וכאילו כל מה שקרה היום לא מספיק, אנחנו טובעים הערב תחת מבול של כותרות, שכל אחת מהן היתה צריכה להספיק לפוסט שלם. אז נעבור אחת-אחת:

1.

גל גדות תהיה וונדר-וומן ב״סופרמן נגד באטמן״ של זאק סניידר. זו כותרת מדהימה. הישג כביר לגל גדות, שמזנקת עכשיו לליגה של הענקים (לא יעזור, ״מהיר ועצבני״ תמיד יהיה קצת בי-מובי באופיו ובנשמתו, עכשיו זה כבר ליגה אחרת). קודם כל, זה אומר שלזאק סניידר יש חולשה לברונטיות ישראליות. איילת זורר היתה אמא של סופרמן ב״איש הפלדה״ ועכשיו גל גדות תהיה מושא חיזוריו, וגיבורת על בפני עצמה (ועוד להיכנס למגפיה של אחת מגיבורות העל הכי איקוניות). היא תהיה השחקנית הנשית הראשית מול בן אפלק (באטמן) והנרי קאוויל (סופרמן). ואם וורנר יחליטו לעשות סרט בסדרת ״ליגת הצדק״, היא יכולה להמשיך לגלם את הדמות גם בשלל סרטי המשך וספין-אופים. בקיצור, הצלחה כבירה. והאמת? מוצדקת. למה?

אני צריך להזכיר כאן את סיפור גל גדות שלי, כי זה ככל הנראה הכי קרוב שאני אגיע לגיבורי על. גדות שיחקה בסדרה שהייתי מיוצריה, ״קטמנדו״. שכתבנו את הדמות שלה, ימית שמחפשת את אחותה שנעלמה במזרח, דמיינו שתגלם אותה שחקנית אלמונית. אבל אז עלתה ההצעה להזמין את גל גדות לאודישן. אני זוכר שגלגלתי עיניים, בטח גם נחרתי ״פחחחח״ כזה או אחר בסנוביותי, וחשבתי שזה רעיון רע. אבל אז ראיתי את האודישן שלה. היו שני אודישנים אדירים שראיתי בכל מהלך הליהוק של ״קטמנדו״. על האחד אני לא יכול לספר כי הוא לבסוף לא היה בסדרה, אבל השני היה של גל גדות. היא העיפה אותנו מהספה. זה היה אודישן מבריק של מישהי שקלטה את הדמות כאילו שהיא ישבה חודשים עם הכותבים. למדתי את הלקח שלי לא לשפוט אנשים על פי הקמפיינים הפרסומיים שלי. היא היתה נפלאה. נפגשנו פעם אחת, בהקרנת הבכורה. זה כל מה שיש לי בנושא הזה.

2.

פסטיבל סאנדאנס פרסם את רשימת הסרטים בתחרויות המרכזיות שלו במהדורה ה-30 שלו שתתקיים בינואר השנה. סרט הפתיחה של התחרות התיעודית הבינלאומית יהיה ״הנסיך הירוק״ של נדב שירמן (״מרגל השמפניה״, ״חדר חושך״), החלק השלישי בטרילוגיית הריגול שלו, והפעם סיפור המבוסס על הספר ״בן החמאס״, על בנו של בכיר חמאס שגויס לשב״כ כדי לרגל אחר אביו. גם ״לכודים ברשת״ של הילה מדליה יתחרה באותה תחרות.

האכזבה שלי היא שאין אף סרט ישראלי בתחרות העלילתית הבינלאומית. ממש קיוויתי למצוא שם את ״אפס ביחסי אנוש״ של טליה לביא, סרט שפותח בעזרת מעבדות סאנדאנס. אבל הוא לא שם. אולי הוא יהיה בפסטיבל ברלין?

הנציגות הישראלית היחידה בתחרות הבינלאומית היא של נועז דשא, בנו של אברהם (דשא) פשנל, שיגיע לסאנדאנס עם סרטו ״צל לבן״, הפקה גרמנית, עליה כבר זכה בפרס בפסטיבל ונציה.

3.

כמה שעות אחרי שהעליתי את הטריילר ל״היא״ של ספייק ג׳ונז הגיעה הידיעה שהוא נבחר לסרט השנה של ה-NBR (ה-National Board of Review). כתבנו על הגוף הזה כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות. זה השלד של מה שהיה פעם מוסד הצנזורה האמריקאית לפני שהיא חדלה מלהתקיים ב-1968 (כך שלמעשה התרגום הנכון לשם האירגון הזה הוא ״המועצה לביקורת סרטים״). זה גוף שזוכה ללא מעט בוז מצד אנשי התעשייה באמריקה – אין שם ממש קולנוענים, רק פונקציונרים שרוצים למשש אבק כוכבים – אבל ממש כמו עם אנשי גלובוס הזהב, יש להם לובי טוב, יש להם טיימינג טוב (הם מפרסמים את זוכיהם ממש בתחילת עונת הפרסים), ויש להם חושים טובים: הסרטים שהם מציינים לשבח הם ברובם באמת הסרטים שיהיו מרכזיים בעונת האוסקרים, אז הם טובים בצימצום רשימת הסרטים ומיקוד תשומת הלב באלה שיהיו המובילים במירוץ לאוסקר.

אז ה-NBR לא נתן כלום ל״חלום אמריקאי״ של דיוויד או. ראסל, אבל נתן את פרס הסרט והבימוי לספייק ג׳ונז. מעניין. פרס הסרט הזר יינתן ל״העבר״ של אסגר פרהאדי. מעניין עוד שאת פרס סרט האנימציה הם נתנו ל״הרוח נושבת״ של היאו מיאזאקי ואת הפרס התיעודי ל״סיפורים שאנו מספרים״ של שרה פולי, ממש כמו מבקרי הקולנוע של ניו יורק מאמש. וכמו מבקרי ניו יורק, הם די מתעלמים מ״12 שנות עבדות״. הנה רשימת הפרסים המלאה.

4.

״טיים מגזין״ ו״אמפייר״ פירסמו את רשימת סרטי השנה שלהם. במקום הראשון: ״כוח משיכה״. הנה הם.

5.

זה היה מותח מאוד, זה כמעט לא קרה, אבל ברגע האחרון הוא הצליח: האל הארטלי השיג את 384,000 הדולר שהוא ביקש לגייס באמצעות קיקסטארטר כדי לצלם את סרטו החדש ״נד רייפל״. לגייס את מאה אלף הדולר הראשונים היה לו קל ומהר, וזה נראה כאילו הפרויקט הזה יצליח מהר מאוד. אבל לפני שבוע, בסביבות ה-170,000 דולר, המימון נעצר. כאילו שהארטלי הגיע למקסימום, לתקרה שלו. ואז הוא שלף את הטריק עליו כתבנו בשבוע שעבר: הוא הציע את זכויות ההפצה הבינלאומיות של סרטו. דבר כזה עוד לא נעשה, וכנראה מסיבה טובה – יממה אחר כך הארטלי נאלץ לבטל את האופציה הזאת אחרי שספג לא מעט גערות. בראש ובראשונה מקיקסטארטר, שהבהירו לו שמכירת זכויות הפצה היא בעצם סוג של השקעה, וקיקסטארטר לא מוכר אחוזי רווח בפרויקטים, אלא רק מצרכים. אני מניח שגם מפיצים ממוסדים גערו בו על כך שהוא מנסה לעקוף אותם. באותו לילה הארטלי שלח מייל שבור בו הוא הרים ידיים ואמר שאין סיכוי להגיע ליעד בשבוע שנותר ושהוא מבטל את קמפיין הגיוס. וגם כאן, תוך כמה שעות הוא חזר בו כשהוא מספר שהוא קיבל לא מעט מיילים וטלפונים שצועקים עליו להמשיך עד הסוף ולא להתייאש. ואכן, זה היה קרוב לכישלון, אבל לבסוף הצליח. למי שיש סבלנות לעבור על רשימת 1,789 האנשים שתמכו בקמפיין שלו, זה די מרתק. קודם כל כי כל משפחת הארטלי שם – אשתו, אביו ואמו. כל שחקני הסרט שמו כסף. לא מעט שחקני עבר של הארטלי (מרטין דונובן ודי.ג׳יי מנדל, למשל). מפיקים כמו טד הופ. וגם אנשים כמו ביל פלימפטון (אנימטור מהולל) ורוני קידר, ואפילו אדגר רייט אחד, שמעניין אם זה הבמאי או סתם איש עם אותו שם.

ואגב גיוס כספים: גם יוני זיכהולץ, מיכאל הנגבי, יהונתן בר-אילן ומוטי אדיב פונים לעזרת הציבור כדי לגייס 50,000 שקל למימון צילומי פיצ׳ר הסטלנים העצמאי שלהם ״אבי מזגנים״, המבוסס על הסרטונים הוויראליים שלהם בסגנון ״פיינאפל אקספרס״, על שני חברים שמחפשים נואשות חומר ירוק לעשן. מעתה ועד סוף הקמפיין יימצא כל סטלן בדילמה: האם להשתמש בכסף כדי לקנות גראס, או כדי לתמוך בהפקת סרט על אנשים שאין להם כסף לגראס.

6.

ביום שישי יעלו שני סרטים ישראליים בעולם. ״שש פעמים״ יעלה בניו יורק במקביל לעלייתו למסכים בישראל. ו״מי מפחד מהזאב הרע״ יעלה בלונדון. והביקורות על סרטם של אהרון קשלס ונבות פפושדו בעיתונות הבריטית פשוט מדהימות. ״אמפייר״, שהוא כעת מגזין הקולנוע הכי גדול ומצליח בעולם, נותן לסרט חמישה כוכבים. המבקר, קים ניומן, כתב ביקורת אוהדת על הסרט גם ל״סייט אנד סאונד״.

ציוץ