״יפה לנצח״. גמדה על גג פח לוהט

במדור הדפוס השבועי שלי מתפרסמת לרוב ביקורת ארוכה אחת ועוד שתיים קצרות. עלעול במדוריי מהשבועות האחרונים מראה לי ששכחתי להעלות לכאן את הביקורות הקטנות. אז הערב: השלמת חורים. נתחיל עם פאולו סורנטינו. יזכה באוסקר הזר?

פורסם ב״פנאי פלוס״, 6.2.2014

השם ״יפה לנצח״ מתייחס לרומא (ולא, כפי שיש רבים החושבים, לאורכו של הסרט), וסרטו השישי של פאולו סורנטינו הוא מסע ארוך לאורכה ולרוחבה של העיר, מבעד לעיניו המשתוממות של עיתונאי מזדקן (בגילומו של טוני סרווילו, שחקנו הקבוע בסרטיו האיטלקיים של סורנטינו ומי שמשחק עכשיו בחינניות רבה גם ב״יחי ההבדל הקטן״). הסרט נפתח במבט על העיר מעל גבעת ג׳ניקולום – מקהלת זמרות עושה חזרות וחבורת תיירים יפניים מצלמת את הכנסיה, המזרקה ואתרי ההנצחה להרוגי המלחמות שעל הגבעה. הכיתוב, ״רומא או מוות״, המופיע על האנדרטה משמש כמעין מוטו לכל הסרט שתכף יבוא, אלא שסורנטינו יציג בפנינו רומא שבה לא צריך לבחור, אפשר גם וגם: גם רומא וגם מוות. לראות את רומא ולמות. הצופה הסינפילי שרואה את ״יפה לנצח״, עם צבעוניותו הזרחנית והמוזיקה הרועמת שלו (אין עוד במאי שמשתמש ככה במוזיקה כיום כמו סורנטינו), ולא יכול שלא לתהות: האם ככה הרגישו צופי הקולנוע של 1960 כשראו לראשונה את ״לה דולצ׳ה ויטה״? ״יפה לנצח״ הוא הומאז׳ מפורש בתכניו ובמבנהו ל״לה דולצ׳ה ויטה״, ואולי זה ניסיון לעדכן את סטו של פליני לימי הדקדנס של שנות האלפיים. ב-140 דקות של סקס, אוכל ומוות, ועם שוטים שפיטר גרינאוויי היה הורג כדי לעשות, יש בסרט הזה לא מעט ברדק וקקופוניה. אבל הוא גם מציג עולם של רוקוקו חדש, של ניוון, שבו כל היופי הוא קליפה ריקה – כמו הארמונות הענקיים והנטושים בלב רומא – שמתחתיה אין כלום.

ציוץ