02 דצמבר 2008 | 09:30 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

מוות

הדואר הביא איתו את “Day and Age”, החדש של הקילרז, אתמול. הלהקה האהובה עליי כרגע, אבל “המממ…,” אמרתי לעצמי, “לא בטוח שאני במצב רוח לשמוע להקה שקוראים לה ‘קילרז’ ממש בימים אלה”. ההתאפקות ארכה כמה שעות בלבד. וטוב שכך: הדיסק הזה עושה לרקוד ולשמוח. הייתי זקוק לזה. ככתוב: “האם אנחנו בני אדם, או האם אנחנו רקדנים?”. שאלה טובה.
ואם עד עכשיו הקילרז היו עבורי מיזוג בין יו-2 לדפש מוד, באלבום הזה הם נשמעים כמו א-הא שהתמזגו עם קווין. ואין לי שום בעיה עם זה.
עכשיו אני רק רוצה שמישהו כבר יסגור שהם יגיעו לחמם את דפש מוד ב-10 במאי ואהיה מבסוט.

=====

death in venice
“מוות בוונציה”

אמש בסינמטק: פתיחת הרטרוספקטיבה של לוקינו ויסקונטי מול אולם כמעט מלא לחלוטין. מרשים. סרט הפתיחה: “מוות בוונציה”. פעם ראשונה שלי על מסך גדול בפריים סינמסקופי. התחושה המיידית: הסרט התיישן מאוד. הוא קורבן של זמנו: ב-1971, כשנוצר, העולם היה מאוהב בעדשות זום. בכייה לדורות. הזומים של “מוות בוונציה” נראים כמו אלה של “כץ וקרסו”. אבל ככל שהיה לי קשה עם הזומים חסרי העידון, לא יכולתי שלא לחוש, פעם נוספת, שיש בסרט הזה עוצמה תיאטרלית וקולנועית בלתי רגילה. ברמת הפריימים (לפני ואחרי הזומים) הסרט עשיר בתמונות עוצרות נשימה. אם היה לי די.וי.די שלו הייתי לוכד כמה פריימים מופלאים ומעלה כאן. והעיבוד של ויסקונטי לנובלה של תומאס מאן עובד יפה בכך שהסרט משתמש במעט מאוד מילים. הוא מפקיר את עצמו למבטים של האנטי-גיבור שלו, המלחין המיוסר גוסטב אשנבאך (ובפסקול מתנגנות הסימפוניות השלישית והחמישית של גוסטב מאהלר, אולי כדי לרמוז לנו על מי חשב מאן כשכתב את הספר), ומשאיר לנו לחבר לעצמנו את הוויס-אובר של מחשבותיו. המלל בסרט מגיע בעיקר בכמה סצינות הפלאשבק. דירק בוגארד, בתפקיד הראשי של המלחין, מגלם דמות פאסיבית לחלוטין שכל מה שהיא עושה זה לשבת על כסא בחוף הלידו בוונציה, מחוץ ל-Hotel Des Bains, ולבהות בנער זהוב תלתלים שהוא חושק בו. וכדי שנבין שויסקונטי אולי מעבד את מאן אבל בעצם רואה באשנבאך סוג של אלטר אגו, הוא משבץ בסצינה האחרונה את הפריים היפהפה הזה (שמועבר מבעד לעיניו של אשנבאך) שמסגיר את האלמנטים הרפלקסיביים של הסרט:

death in venice - final scene

לאמור: זה סרט על מוזיקה המבוסס על ספר, אבל למעשה זה סרט על קולנוע, זה סרט על מבט, זה סרט על אדם שרק בוהה ולא עושה. ובמהלך הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב על “סינקדוכה, ניו יורק” של צ’רלי קאופמן, עוד סרט על חוסר אונים של אמן, שנגמר כמעט בדיוק אותו דבר (וחשבתי גם על “בארי לינדון” של קובריק, שנעשה כמה שנים אחרי, ולפתע נדמה לי שיש משהו מהמשותף, באווירת העיבוד הספרותי, העיצוב והשימוש במוזיקה).

