22 נובמבר 2013 | 13:42 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

״היועץ״, ביקורת

״היועץ״. לא ארץ לזקנים

אני עובר על הפילמוגרפיה של רידלי סקוט ומגלה בה תבנית מפתיעה: בכל עשור יש לו סרט טוב אחד. אני רוצה כבר לשבור פאסון, לצאת מהכלים ולצעוק: רידלי סקוט הוא הבמאי הגרוע בעולם, אבל אני לא מצליח. כמעט בכל פעם שיוצא סרט חדש של סקוט אני עובר את החוויה הרגשית המתישה הזאת ואת התקציר הביוגרפי הנלווה אליה: אני עדיין מאוהב מדי ב״הנוסע השמיני״ וב״בלייד ראנר״, מסרטיו הראשונים, כדי שאוכל לבוא ולזרוק את הבמאי הזה לפח מבחינתי ולהפסיק לרוץ לראות כל מה שהוא עושה. אבל הוא כמעט בכל פעם שובר את ליבי. גם הישגיו הם כאלה שאני זקוק ללא מעט אפולוגטיקה כדי להתלהב מהם: ״פרומתיאוס״, סרטו הקודם, היה לא רע, לפחות ויזואלית. ״בלק הוק דאון״, עשור לפני כן, היה לא רע, לפחות ויזואלית. ״תלמה ולואיז״, מהעשור לפני כן, היה סרט אהוב, אבל לא על ידי. ואני מנהל מערכת יחסים לא יציבה עם ״גלדיאטור״, סרט שלפרקים אני שונא ולפרקים פחות, אבל שהוא, ככל הנראה, המייצג הנאמן ביותר לסגנון ולתוכן שמעסיק את סקוט, ולא ״בלייד ראנר״ או ״הנוסע השמיני״ שממרחק שלושים שנה פלוס מתחילים להיראות כמו פוקסים.

כל זה בא לומר שרידלי סקוט הוא עדיין בר המזל שמקבל תסריטים משובחים מהאולפנים, אבל הבן זונה שהורס אותם. אני חושב שאם הייתי קורא את התסריט שכתב קורמק מקארתי ל״היועץ״, הייתי מעריץ אותו. מבחינת כתיבה, זה בדיוק מסוג הפרויקטים שהייתי מתלהב מהם. מקארתי כתב על אנשים תמימים ותאבי בצע שנכנסים לעולם שגדול עליהם בכמה מספרים, עולם של טורפים וסוחרי סמים. זה סיפורו של עורך דין (לא ברור לי למה בעברית קוראים לו ״היועץ״) שמסדר עניינים לחבריו החיים בפאתי החוק, אבל כשהוא מקבל הזדמנות להשתתף באחד ממיזמי הסמים של חבריו, הוא חוצה קו שעליו הוא ישלם מחיר כבד. מקארתי, סופר בדרך כלל (שספריו ״כל הסוסים היפים״, ״לא ארץ לזקנים״ ו״הדרך״ עובדו לסרטים מצוינים), בחר הפעם לכתוב ישירות למסך, בלי לעבור דרך ספר קודם, ואין לי ברירה אלא להניח שסקוט פשוט לא הבין את התסריט (זו לא פעם ראשונה אצלו, לדעתי). זה תסריט ציני מאוד, מפלצתי ממש, נוטף מיזנתרופיה, שמציג את כל מה שפגום בבני אדם. הוא היה יכול להיות סרט אופראי, פרוע ומסחרר. הוא מציג דמויות תיאטרליות – הן מנהלות אורח חיים יצרי ופרימיטיבי, אבל עוצרות כדי להגיש מונולוג מושחז ומבריק למדי על משמעות החיים (למשל: הסצינה בה רובן בליידס, בתפקיד בן סצינה אחת בלבד, בתור קודקוד קרטל הסמים, מסביר למייקל פסבנדר, הוא הפרקליט, שלפני שהוא מקבל החלטה הוא חי בעולם אחד ואז אחרי קבלת ההחלטה הוא גרם לשינוי העולם בו הוא חי ויצירתו של עולם חדש, שהעלים את העולם הישן, הוא ניסוח מבריק גם של מכאניקת הקוואנטים וגם של מהות הבחירה החופשית, ומחירה. הסצינה הזאת כתובה לעילא, ומבוימת באופן מחפיר). היה צריך במאי פסיכופט כדי לביים את הסרט הזה ולהוציא אותו היטב. בשנות השבעים זה היה יכול להיות, נגיד, רומן פולנסקי. בימינו, ג׳ון הילקוט עשה עבודה טובה עם מקארתי ב״הדרך״ והציג היטב פסיכופטים רצחניים, אבל עם לב טוב, ב״ארץ יבשה״, הוא היה חוגג על הסרט הזה. ניקולס ווינדיג רפן (״רק אלוהים סולח״) היה משתולל כאן – אחרי הכל זה סרט עם עריפת ראשים וקטיעת שאר איברים. אבל רידלי סקוט מגיע בתור ג׳נטלמן אנגלי, קר, קשיש ומחושב, ומייבש לסרט את הצורה. הוא מביים את התסריט באופן כה אחיד – כל הדמויות מדברות באותו ניגון – שהוא גורם לכל הדמויות להיראות זהות זו לזו, דבר שגורם לנו לא להאמין לאף אחת מהן. האם חאווייר בארדם, עם שיער הראש-דשא שלו, מדבר בכנות או משקר לחברו הפרלקיט? האם סיפור אהבה בין הפרקליט ואהובתו הלטינית אמיתי, או סיפור כיסוי למשהו אחר? ברגע שהדמויות הופכות לא אמינות, כל המהלך של הנפילה לתהום שלהן מאבד מעוקצו והסרט הופך לקרב יריות בין גנגסטרים שלא אכפת לנו מהם.

באופן משונה, ״היועץ״ מגיע אלינו פחות משנה אחרי שהגיע ״בלי חוקים״, סרטו האחרון של אוליבר סטון שסיפר סיפור כמעט זהה, על אנשים שמתעסקים עם קרטל הסמים המקסיקני והאשה שנקלעת באמצע. סיפור אולטרה-אלים, שמנסה להיות קומי ומפחיד בה בעת, מצולם בצבעים זרחניים, ולא עובד במאום. שני הבמאים הוותיקים האלה כשלו בניסיונם לספר סיפור עכשיו, מלא ליבידו ודם. שניהם חשפו את העובדה שבליבם חלל חשוך שנהנה לראות אנשים נרמסים, ואין להם את היכולת להפוך את זה להיגד פילוסופי עמוק יותר על מהות רדיפת הכוח ההרסנית שמניעה את העולם, או לפחות חלקים ממנו. נדמה שהם מוקסמים מהעולם הזה, ומביימים אותו כמו ראשי הקרטל, ולא כמו האנשים שמנסים להימלט על נפשם ולהציל את נשמתם.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “״היועץ״, ביקורת”

  1. איריסע 23 נובמבר 2013 ב - 9:21 קישור ישיר

    יש לי את אותה בעיה עם רידלי סקוט. הוא אחד הבמאים האהובים עליי וכל סרט חדש שלו שובר לי את הלב. אבל אני לא מסוגלת “להתגרש” ממנו (כמו שכבר עשיתי עם דני בויל אחרי טראנס, ואלמודובר אחרי סרטו האחרון).
    ב”יועץ” יש כמה רעיונות מעניינים וקאסט מעולה, אבל משהו לא עובד שם. זה לא תירוץ, אבל אולי זה בגלל שבאמצע צילומי הסרט הזה הוא התבשר שאחיו התאבד? כן, אני מנסה לתרץ את הכישלון, מה לעשות אני עדיין אתן לרידלי הזדמנויות…

    • ד. 30 נובמבר 2013 ב - 5:14 קישור ישיר

      אלמודובר ב”לעוף” וגם בויל ב”טראנס” (אבל פחות. סרט מהנה אבל פחות זורם מ”לעוף” לדוגמה).
      דבר אחד בטוח- בויל דווקא משתפר אחרי הקשקוש ההודי זוכה האוסקר, עשה שני סרטים מהנים בהרבה- 127 שעות וטראנס. אז נכון שהם “”רק”” מהנים.
      אבל זה כבר הרבה.
      לעוף מהתרגשות (וגם הקודם של אלמודובר מצויייןן, רק קודר בהרבה)
      וטראנס- הם טובים, צעירים, מהנים. מה, כל סרט חייב איזו טרגדיה מצמררת ?
      Lighten UP women
      (:

  2. חוה 29 נובמבר 2013 ב - 23:25 קישור ישיר

    מצטערת הביקורת הפעם של יאיר רווה. מגוחכת. ומנופחת מחשיבות עצמית. אין אף הנמקה לכל אחת מהטענות שהמבקר מעלה. פשוט צחקתי. ביקורת ילדותית. ראיתי את הסרט, והוא עובד! סרט מצויין, שמשאיר הרבה חומר למחשבה, ועשויי נהדר בידי רידלי סקוט. כל השאר בכתבה זה פטפטתטת וים של מילים מיותרות. שום דבר רציני לא על הסרט עצמו. מצטערת שוב.


השאירו תגובה