"ונוס בפרווה״. shiny shiny, shiny boots of leather

שני אנשים בחדר אחד למשך סרט שלם. זה המוטיב שלי השבוע. ביום שלישי (מחרתיים) יוקרן בערוץ יס 3 הסרט ״4:44, היום האחרון בעולם״ של אייבל פררה, בו שני אנשים נמצאים (כמעט לכל אורך הסרט) לבד בתוך חדר אחד. מחר אעלה את הראיון שקיימתי עם פררה על סרטו. ובסוף השבוע עלה ״ונוס בפרווה״: סרט עם שני אנשים בחדר אחד מאת רומן פולנסקי. קאמרי, אינטימי, חסכוני – אבל האם זה עובד?

פורסם ב״פנאי פלוס״, 18.12.2013

לא רק אייבל פררה גילה שבימינו קל יותר לבמאים בני דורו לביים סרט אם יש בו רק שני שחקנים ולוקיישן אחד וכשאשתך היא השחקנית הראשית, זה גם מה שעושה רומן פולנסקי ב״ונוס בפרווה״. ובכלל, מאז ״העלמה והמוות״ נראה שפולנסקי נמשך לעיבודי תיאטרון קאמריים: לפני שנה זה היה ״אלוהי הקטל״ (ארבעה אנשים בדירה) ועכשיו ״ונוס בפרווה״ (שני אנשים על במה).

דיוויד אייבס כתב מחזה שנון למדי (המוצג בימים אלה גם בתיאטרון הבימה) שבו הוא מנסה לעבד את הנובלה של ליאופולד פון זאכר-מאזוך ״ונוס בפרווה״ (הספר והסופר שהכניסו את המילה ״מאזוכיזם״ ללקסיקון העולמי) ליצירת תיאטרון. הרעיון של אייבס מבריק למדי: הוא לא מעבד את הספר, אלא יוצר הצגה על במאי שמנסה לעבד את הספר. כך הוא יכול גם לקחת חלקים נבחרים מהספר לשימושו – חלקם יוצגו כלשונם מתוך הספר כסצינות מההצגה שבעבודה, חלקם יהוו השראה לסצינות חופשיות שבין הבמאי והשחקנית, שמפתחים מערכת יחסים המשקפת את זו של הדמויות בספר, ובחלק מסצינות יוכלו הדמויות בהצגה לנתח את הספר, להגיב אליו כדמויות מודרניות הבוחנות בעיניים עכשוויות טקסט שנוי במחלוקת, ולתהות האם הוא עומד במבחן הזמן, בייחוד בכל הקשור לייצוג האשה ביצירה המקורית. מה שיזמין היפוך תפקידים משעשע בסופו. התקציר, לפיכך הוא: בלילה גשום, בסופו של יום אודישנים לתפקיד הנשי הראשי להצגה שלו, נכנסת דמות מיסתורית ולא קרואה לתיאטרון ומשכנעת את הבמאי שייתן גם לה הזדמנות להיבחן לתפקיד הראשי להצגתו, ״ונוס בפרווה״. ואנו אמורים להבין שביצירה הרפלקסיבית הזאת – של הצגה בתוך הצגה המעבדת ספר – הבמאי למעשה זוכה לפגוש לא שחקנית את את הדמות שאותה הוא מנסה ללהק. מאותו רגע תהליך האודישן יהפוך לסיפור המשקף באופן נאמן את מערכת היחסים שבספר, ואגב כך אנו לומדים דבר או שניים על היחסים שבין במאי ובין השחקנית שלו, ובין שחקן והדמות שהוא מגלם, מערכות יחסים של תלות וניצול, של כוחנות ומרות, אבל גם של הדדיות – ההתעללות נעה לשני הכיוונים. כלומר – תשואות לדיוויד אייבס, על מחזה שהוא כמו עבודה סמינריונית על פון-זאכר מאזוך וקריאתו בעיניים עכשוויות. שנון ונבון. אבל בשביל מה צריך את פולנסקי?

גבר ואשה מתעללים זה בזה: רומן פולנסקי ואשתו, עמנואל סנייה, הפכו את זה לסימן ההיכר להם מאז ״ירח מר״, שרגעים ב״ונוס בפרווה״ מזכירים. כשהסרט עוסק בבמאי ובשחקנית והוא נעשה על ידי במאי שאשתו היא גם השחקנית מתווסף מימד נוסף של השתקפות לעלילה – עד כמה הסיפור הזה משקף את עולמם (הפנימי? החיצוני?) של יוצריו. כדי להפוך את הדינימיקה שבספר שבתוך ההצגה שבתוך הספר לקצת יותר קינקית, צריך לשים לב שמתייה אמאלריק, המגלם את הבמאי, נורא דומה לפולנסקי הצעיר (כבר כתבתי את זה עליו בעבר, עכשיו זה נהיה טיפה פריקי).

ההרהור הפוסט-מודרני של יחס בין יוצר ויצירה – והאופן שבו היוצרות מתהפכות במהלך היצירה, בו בעל הכוח הופך להיות נטול כוח, המשפיל הופך מושפל – הופך את ״ונוס בפרווה״ (ההצגה/הסרט) לטקסט מעניין ושנון למדי. זו הצגה שמנתחת את עצמה – האם ״ונוס בפרווה״ הוא טקסט מיזוגני (שונא נשים), או שמא ניתן למצוא בו זווית פמיניסטית אם מוצאים דרך להחליף את התפקידים? פולנסקי מתייחס לכל הנקודות האלה, ונותן לשני שחקניו – מתיה אמלריק וסנייה תפקיד עם בשר, בו שניהם צריכים להיכנס ולצאת מהדמויות שלהם.

הבעיה היחידה היא שכמו עם ״העלמה והמוות״ ועם ״אלוהי הקטל״, בסופו של דבר אנו חוזים בהצגה מצולמת. ועוד בסרט שעוסק בתיאטרון ומתרחש על במת תיאטרון. משהו ב״ונוס בפרווה״ הרגיש לי כמו ניסיון תיאטרלי בסגנון ״וניה ברחוב 42״ של לואי מאל – מעבדים את צ׳כוב בתיאטרון נטוש בטיימס סקוור – ובסופו של דבר נדמה שבסרטים האלה פולנסקי מכריז שהוא כבר מעדיף תיאטרון על קולנוע.

ציוץ