"הדוכסית", הביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 12.11.2008
בצאתי מהצפייה ב"הדוכסית" תהיתי לעצמי: האם הדמות שמגלמת קירה נייטלי, אשת אצולה בשם ג'ורג'יינה ספנסר, קשורה איכשהו לליידי דיאנה ספנסר, לשעבר הנסיכה מוויילס? ובכן, כן. הנסיכה דיאנה היא נצר לשושלת של אותה דוכסית משם הסרט הבריטי החדש של הבמאי סול (שאול) דיב (בנו של דוקומנטריסט הבי.בי.סי הדי נחשב, מייק דיב). ועוד: אותה דוכסית גורג'יינה גם אחראית להולדת השושלת ממנה תבקע גם שרה פרגוסון, היא הדוכסית פרגי. ולא רק זאת: האציל גריי איתו היא מנהלת רומן ושלימים יהפוך לראש ממשלת אנגליה הוא אותו ארל גריי שעל שמו קרוי התה המפורסם (אם כי נסיבות הענקת שמו לתה בניחוח ברגמוט לא מוזכרים בסרט. אולי ב"הדוכסית 2”). אך בעוד חשבתי שבכך אני, באדיבות וויקיפדיה, מטעין את חיבתי לרכילות מונארכית מתברר שלמפיצי הסרט יש אג'נדה אחרת: בטריילר של הסרט, אותו ראיתי בזעזועי אחרי שכבר צפיתי בסרט, מוצגת העובדה שהסרט עוסק בנצר למשפחתה של דיאנה כנקודה המרכזית והקריטית במהות קיומו. משהו כמו "רבותי, ההסיטוריה חוזרת". וזאת למרות שג'ורג'יינה, שחיה אי שם במאה ה-17, לא נהרגה בתאונת דרכים בשעה שנרדפה על ידי צלמי פפראצי. החיבור בין דיאנה ל"הדוכסית" עושה לדעתי עוול איום לסרט סימפטי למדי. הוא עושה לו רדוקציה. הוא הופך את הסיפור של שתי הנשים לעלילה גנטית, סיפור של גורל ביולוגי, שושלתי, במקום לסיפור פמיניסטי הקשור בנשים ובמעמדן באשר הן. “הדוכסית" הוא סרט יפה תואר, מהזן המוכר הצפוי והמעט נדוש, אבל סביר בהחלט מסוגו וראוי לצפייה למי שחובב(ת) סרטי תלבושות תקופתיים על טרדות האצולה הבריטית. אבל אני גם לא יכול שלא לתהות האם העולם המיוסר, בו כלואה האשה בנשואיה, אינו סממן המאפיין תקופות עבר? האם העלילה הזאת, על אשה עוצמתית וכריזמטית שסוחפת אחריה מדינה שלמה אבל הופכת לאסירה בתוך נישואיה ואחוזתה ומעמדה ומנוצלת על ידי בעלה, האם היא עדיין רלוונטית לימינו, או שיש בה משום התענגות על מצוקות שכבר (ברובן) תוקנו? ואם הסרט אינו משתמש בעבר כדי להגיד דבר מה על הווה, האם יש לו זכות קיום כלשהי, מלבד העובדה שהתמונות שבו נאות לעין?
אף מילה על שרלוט רמפלינג? 🙂
ראשית : מסכים לחלוטין. מאוד אהבתי את "הדוכסית". סרט שפועל בתוך מסגרת מאוד מוכרת, אבל מוציא את המיטב מתוך אותה מסגרת (וכן, "חובב סרטי תלבושות…" זה אני).
מעבר לכך שהתמונות בו "נאות לעין", והצילום בכלל יפהפה (אחד השוטים הראשונים בסרט הוא סטדי קם מרשים הנמשך לאחור, ושומר על קלוז אפ של הגיבורה שנמצאת בתנועה),מרכז הכובד של הסרט, והסיבה העיקרית להצלחתו, היא קירה נייטלי. הצגת משחק נהדרת, מרגשת, מלאת ניואנסים ובעיקר מאופקת לרוב. היו סצינות שבהן חשבתי : כן, אלו סצינות שעוד יילמדו בבתי ספר למשחק. וזאת, למרות שרייף פיינס מאוד משתדל, אבל לרוב לא מצליח להסביר לי איך יכול להיות שלאיש הזה אין ולו תשוקה אחת בחיים, ולו דבר אחד שבאמת מעניין אותו. ואולי כאן יש משהו חסר בתסריט. ומצד שני, זהו אינו תסריט שחותר לתשובות קלות (ובהקשר זה : הופתעתי, ובדיעבד, אולי לא כל כך, לראות את שמו של אנדרס תומס ינסן חתום על התסריט. ינסן כתב תסריטים לסרטיה של סוזאן ביר הדנית, וכן ל"שיר האחרון של מיפונה" ולחדש המצטלם של פון-טרייר).ואולי, לכן, מסע הקידום של הסרט מנסה, בגמלוניות רבה, להשלים את מה שלהרגשת הפרסומאים חסר : הרלונטיות שלו להיום. בסרט לא מוזכרת דיאנה ולו במילה, אבל עצם העובדה ששמה ריחף באויר (אני ראיתי את הטריילר לפני הסרט. כמה פעמים) מעלה את השאלה האם באמת המצב היום כל כך שונה ? הרי יש כמה נקודות השקה בין חייה של ג'ורג'ינה ספנסר ובין דיאנה ספנסר.
הרגע שבתי מהסרט. נהניתי בדיוק ממה שציינת, תקופתי, תלבושות, צילום מוקפד, משחק בסדר גמור.
מה שהיה מוזר בעיני זה שלא היו כמעט אנשים באולם (אולם 1 – האולם הגדול של לב) – אבל ניחא, הצגה של 19:30, אנשים עוד בארוחות השבת וכו', אבל יצאנו ב-21:30 מהסרט, וכל האזור סביב "לב" שומם. מיתון? אמא'לה.
"הדוכסית" הוא סרט חביב אבל חסר מהות וכולו מתפקד בעצם כתירוץ לקירה נייטלי להחליף עוד ועוד תלבושות.
גם במוצא"ש המצב בסנטר העליון היה דומה
כנראה שהקהל בכל זאת מחפש משהו יותר מאתגר מעבר למצטלם ולבוש יפה בפיג'מה כזו או אחרת ( גם אם זו קיירה נייטלי שאגב הפרומואים הקפידו להראותה לא ממש לבושה ), סרטי פיג'מות הוא המונח הכל כך מדוייק שאשתי הגדירה וכה מיטיב לייצג את סרטי הז'אנר.
יכול להיות שהבעיה אינה בסרט אלא באולם? אני מחבב את קולנוע לב אבל כבר לא יכול למצוא פרטנרים ללכת אליו. אנשים מעדיפים לקחת את הרכב (להפסיד חניה! בלב העיר!!1) ולנסוע ל-YES פלאנט מאשר לשבת על הכסאות המרופטים עם הסאונד החורק של לב 1, או לראות סרט על מסך בגודל של טלויזיה באולמות הקטנים של לב.