“מוות בוונציה” יוקרן ב-6.12 בסינמטק חיפה, ב-13.12 בסינמטק ראש פינה, ב-20.12 בסינמטק הרצליה, וב-23.12 בסינמטק ירושלים.

========

“מוות בוונציה” הופק ב-1971. ב-1973 הופק “המבט”, שעלילתו עוסקת במוות. בוונציה. ואתמול, ב”ניו יורק טיימס”: זה.

נושאים: סינמטק

12 תגובות ל - “מוות”

  1. ניר4819 2 דצמבר 2008 ב - 9:55 קישור ישיר

    דיון נהדר במוות בונציה. סרט שהוא אולי לא הכי אהוב עלי מבין אלו של ויסקונטי – חסרה לי שם התנופה האופראית והגרנדיוזית של ברדלס או הארורים – אבל עדיין נהדר. אבל אני חייב להודות שאני גם סאקר של דירק בוגארד, וזו עוד סיבה לחיבה שלי את הסרט – אני חושב שהוא מצויין פה.

    חוץ מזה ובאוף טופיק, עושה רושם שהסרט שאני הכי מחכה ליציאתו, ואלקירי, מתברר כסרט רע. אפילו מאד. ראו מה כתבו היום במעריב nrg עליו ועל ניסיונותיו הנואשים של קרוז לקדם אותו:
    http://www.nrg.co.il/online/7/ART1/819/321.html?hp=0&loc=7&tmp=1974

  2. עופר ליברגל 2 דצמבר 2008 ב - 14:53 קישור ישיר

    אני לא יודע על מי מאן חשב שכאשר כתב את הספר, אבל בספר הגיבור הוא סופר ולא מלחין.

  3. איתמר 2 דצמבר 2008 ב - 17:10 קישור ישיר

    סרט נהדר. ראיתי שוב אתמול

  4. אבי כהן 2 דצמבר 2008 ב - 17:39 קישור ישיר

    במבחן הזמן כמו הרבה סרטים אחרים הסרט הזה מאבד משהו לטעמי ואולי אף הרבה. רק נולדתי בשנה שבה נוצר הסרט אבל אני חושב שהייתי אוהב אותו הרבה יותר לו הייתי רואה אותו בזמן אמת.

    הייתה לי הרגשה שלא מעט צופים זזו קצת באי נוחות במהלך הסרט. הסרט איך לומר משעמם משהו אבל עדיין מרהיב עדיין.יחד עם זה סוף סוף הבנתי ממה סקורסזי הושפע כל כך בבירור אפשר לראות בסרט את כמחו אצל סקורסזי את תנועות המצלמה הארוכות הבלתי נגמרות כאילו מצולמות מתוך ריחוף כמו אצל סקורסזי. אין ספק שויסקונטי מעצב פריימים מרהיבים שהאולם בסינמטק עושה עמן חסד הרבה יותר מהמסך הביתי.
    בסוף נשארתי עם רצון לראות את
    THE AGE OF INNOCENCE של סקורסזי.

  5. ארטיום 2 דצמבר 2008 ב - 18:22 קישור ישיר

    מוות בוונציה הוא סרט נפלא, ואחד המקרים הבאמת בודדים בו הקולנוע עשה חסד לעיבוד ספרותי.
    זה נזקף אולי יותר לזכות מאן מאשר ויסקונטי – גם בספר עצמו המהות של אשנבך היא של צופה, אלמנט שקל להעתיק לקולנוע.

    מומלץ בחום.

