27 נובמבר 2008 | 10:13 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

חומר למחשבה על "חומר למחשבה"

את “חומר למחשבה”, שיוצא היום בבתי הקולנוע, ראיתי לפני 15 חודשים בפסטיבל ירושלים. הסרט, מאז, די התאדה ממוחי. אני זוכר אותו כברדק אטומי, אבל עם כמה רגעים מוצלחים של הומור וכאוס. האווירה הספונטנית של ההפקה והצילומים מצאו חן בעיניי, אבל היה בסרט גם משהו מאוד מאוד מיושן בהומור שלו. אני זוכר גם שראיתי באותו פסטיבל את לירון לבו בשני סרטים בעלי סגנון מאולתר דומה: “חומר למחשבה” ו”זרים”. חיבבתי אותו הרבה יותר ב”זרים”. ב”חומר למחשבה” לא הבנתי את הדמות שלו. ובכלל, השילוב בין רגעים של מצוקה שאמורה לייצר רגש אמיתי מול רגעי הפארסה שאמורים להיות קומיים – והסרט הרי מנסה להיות סרט מסע סטלני (ה”אננס אקספרס” הישראלי?) – עובד לא טוב. את “זרים”, שראיתי באותו שבוע, אני זוכר הרבה יותר טוב, וזה סרט שאני מעריך. “חומר למחשבה” תויג אצלי בראש כגחמה – ועוד אחת לא באמת מעיזה להעז וללכת עד הסוף – ודי התאדה.
איתן, שראה אותו לפני חצי שנה, התעמק בסרט הזה הרבה יותר ממני.

13 תגובות ל - “חומר למחשבה על "חומר למחשבה"”

  1. עדן 27 נובמבר 2008 ב - 11:07 קישור ישיר

    “חומר למחשבה” הרבה יותר טוב מ”זרים”.

  2. Kobi 27 נובמבר 2008 ב - 11:08 קישור ישיר

    אוסטרליה

    או.קי. שלא יגידו שאני זקן ונרגן (אני כן, אני רק לא רוצה שיגידו) ורק רוטן, הנה משהו לטובת הקהילה.

    “אוסטרליה” של באז לורמן פתח היום ומכר ב-1.3 מיליון דולר (אוסטרלים), פחות מג’יימס בונד בשבוע שעבר שעשה 1.55 ביום הראשון. אוסטרליה הסרט הוא עניין גדול פה. כל הגופים הגדולים, כולל הממשלה, נרתמו למימון חזונו של לורמן, הבמאי האוסטרלי החשוב ביותר הפועל כיום (כולל פיטר וויר). הסרט עוסק בבעיית “הדור האבוד”, אותם ילדים אבוריג’ינים להורים מעורבים, שנחטפו על ידי הכנסיה כדי “להוציא מהם את השחור”. זהו נושא כאוב בהיסטוריה של המדינה. כל כך כאוב שלפני שנה ראש הממשלה ג’ון האוורד, ביקש סליחה מאנשי הדור האבוד “לדורותיהם” (וכן, יש פה סוג של אירוניה).

    אז ראיתי.
    מסקנות.
    1.ילדים וכלבים תמיד גונבים את ההצגה. הילד עושה עבודה מדהימה. כוכב נולד. לאכול אותו.
    2.יו ג’קמן באמת חתיך מדהים. שימו לב לכחול ששמו לו בעפעפיים כשהוא מתגלח בסרט. חברים, זה המטרוסקסואל פוגש את קרוקודיל דנדי בטריטוריה הצפונית. השרירים גם משהו. המשחק שלו בסדר. הוא עושה את העבודה, אבל קלארק גייבל הוא ממש לא.
    3.ניקול קידמן בבעיה. ויוויאן לי? היא משתדלת, באמת. הביקורות קטלו, אבל ככה, חזק. כואב הלב.
    http://www.smh.com.au/news/entertainment/stay-in-touch/we-love-our-nic-but-some-dont/2008/11/26/1227491636167.html

    המערכה הראשונה של הסרט עשויה מצוין. היא אומנם מציגה את הדמויות כאוסף של פליטי קרוקודיל דנדי (באוסטרלית זה עלבון שאין שני לו), אבל לאנשים שלא מכירים את ההווי, זה עובד. השילוב בין מערבון, אקסצנטריות אוסטרלית ונופים מדהימים (באמת) מכניס את הצופה לסרט. הבעיה ב”אוסטרליה” היא האגו של לורמן. הכישרון שם. מוכח. גם היכולת לערב את הפנטסטי עם מציאות ולספר סיפור בצורה קוהרנטית וסוחפת.
    לורמן ניסה לתפוס מרובה, ולא כל כך הצליח. העיסוק בגזענות, אמהות, סיפור אהבה, היסטוריה ומלחמה מטביע את הסרט תחת עודף משקל. הסיפר לא סוחף. הדמויות לא מוסברות, במיוחד לא הנושא האבוריג’יני. בניסיון מוצהר ללכת על האפי ואחרי שעתיים וחצי, כל מה שלורמן מצליח להוציא זה משהו ברמה של המחברת (אני לא יודע איך בדיוק תרגמו לעברית את הסרט של ניק קאסטווס). אם הנושא מעניין מישהו, Rabbit-Proof fence המצויין של פיליפ נויס מ-2002, הוא עדיין הסרט החזק ביותר שנעשה על הנושא.
    שורה תחתונה: בתור יומית ועם מינימום ציפיות, זה לוקח.

  3. איתן 27 נובמבר 2008 ב - 11:36 קישור ישיר

    למי שקורא את התגובה שלי מפני חצי שנה : “בשביל אבא שלי”=”סוף שבוע בתל אביב”. ו”זרים” אינו חף מבעיות, אבל הוא הרבה יותר טוב, מרגש ויפה מ”חומר למחשבה”.

  4. יובל 27 נובמבר 2008 ב - 12:32 קישור ישיר

    “חומר למחשבה” הוא פשלה אטומית, האנשים המשתתפים בו הם בחלקם מוכשרים ונראה שלכולם היו כוונות טובות, אבל זה הסרט הישראלי הגרוע ביותר שראיתי בקולנוע.
    זה שכתבת שלא הבנת את הדמות של לירון לבו ב”חומר למחשבה” עלול לגרום למישהו לחשוב שדמות אחרת בסרט היא יותר מובנת. לבו לפחות משדר רמה מסוימת של אמינות שנובעת מהכריזמה שלו כשחקן, מה שאי אפשר לומר על אף שחקנים אחרים בסרט.
    עוד 100 שנים אם יחקרו את התרבות הישראלית ומישהו יכתוב על טרנד השאנטיות/בומבמלה/שוטי הנבואה אני מניח שהסרט יכול להיות הדוגמה הקולנועית, ולכן הוא משמש סוג של עדות היסטורית. חוץ מזה, אני לא מוצא לסרט הזה שימוש כלשהו, אני מקווה שאנשי המקצוע שהשתתפו בו לפחות צברו נסיון שיעזור להם בסרטים הבאים שלהם.
    נקודת ציון היסטורית נוספת היא שאני חושב שזה הסרט הישראלי עם כמות הסטריאוטיפים הגדולה יותר שקובצה לה יחדיו. לידו “צ’רלי וחצי” נראה כמו סינמה וריטה.
    דבר אחרון – לומר שלסרט יש הומור מאוד מאוד מיושן זה לדמיין מציאות כלשהי בעבר שבה הבדיחות בסרט היו מצחיקות.

  5. אבי 29 נובמבר 2008 ב - 10:51 קישור ישיר

    יאיר,
    כמה נדיב מצידך להיזכר שנה וחצי מאוחר יותר, עד כמה לא הבנת את “חומר למחשבה”. אתה עושה זאת בדיוק ביום שהסרט יוצא אל המסכים. כשאתה יודע יפה שמבקר הגון ואתי ממתין לפחות שבועיים עד שסרט חדש ימצא את מקומו בקרב קהלו. נשמח לארח אותך השבוע שוב באולם הקולנוע, אולי הפעם תצליח להבין את ההומור.

  6. סטיבי 29 נובמבר 2008 ב - 11:13 קישור ישיר

    “אתה יודע יפה שמבקר הגון ואתי ממתין לפחות שבועיים”? נו באמת.

  7. שמחה 30 נובמבר 2008 ב - 14:04 קישור ישיר

    “חומר למחשבה” הוא אחד הסרטים המצחיקים שראיתי לאחרונה על גבי מסכי הקולנוע.
    כנראה שכולנו שכחנו אייך זה לצחוק באמת מדברים שנראים לנו כל כך טרביאליים. חומר למחשבה נותן לנו לצחוק מהדברים הפשוטים ואולי אפשר לומר האידיוטיים שבחיים, מקרים ביזאריים אך משעשעים למדי.
    נהניתי מכל רגע!!
    מומלץ בחום!

  8. עדן 30 נובמבר 2008 ב - 14:29 קישור ישיר

    אני מאד אהבתי את “חומר למחשבה” וגם כתבתי על כך בביקורתי על הסרט, אבל התגובה של אבי באמת הזוייה. “מבקר הגון ואתי ממתין לפחות שבועיים” – ממתי ? מה פתאום ? אני מבין שיש איזושהי בעייתיות בביקורת מוקדמת על סרט שמציג בפסטיבל סרטים חודשים לפני עלייתו, אבל כשהוא עולה למסכים ? מבקר הגון ואתי בהחלט רשאי ואפילו צריך לבקר אותו.

  9. אבי 30 נובמבר 2008 ב - 21:22 קישור ישיר

    בקרב הביקורת המקצועית, מקובל להעניק זמן חסד בן שבועיים לסרטים חדשים, יתקן אותי יאיר אם אני טועה. אינני מדבר כמובן על זכותו של כל צופה מזדמן להביע את דעתו, אלא רק על אלה שמקצועם ביקורתם. יכול להיות שהכללים השתנו בעידן הזה שבו הכל אינטסטנט ושבועיים הם נצח. יכול להיות. בכל מקרה פסקול הסרט והסרט עצמו נערכו מחדש מאז הפסטיבל, ונדמה לי שראוי שיאיר יעניק ל”חומר למחשבה” את חסד הצפייה.

