meanwhile״. הסרט כבר צולם והיה די גמור והוא היה צריך רק עוד קצת מימון לגימור ולשלבי ההפצה. קיקסטארטר, הבנתי אז, הוא כמו פסטיבל קאן בזעיר אנפין: לקאן מגיעים מפיצים מהעולם וקונים סרטים להפצה עוד לפני שהם צולמו או הושלמו. הקנייה במצב הספקולטיבי משתלמת במחיר: לקנות פרויקט על הנייר זול יותר מאשר פרויקט שכבר הוקרן בבכורה וזכה לשבחים ולפרסים שמיד הקפיצו את מחירו. בכסף שהמפיקים מקבלים בשלב המכירה המוקדמת הם יכולים לממן את הפקת הסרט. רוב הקולנוע העצמאי עובד כך. קיקסטארטר והאתרים הדומים לו מספקים שירות דומה ברמה הקמעונאית: קנה היום את הדי.וי.די לסרט שייצא רק בעוד שנה. ההכנסה מהמכירה המוקדמת תעזור לממן את הפקת הסרט שאותו אתם כבר קונים מראש.

בתחילת דרכם של אתרי המימון הקהילתי נדמה היה שרק הכסף שמגויס על ידי הגולשים הוא כל סך המימון שהפרויקט הזה יקבל, אבל עד מהרה התברר שעל פי רוב מדובר באחד משני נתיבי מימון: האחד, הוא מימון לגימור. השלב בו כל התקציב שכבר היה נתון אזל אבל הפרויקט עוד לא הושלם. השני, במימון של לפני ההפקה, מדובר באמצעי למינוף.

כשריצ׳רד לינקלייטר התארח בפסטיבל ירושלים הוא דיבר על כך שעולם המימון בקיקסטארטר ודומיו מרתק אותו כי הוא יוצר מציאות חדשה ליוצרים עצמאיים כמותו. כשהוא ניגש למפיק כדי לגייס כסף לסרט קטן, לא מאוד מסחרי, המציאות הכלכלית של ימינו גורמת לכך שרוב המפיקים יירתעו מההרפתקאה הזאת, כי בשנים האחרונות סרטים עצמאיים הפכו לסיכון כלכלי יקר מדי (היו שנים, בתחילת שנות התשעים, שסרטים עצמאיים היו המצרך הכי מבוקש בקרב מפיקים, כי הם עשו כסף). אבל אם הבמאי מגיע למפיק ומציג לו את תוצאות הקמפיין שלו בקיקסטארטר ואומר לו: תראה, לא רק שכבר גייסתי מיליון דולר, אלא יש לי כבר 10,000 אנשים שמתעניינים בסרט הזה מספיק כדי להשקיע בו רק על סמך השם שלי והרעיון שלי – בלי לקרוא תסריט, בלי לראות טריילר. זו דרך לשכנע מפיקים ומשקיעים נוספים להיכנס לפרויקט. זה בדיוק מה שהאתר מבטיח בשמו: להתניע פרויקט, לא לממן את כולו רק באמצעותו. אני מזכיר את זה כי בחודשים האחרונים נדמה היה שלא מעט אנשים התאכזבו למצוא בקיקסטארטר יוצרים מבוססים ועשירים למדי כמו זאק בראף או ספייק לי (או עוזי וייל) מבלי להבין מה בדיוק האתר הזה נותן: דחיפה קהילתית לתוכן אלטרנטיבי, שזקוק למינוף. (ולא, זו אינה השקעה. אתם לא קונים מניה. אם הסרט הופך לשובר קופות אתם לא מקבלים אחוזים מהכנסותיו. וזו אינה תרומה. זו קניה. אתם משלמים על מוצר שאותו תקבלו, על פי רוב במחיר השוק שלו, או פחות, פלוס צ׳ופרים. אבל זו קניה של רצון טוב ורוחב לב, בגלל מרווח הזמן שבין התשלום ובין קבלת המוצר. ההשקעה שלכם בפרויקט היא, אם כן, הסבלנות).

אני חושב, למשל, שיותר יוצרים ישראליים צריכים להשתמש בקיקסטארטר ודומיו למימון הפיצ׳רים שלהם. זו דרך טובה לגלות האם הסרט מצליח להיות קומוניקטיבי באיזושהי רמה עם מישהו, האם יש לו אפיל כלשהו. לא בטוח שאבי נשר או שמי זרחין או יוסף סידר צריכים את זה (לפחות לא בשלב זה בקריירה שלהם), אבל יוצרים צעירים שמגיעים אלמוניים לקרנות הקולנוע, ויכולים להציג כבר נתון מבוסס: הפיץ׳ שלי כבר גרף לי 5,000 צופים מובטחים שכבר שילמו על כרטיס ו/או די.וי.די. 5,000 צופים זה יותר ממה שהביאו לא-מעט סרטים ישראליים שהוקרנו השנה. לדעתי צריך ללמד קראוד-סורסינג בבתי ספר לקולנוע. לא פחות חשוב מלדעת לעשות פיצ׳ינג.