  6. ניר נ. 2 דצמבר 2008 ב - 18:34 קישור ישיר

    אני זוכר שראיתיו בפעם הראשונה וזה היה ממש מזמן -היתה לי תמיד תחושה לא נוחה עם “המבטים המפתים” שטאדז’יו שולח באשנבך, לא הבנתי אותם. אבל אתמול ראיתי משהו שלא ראיתיו בעבר וזה קשור ל”תנועת הזום”. הזום מייצג את ההתמקדות של אשנבך בטאדז’יו. וכאן ויסקונטי עושה טריק שחוזר על עצמו לכל אורך הסרט. אחרי שיש התמקדות כזאת של אשנבך בטאדז’יו מגיע קאט שנראה שלכאורה הוא מחבר לעוד שוט point of view כלומר מבט נוסף של אשנבך, אבל לא. זהו המבט של ויסקונטי כבמאי-השוט הנוסף תמיד נגמר באשנבך המתבונן. ובשוט הזה תמיד טאדז’יו אינו מביט באשנבך. כך שבעצם כל המבטים המפתים האלה הם בראשו של אשנבך בלבד, אלה האשליות שלו.

    זה מדהים בעיני, וכמובן הופך את הסרט לחויה מאוד קשה, אני התפתלתי בסרט אבל לא משעמום אלא ממבוכה. ובאמת קשה לי להיזכר מתי עורבתי ככה בדמות שראיתי בסרט בשנים האחרונות.

    אגב שוט הסיום עם המצלמה בפריים רק מחזק לי את התחושה.

  7. motke 2 דצמבר 2008 ב - 21:25 קישור ישיר

    the Killers good band?
    give me a break
    Soon you’ll tell me that Coldplay are great
    Keep writing only about movies

  8. ענבל 3 דצמבר 2008 ב - 0:05 קישור ישיר

    לעופר ליברגל: מקובל להניח שדמותו הספרותית של גוסטב אשנבאך מבוססת על דמותו של גוסטב מאהלר (גם תיאור המראה החיצוני שלו בנובלה מתאים לזה). ויסקונטי ובוגארד רק החצינו משהו שתומס מאן עשה בדרכים מוצפנות יותר.
    לניר נ.: תודה על התובנה. גרמת לי לשקול ללכת לראות את הסרט בהקרנה בהרצליה, בניגוד להחלטתי להתמקד בהשלמת סרטים של ויסקונטי שעוד לא ראיתי.
    ליאיר: מארגן הקרנה של “כץ וקרסו” ב”מועדון סינמסקופ”? יש לי חורים להשלים.

  9. bili 3 דצמבר 2008 ב - 2:09 קישור ישיר

    סרט מדהים, סרט כואב
    מצטרף לניר בכל מילה.

  10. talotan 3 דצמבר 2008 ב - 4:49 קישור ישיר

    בזכרון שלי השוטים המדהימים בחוף, עם המצלמה בצד, נשמרו בתור תמונת אדם שחורת בזכרונו רגע. (וזה בדיוק מה שאני עשיתי במהלך הצפייה. אנחנו צופים באדם צופה, וזה גם מזכיר לנו שאנחנו בקולנוע, עם כל המטען המשתמע מכך).
    בעיני זה קודם כל סרט על מחשבות וזכרון, והמצלמה שעומדת שם מחזקת את חוסר היכולת שלו (פיזית ונפשית) לקום ולצלם את התמונה היפה של הנער. בלית ברירה הוא בוחן את הסיטואציה, לא רוצה לפספס רגע, והתמונות הללו מצטרפות למכלול התמונות שיש לו של הנער, חלקן פנטזיות, חלקן אמיתיות.
    הגיבור שלנו פאסיבי, וגם אקט הגינדור שהוא נוקט בעצמו בפעם השניה (בפעם הראשונה הוא “נדחף” לזה) הוא חיצוני בלבד. כמו שיאיר אמר: בוהה ולא עושה. אבל הוא עושה הרבה – במחשבות. ושם בסופו של דבר מתחילה האמנות. ואולי המנגינה שהחל לכתוב בעקבות המפגש עם הנער הייתה יצירת המופת הגדולה של חייו, שלא הספיק להשלים.

  11. d 22 פברואר 2009 ב - 21:17 קישור ישיר

    האם אנחנו רקדן, יאיר, רקדן, לא רקדנים

    are we human or are we dancer

  12. Ferry pour la Grece 27 ינואר 2011 ב - 23:57 קישור ישיר

    Thanks pal. That has been special reading


השאירו תגובה