22 נובמבר 2013 | 09:35 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

רצח קנדי: היום לפני 50 שנה (וגם: ״פארקלנד״, ביקורת)

פריים אחד מתוך סרט הסופר-8 של אברהם זפרודר שלכד את רצח קנדי

״פארקלנד״ של פיטר לנדסמן הוא סרט בינוני וזניח, אבל התזמון שלו מושלם.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 19.11.2013

זה קרה ביום שישי, 22 בנובמבר 1963. היום, יום שישי, 22 בנובמבר 2013, ימלאו לאירוע הזה חמישים שנה בדיוק, על היום. היום בו נחת נשיא ארצות הברית, ג׳ון קנדי, בשדה התעופה לאב פילד (שדה האהבה) שבדאלאס טקסס, במסגרת מסע שהוא עשה במדינה הדרומית. משדה התעופה הוא יצא עם שיירת מכוניות לנסיעה איטית בת 45 דקות ברחובות הראשיים של דאלאס, שם חיכה לו קהל של כ-200,000 צופים, שנפנפו לו בשעה שהוא עשה את דרכו לבניין הסחר המקומי, שם היתה אמורה להתקיים פגישתו הראשונה בעיר. בשעה 12:15, כשמכונית הנשיא, בה ישבה גם ג׳קלין קנדי, הגברת הראשונה, ומושל טקסס, פנתה מרחוב אלם לרחוב האוסטון וחלפה על פני כיכר דילי, ירה לי הארווי אוסוולד – שישב בקומה העליונה של בניין ששימש כמחסן ספרי לימוד – שתי יריות מרובה צלפים רב עוצמה שהרגו את קנדי ופצעו את המושל. בכיכר דילי, מול שיירת הנשיא, עמד סוחר הבגדים אברהם זפרודר עם מצלמת 8 מ״מ חדשה, וצילם בהתרגשות את ביקורו של הנשיא בעירו. הסרטון הביתי שלו תיעד את מותו של קנדי בצלילות מצמררת: ירייה ראשונה נכנסת מהגב ויוצאת דרך הגרון, כשהנישא לפתח אוחז את גרונו, ואז יריה שניה שמרסקת את ראשו ומעיפה חלקים מוחו ומגולגלתו על שמלתה של ג׳קלין.

כמו רבים שנולדו אחרי רצח קנדי, כל מה שאני יודע על הרצח, אני יודע מהקולנוע. כל שם של מקום ושל רחוב ושל אתר הקשורים ברצח הזה הונצחו בקולנוע. לעיתים באופן ישיר (״שדה האהבה״ היה שם של סרט העוסק במסען של שתי דמויות להלווייתו של קנדי), לעיתים באופן עקיף (כשווס קרייבן קרא לסדרת סרטי האימה שלו ״סיוט ברחוב אלם״, הוא בוודאי חשב על נתיב הנסיעה האחרון של קנדי).

הקולנוע גם מלמד אותנו איך הרצח הזה השפיע על אמריקה: הקולנוע של החצי השני של שנות הששים, שנעשה אחרי רצח קנדי, לא דומה במאום לקולנוע שנעשה בתחילת שנות הששים. אמריקה התבגרה בין לילה, שיערה האפיר, והיא נכנסה למצב פוסט-טראומטי. הקולנוע – שנהיה קודר, אלים, וציני מאוד בבת אחת – סיפר על אמריקה שונה.

50 שנה חלפו, אבל הקולנוע האמריקאי די מתעלם מיום השנה העגול הזה. רצח קנדי כבר עובד היטב בתרבות האמריקאית ונדמה שלא נותר עוד מה לספר. כל מה שקיבלנו השנה היה דוקו-דרמה אחת בערוץ נשיונל ג׳יאוגרפיק בהפקת רידלי סקוט, סרט תיעודי נוסף בערוץ PBS וסרט קולנוע עצמאי שבא והלך בלי להשאיר חותם בשם ״פארקלנד״, שיצא השבוע גם בישראל.

האובססיה סביב רצח קנדי התבשלה על אש קטנה והתפרצה בתרבות האמריקאית לפני 20 שנה, רגע לפני יום השנה השלושים לרצח. זה התעורר לא מעט בזכות סרטו של אוליבר סטון ״JFK״ מ-1991, אחד הסרטים החשובים של אמריקה בת זמננו, שגם האיר נקודה מעניינת בפסיכולוגיה האמריקאית: רצח קנדי הפך את אמריקה לפרנואידית.