ועכשיו – החל מאתמול – האל הארטלי חוזר לקיקסטארטר, והפעם כדי לממן פיצ׳ר שלם, מבראשית. הוא מחפש את המימון הראשוני: 384,000 דולר. ברור שזה לא יהיה תקציב הסרט, אלא מן הסתם עשירית ממנו, אבל זו תהיה ההתחלה: שאיתה הוא יוכל לצאת לצילומים ולגייס תקציבים נוספים בהמשך.

אבל הפרויקט החדש הזה מסקרן מאוד: הארטלי הולך לביים את ״נד רייפל״, החלק השלישי בטרילוגיית ״הנרי פול״ שהתחילה ב-1997 והמשיכה עם ״פיי גרים״ ב-2007. הסיבה שהפרויקט הזה מסקרן אותי מחולקת לשלושה חלקים: א. אני מאוד אוהב את הסרטים של האל ברטלי, שקצת יצא מהאופנה (והבין את זה) וסרט חדש שלו הוא דבר מסקרן מאוד מבחינתי; ב. ״הנרי פול״ הוא אחד הסרטים הכי נהדרים שלו והחזרה לעולם הזה – של המשורר ואיש הזבל והמשפחה המטורללת ורבת המעללים והפשעים שעמדה במרכז הסרט ההוא – היא דבר מסקרן מאוד מבחינתי (גם אם ״פיי גרים״ היה פחות טוב, באופן משמעותי, מ״הנרי פול״); ג. נד רייפל הוא הפסבדונים שבו השתמש הארטלי עד לאמצע שנות התשעים ואיתו הוא חתם על המוזיקה שהוא הלחין בעצמו לסרטיו. יש לי בבית כמה וכמה דיסקים של נד רייפל עם מוזיקה לסרטיו של הארטלי, כך שסרט שנקרא ״נד רייפל״ עשוי להיות – אני מנחש – אישי יותר? וזה דבר מסקרן מאוד מבחינתי.

“אני לא הבמאי הכי מפורסם בעולם״, כותב הארטלי בדף הפרויקט החדש שלו, ״אבל אני גם לא הבמאי הכי איזוטרי או קשה״. וזה מעניין, כי היה רגע בזמן שבו הרטלי נחשב להבטחה גדולה. זה היה בסוף שנות השמונים. הוא עשה את ״אמון הדדי״ ו״האמת שלא תיאמן״, שצולמו בלונג-איילנד והציגו חזון קולנועי קר, מנוכר, ציני, אסתטי, פסימי, שישב בול על רוח הזמן. זה היה קצת אחרי שג׳ים ג׳רמוש הפך לסנדק של הקולנוע העצמאי הניו יורקי וממש במקביל לעלייתם של ספייק לי וסטיבן סודרברג.

ההשפעה של הארטלי בזמן אמת היתה רבה. לא מעט קולנוענים ישראליים חיקו אותו בסרטי הגמר שלהם בתחילת שנות התשעים. ו״קשר עיר״ ו״ביפ״, שני סרטים ישראליים משנות התשעים, היו מעין גרסאות ישראליות לסרטים של הארטלי. נראה לי שאולי אפילו ״שורו״ (במקום שבו הארטלי פוגש את אלן רודולף). מייקל ספילר, שהתגלה בתור הצלם של הארטלי בתחילת דרכו, הפך לימים לצלם הבית – ובהמשך גם לבמאי – ב״סקס והעיר הגדולה״.

הקולנוע העצמאי – לא מעט בזכות סודרברג וספייק לי – הפך לאטרקציה אמנותית, ביקורתית וגם מסחרית כמעט בין לילה והארטלי היה שם בדיוק ברגע הנכון, ובדיוק עם הסרטים הנכונים (ומי שרוצה להתעמק ברמה האקדמית: הארטלי, סודרברג וטרנטינו הושפעו שלושתם באופן מובהק מז׳אן-לוק גודאר, אבל כל אחד מהם לקח מגודאר אלמנט אחר, ולכן למרות שאצל שלושתם תמצאו ציטוטים מפורשים מגודאר, כל אחד מהם יצר קולנוע שונה מאוד מזה של חברו).

ואכן, הם נקנו להפצה על ידי חברות ההפצה העצמאיות שצצו באותן תקופה וחיפשו את הלהיט הבא (קרי, סרט שצולם בפחות ממיליון דולר ויכניס יותר מעשרה מיליון דולר). אבל הרטלי לא הצליח לעשות את הזינוק למשחק של הגדולים כפי שעשו ספייק לי, סודרברג (שגם לו זה לקח זמן) ובהמשך קוונטין טרנטינו. למעשה, ככל שהקולנוע העצמאי נהיה מבוקש יותר, נדמה שהארטלי הלך ויצר סרטים יותר ויותר מאתגרים. פחות קומוניקטיביים. ב-1997 הוא עשה לרגע קט קאמבק קטן לתוך התודעה הביקורתית עם ״הנרי פול״ (הסרט האחרון שלו שהופץ מסחרית בארץ), שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן, ומאז הוא שוב השתבלל בפרויקטים יותר ויותר מאתגרים. מאז ״פיי גרים״, למעשה, הוא לא ביים פיצ׳ר, וכשהוא הבין (ממש כמו וודי אלן) שזו כבר משימה בלתי אפשרית עבורו לגייס מימון לסרטיו בניו יורק, הוא עבר לגור בברלין, שם עסק בעיקר בבימוי תיאטרון. ״נד רייפל״, אם תזכרו לו חסד נעורים ותתמכו בו, יהיה בעצם סרט הקאמבק שלו. ״Meanwhile״, שבזכות קיקסטארטר יש לי גם את הדי.וי.די וגם את הפסקול שלו, הראה שהארטלי עדיין יודע לייצר את הסרטים הייחודיים שלו: עם ההומור חתום הפנים, האבחנות מלאות האירוניה והמיזנסצינה שנראית לעיתים כשילוב בין מחול וסלאפסטיק. יש לו את המרקם הייחודי לו. ״נד רייפל״ הופך בזאת לאחד הסרטים המסקרנים של 2014, ואני מתכנן לעזור לו בכך.

דף הפרויקט של ״נד רייפל״ שעלה שלשום. הארטלי מתכנן להעלות לשם קטעי וידיאו וטיזרים לאורך החודש הקרוב. כדאי לעקוב (וללמוד. להרים פרויקט קיקסטארטר מוצלח דורש הפקה לא קטנה בכלל – הכוללת יצירת תוכן, וגם כוח אדם כדי לטפל בכל הצד המנהלי של הטיפול בפניות וקשר עם התומכים).

=======================

ואם אנחנו כבר בענייני מימון קהילתי הנה עוד שני פרויקטים מהשבוע האחרון שלכדו את עיני: דאנה איבגי היא לא רק שחקנית מעולה, קומיקאית משובחת וציירת מצוינת, היא גם מוזיקאית מוכשרת. לפני כשלוש שנים היא הוציאה שיר ראשון עם קליפ ביתי מצוין, ועכשיו היא מגייסת כסף כדי להיכנס לאולפן ולהקליט דיסק שלם. אסף קורמן, שבדיוק ביים אותה לסרט הביכורים שלו כבמאי, עזר לה להכין סרטון פרזנטציה חינני למדי, שגם שואל את השאלות הנכונות באשר למימון קהילתי, וגם עונה:

 

 

================

ותומר היימן צריך 74,000 דולר כדי לגמור את העריכה של ״מיסטר גאגא״, הסרט שהוא מצלם כבר שבע שנים על אוהד נהרין. סרטון הפרזנטציה שלו שולף את התותחים הגדולים: גם נטלי פורטמן וגם נהרין עצמו משתתפים בו כדי לדרבן אתכם לעזור במימון הסרט. הסרט כבר קיבל תמיכה מערוץ 8 ומהקרן החדשה, ומקרנות אירופיות, כך שאני מניח שכבר יש להם תקציב של קצת למעלה מחצי מיליון שקל. הם צריכים עוד 200,000 מהציבור – וגם כאן, מסע הגיוס מאוד מאוד מושקע – ואני מניח שהתקווה היא שהפיץ׳ הזה גם יביא לסרט חשיפה בחו״ל (כפי שקרה עם ״10 אחוז, מה הופך אדם לגיבור״ של יואב שמיר שיצא למסע השלמת מימון בקיקסטארטר שגרם למייקל מור להשקיע בסרט כסף ולקבל קרדיט של מפיק שותף). הנה הדף של ״מיסטר גאגא״ וגברת פורטמן. אני מוכן לשים כסף בפרויקט רק אם מבטיחים לי שתומר היימן לא מספר את סיפורו של אוהד נהרין בתור סיפורו של תומר היימן עם קריינות בגוף ראשון וצילום עצמי של המסע שלו בעקבות נהרין, כי זה מה שקרה עם ״10%” וזה הרס לי את הסרט.

===============

ומכיוון שאני מקבל בכל יום המון פניות מאנשים שמנהלים דפים למימון פרויקטים – כמעט כל סטודנט לקולנוע כיום מבקש מימון מהציבור, למרות שאין לו באמת מה למכור – אני בהחלט לא יכול להתייחס לכולם או להעלות את כולם כאן. בשלב זה של חיינו, אני כן מתכוון להעלות בבלוג לינק לכל מיזם למימון ציבורי של פיצ׳רים ישראליים עלילתיים (עד שזה ייצא משליטה), אבל פרט לכך, אני בספק. אני פשוט לא עומד בקצב.

 

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה