בסוף השבוע האחרון עלו בארץ שני סרטים משובחים: ״בתוך לואין דיוויס״ של האחים כהן ו״מקום בגן עדן״ של יוסי מדמוני. את שניהם ראיתי לראשונה לפני כמה חודשים ולכן יצא לי להתבטא עליהם פה ושם בכתב או בעל פה, מחוץ לביקורות המסודרות שלי עליהם. אז הנה שתי אבחנות, בשולי הביקורות ההן, על שני הסרטים האלה:

1. ״בתוך לואין דיוויס״

כשהאחים כהן פרצו לתודעה הציבורית ב-1985 עם ״רציחות פשוטות״ הם זוהו עם מה שכונה ״הגל הניו יורקי״. בבת אחת באמצע שנות השמונים התקבצו כמה יוצרים עצמאיים שפעלו בניו יורק והיוו אלטרנטיבה לקולנוע ההוליוודי הממוסד. פסטיבל סאנדאנס, שרק הושק, נתן להם במה במהדורותיו הראשונות: ספייק לי, ג׳ים ג׳רמוש והאחים כהן. הם גרו, כתבו, ערכו ויצרו את סרטיהם בניו יורק, ולא בהוליווד. אבל למרות שהאחים כהן היו מאוד מזוהים עם הסצינה הקולנועית הניו יורקית של שנות השמונים, היה הבדל אחד מאוד משמעותי בינם ובין עמיתיהם: סרטיהם לא צולמו בניו יורק. רוב סרטיהם של האחים כהן צולמו בדרום ארצות הברית, עם העדפה ברורה לטקסס. זה מה שהופך את ״בתוך לואין דיוויס״ לסרט כה ייחודי בפילמוגרפיה שלהם: באופן מדהים, זה הסרט הראשון של האחים כהן שצולם בניו יורק.

2. ״מקום בגן עדן״

דובר הרבה אצלי ובביקורות אחרות על כך ש״מקום בגן עדן״ הוא מסע בהיסטוריה של ישראל (המדינה, העם, הדמות התנ״כית), אבל רציתי להזכיר גם את התובנה הזאת שזרקתי כאן באופן כמעט אגבי: ״מקום בגן עדן״ הוא גם מסע בתולדות הקולנוע הישראלי. זה אחד הסרטים הבודדים שנעשו בארץ שמתייחס באופן מובהק ומעמיק לקולנוע הישראלי. כל תקופה בתולדות חייו של הגיבור מבוימת ומעוצבת כמו סרט ישראלי על הציר שבין 1960 ל-2000. זה מתחיל כמו סרט מאובק על המאבק הציוני בדמות ״הם היו עשרה״ או ״גבעה 24 אינה עונה״. זה ממשיך כמו מלודרמה עדתית עם גבי עמרני. ממשיך כמו סרט מלחמה משנות השמונים. והלאה לדרמה המשפחתית של שנות התשעים, ולקולנוע האמוני של שנות ה-2000. כמעט כל הז׳אנרים המובהקים של הקולנוע הישראלי של 50 השנים האחרונות נמצאים כאן.

גם את זה צריך לזקוף לזכות ״מקום בגן עדן״: הכבוד שהוא רוכש לקולנוע הישראלי כחלק ממכלול הטקסטים של התרבות הישראלית. זה לא ברור מאליו בכלל: אחת המומחיות הגדולות של הקולנוע הישראלי הוא להתעלם מהקולנוע הישראלי. אין סרט אמריקאי שלא בונה את עצמו על סמך מכלול הסרטים הקודמים שעיצבו את הז׳אנר שבו הסרט פועל. אבל בקולנוע הישראלי זה כמעט ולא קורה. הפעם הקודמת שבה ראיתי את זה באופן ברור היה ב״התגנבות יחידים״ של דובר קוסאשווילי ולפני כן ב״מסעות ג׳יימס בארץ הקודש״ ו״ביקור התזמורת״. אבל פרט לכך, היוצרים בארץ בדרך כלל מביימים כאילו הסרט שלהם הוא הראשון בתולדות הקולנוע הישראלי ולא עשו סרטים בארץ לפניהם. הם יצטטו את ״צ׳יינטאון״ לפני שהם יעשו מחווה ל״החיים על פי אגפא״. נדמה לי שגם זה מתחיל להשתנות בדור הקולנועי הנוכחי.

ציוץ