עכשיו מגיע ״פארקלנד״ שכתב וביים העיתונאי לשעבר פיטר לנדסמן. המודל שעמד לנגד עיניו של לנדסמן ברור: הוא מן הסתם ראה את ״בלאדי סאנדיי״ של פול גרינגראס – המתעד את השעות שלפני ואחרי טבח של אנשי האיי.אר.איי באירלנד על ידי שוטרים וחיילים בריטיים – ורצה לעשות משהו דומה עם רצח קנדי. הוא קרא לסרט שלו על שם בית החולים אליו הובהל קנדי, ושאליו יובהל יומיים אחר כך לי הארווי אוסוולד, אחרי שהוא עצמו נורה. מותם של שניהם ייקבע על אותו שולחן ניתוחים, עם אותו צוות, ושניהם יובאו למנוחות באותה שעה, כל אחד בצד אחר של אמריקה, כל אחד בהלוויה שונה לחלוטין.

כמו ״בלאדי סאנדיי״, גם ״פארקלנד״ מצולם כמו סרט תיעודי עם מצלמה רועדת שמנסה לשוות לאירועים תחושה של אמת מתועדת. כשעלו כותרות הסיום תחושה של סיפוק עלתה בי כשהבחנתי שבארי אקרויד, הצלם של ״בלאדי סאנדיי״, צילם גם את ״פארקלנד״. עסקנו באקרויד ומצלמתו הרועדת והמגורענת גם אגב ״קפטן פיליפס״, הסרט האחרון שצילם לגרינגראס, ועתה אני כבר יכול לנסח סופית: כשאקרויד מצלם, אני לא אוהב.

״פארקלנד״ היה יכול להיות סרט מעניין, אבל הוא נכשל שוב ושוב. תחילה מבחינת המבנה. 45 הדקות הראשונות שלו מתרחשות כמעט בזמן אמת, ומתעדות את השעה הראשונה שמיד אחרי הרצח. הסרט, ייאמר לזכותו, לא מבזבז זמן: ההתנקשות עצמה מתרחשת בדקה השמינית של הסרט. קנדי אינו דמות בסרט. אבל אחרי 45 דקות של כמעט-זמן אמת, הסרט מתחיל לתת ספיד ולדחוס לתוכו גם את שלושת הימים הבאים, ומשנה לחלוטין את תשומת הלב הגדולה לפרטים שהפכה את תחילת הסרט לקצת יותר מעניינת. בעיה נוספת קשורה לדמויות. הסרט מספר כמה סיפורים מקבילים על כמה דמויות שחייהם נקשרים לרצח קנדי: המתמחה הצעיר וחסר הניסיון שפתאום מגלה שהנשיא מונח על שולחן הניתוחים במשמרת שלו; אברהם זפרודר, המתמודד עם מה שעיניו ראו ומצלמתו צילמה; סוכן האף.בי.איי שפישל בעבודת המודיעין; ואחיו של אוסוולד, רוצחו של הנשיא. האפיזודה של זפרודר (בגילומו של פול ג׳יאמטי) היא בעיניי המעניינת ביותר בסרט, והיתה ראויה להיות מורחבת לסרט נפרד, שעוסק רק בו. למרות שהסרט נושא את שמו של בית החולים, הרי שהסצינות המתרחשות בו הן מהחלשות בסרט, כמו לא מעט סצינות נוספות, בסרט שהוא בסופו של דבר אולי מפורט מאוד מבחינת תחקיר, אבל מבולבל מאוד מבחינה דרמטית. תחושה הדוקו-דרמה וההתמקדות בזוטות הופכות את ״פארקלנד״ לסרט זניח ונשכח, שעיקר העניין בו הוא מועד הפצתו בסמוך לציון יום השנה החמישים לרצח, והעובדה שהוא מזכיר שהאירוע הזה זכה לטיפולים מעניינים בהרבה בקולנוע.

למרות הרצון של לנדסמן להישאר ענייני ודוקומנטרי, סרטו סובל מלא מעט פאתוס. אבל הוא כן מצליח להעביר סנטימנט אחד ברור: נדמה שאחרי רצח קנדי, לא היה אף נשיא שזכה לכזאת אהבה והערצה מצד האזרחים. כאילו שהרצח הזה שבר את לבם של האמריקאים והם לא הירשו לעצמם מאז להתחבר רגשית לנשיאיהם, ואף להפך – היחס כלפיהם נהיה ציני למדי (ברק אובמה קצת שינה את התחושה הזאת, לפחות בקדנציה הראשונה שלו).