    רוה: אני שמח לקרוא שהסרט נערך מחדש. חבל שאני קורא את זה בטוקבקים בבלוגי ולא שומע על זה באופן מסודר מבעוד מועד. אבל הקטע עם השבועיים: גם בימים הכי חשוכים של הביקורת המקומית זה אף פעם לא היה שבועיים. גג שבוע. אבל אולי תסביר לי למה אתה רוצה את השבועיים האלה? מה יקרה בהם? השחקנים ילמדו את התפקידים יותר טוב? הבמא יכניס הידוקים אחרונים לעבודתו? למה אין לך בעיה לדרוש כסף על הסרט אבל יש לך בעיה לשמוע ביקורת? והשבועיים חסד, זה רק לביקורות רעות או גם לטובות? ובעידן הנוכחי, בו אתה נמצא בחסדיו של בעל בית קולנוע שמחפש מקום לסרט החדש של דיסני רגע לפני חנוכה, האם בכלל תהיה על המסכים בעוד שבועיים? ולמה אין לך בעיה עם תגובות אינסטנט של טוקבקיסטים אבל יש לך בעיה עם מבקרים “מקצועיים”? זה לא אמור להיות הפוך? ובכלל, ה”שבועיים חסד” האלה – אני תמיד מרגיש שמי שמבקש חסד של ביקורות שבועיים בעצם אומר בריש גלי שהוא נורא נבוך בסרט שלו והוא לא רוצה שאנשים יידעו מזה. אם אתה לא נבוך וגאה בסרט, אדרבא, תן לאנשים לכתוב עליו ברגע צאתו.

  10. Shai 30 נובמבר 2008 ב - 22:24 קישור ישיר

    to Avi

    The professional critic will published its review on the 1st day of screening and will not wait 2 weeks.Yair as an advocate of such approach so you won’t find assistance from him on that point

    The ones who want to avoid a review on 1st screening day are the PR persons and the distributors of the films,and your approach echo their view

  11. יובל 1 דצמבר 2008 ב - 10:00 קישור ישיר

    אני ראיתי את הסרט לפני כמה חודשים בסינמטק, מאז הוא נערך מחדש?

  12. אבי 2 דצמבר 2008 ב - 21:03 קישור ישיר

    יאיר,
    איש לא מבקש שום חסד משום מבקר, בטח שלא ממבקר הגון שכמוך. היה בעיני טעם לפגם בפרסום שלך המופיע בראש העמוד הזה, ועל כך הערתי לך, אני מקווה שאפשר. אל תיתפס למילים, חשבתי שנהוג לכתוב ביקורת לאחר יציאת הסרט, נדמה לי שיש מבקרים שנוהגים כך, אם לא אז סליחה, אולי טעיתי. אתה עצמך מעיד על כל ש”הסרט, מאז, די התאדה ממוחי”, ובכל זאת כותב משהו אודותיו מתהומות זכרונך הנשכח. בחייך, חלפו 15 חודשים, לא נראה לך שיש לזכות את יוצרי הסרט בביקור נוסף בבית הקולנוע, אפילו אם הסרט והפסקול לא נערכו מחדש? כמה סרטים ישראלים כבר יוצאים בשנה שדי לך בזכרונך המאודה כדי לחוות דיעה על סרט חדש שיוצא אל שדה הקרב בקופות. 21 סרטים ישראלים השתתפו השנה בתחרות האקמדמיה הישראלית לקולנוע, ולצערי רק בודדים מהם יזכו להפצה. מקריאת תשובתך אלי אני מזהה לצערי כמעט שמחה לאיד לאור ימי חנוכה המאיימים. אני מקווה שאני טועה ומדובר בדברי הזדהות וחשש לגורל הסרט.

    אתה מוזמן בכל עת לראות את הסרט על חשבונך או על חשבוננו ולכתוב מה שאתה רוצה ומתי שאתה רוצה. לך לראות את הסרט בקולנוע לפני שבעלי האולמות יגרשו אותנו מהם. תאהב או לא תאהב את הסרט, זה באמת פחות חשוב. אני מקווה שתאהב ותיהנה, ושהסרט יהיה על המסך גם בחנוכה הבא. “חומר למחשבה” היא הקומדיה הישראלית הטובה ביותר מאז “מבצע סבתא” כתב קולגה שלך. זה לא אומר שהסרט הוא באמת כזה, זה כן אומר שיש מי שיכולים ליהנות עד מאד מצפייה בקומדיה הצנועה שיצרו עמנואל נקש וסטפן בלאיש.

  13. אבי 3 דצמבר 2008 ב - 7:30 קישור ישיר

    יובל:
    “אני ראיתי את הסרט לפני כמה חודשים בסינמטק, מאז הוא נערך מחדש?”

    אבי:
    כן. שבוע לפני יציאת הסרט לאקרנים חתכנו מן הנגטיב שתי סצינות. תוכל לראות אותן בתוספות ל- DVD.


השאירו תגובה