וכל מה שחשבתי עליו הוא: האם בנובמבר 2045 ייצא למסכי הקולנוע בארץ סרט שיעסוק בריאליזם מדוקדק שכזה בשעות ובימים שאחרי רצח רבין?

===================

וגם:

הסרטים הטובים ביותר שנעשו על רצח קנדי

1. ״JFK״, אוליבר סטון (1991)

מותחן היסטורי/פרנואידי. קווין קוסטנר חוקר את רצח קנדי, ומשוכנע שהוא פיצח קנוניה. סטון העמיד במרכז השולחן את הדיבור שהיה אז די איזוטרי: התיאוריה לפיה לי הארווי אוסוולד לא פעל לבד באותו יום, ושהוא היה למעשה שעיר לעזאזל עליו תפלו את האשמה אלה שבאמת היו אחראים על הרצח. ומי היה אחראי לרצח? תבחרו: הקומוניסטים, אנשי לובי הנשק והסי.איי.איי, כולם יחד. סטון יצר סרט מבריק בבימויו – אגב, לדעתי, סרטו הטוב ביותר אי פעם – ומטריד מאוד בהשפעותיו ובמניפולציות שלו, שמנסה לאשש את התיזה לפיה רצח קנדי היה, למעשה, חלק מהפיכה צבאית שקטה שהתחוללה בארצות הברית, סביב המלחמה בווייטנאם, שקנדי שקל להביא אותה לקיצה, ולובי הנשק רצה להבטיח שהמעורבות האמריקאית בווייטנאם רק תגבר, דבר שאכן קרה כשלינדון ג׳ונסון, סגנו של קנדי, הושבע לתפקיד הנשיא.

2. ״עולם מושלם״, קלינט איסטווד (1993)

רצח קנדי למעשה לא מוזכר בסרט הנפלא הזה של קלינט איסטווד (קווין קוסטנר בתפקיד הראשי גם כאן. אלה היו ימי הזהב שלו), אבל זה אחד המשלים היפים המתארים את אמריקה של לפני ואחרי הרצח. השם הסמלי, ״עולם מושלם״, עוסק בתחושה שאבדה שהתמימות של אמריקה הגיעה לסיומה באותו יום בנובמבר 1963. עלילת הסרט עוסקת במרדף המתנהל אחרי פושע שחטף ילד, מרדף בטקסס בנובמבר 1963. יש בסרט לא מעט רמזים לכך שכל מה שקורה, קורה במקביל למסעו של הנשיא, ושסיפור קטן וזניח – אבל שישנה את חיי גיבוריו – מתחולל בשעה שסיפור גדול בהרבה מתרחש לא הרחק משם.

3. ״בקו האש״, וולפגנג פיטרסן (1992)

ושוב קלינט איסטווד. ושוב תחילת שנות התשעים, להזכיר לנו ששלושים שנה אחרי הרצח הוא הבשיל לכדי יצירות קולנועיות מעניינות ומטרידות. ושוב, על דרך ההשאלה: איסטווד מגלם סוכן השירות החשאי שכשל בהגנה על קנדי, ושנים אחרי מנסה לפצות על הכשלון במצוד אחר מתנקש פוטנציאלי חדש לנשיא.

4. ״שדה האהבה״, ״מלקולם אקס״ (1992)

שני סרטים מאותה שנה המותחים קו מעניין בין רצח קנדי לרצח מרטין לותר קינג חמש שנים אחר כך, והתעוררות התנועה לזכויות האדם ומאבק השחורים לשיוויון שהתעורר לחיים אקטיביים וסוערים אחרי רצח קנדי.

5.”בוב רוברטס״, טים רובינס (1992)

הסרטים האלה פרצו במלאת 30 שנה לרצח, וכמו במקרה של ״בוב רוברטס״ הם כבר פראפרזה צינית על זכר ההתנקשות בקנדי. אבל מה ש״בוב רוברטס״ מזכיר לנו הוא שבאמצע שנות השבעים היה גם את ״נאשוויל״ שעיבד התנקשויות פוליטיות ומוזיקה לסרט היסטורי/פוליטי אחד. וגם את ״The Parallax View״ של אלן ג׳יי פאקולה, אולי הסרט הכי עוכר שלווה על התנקשות פוליטית שנעשה אחרי רצח קנדי.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה