"300: עליית האימפריה״ ו״פומפיי״, ביקורת
"300: עליית האימפריה״. חידוש! הפעם הרקע תכלכל
שבוע לפני פורים מגיע אלינו ״300: עליית האימפריה״, שממשיך את סיפור הקרב בין אחשוורוש מלך פרס (או קסרקסס, כמו שהוא נקרא בסרט) מול ממלכת יוון, כפי שהתחילו לספר אותו לפני שמונה שנים ב״300״. ובמקביל, מוצג גם ״פומפיי״, המתרחש בימי קיסרותו של טיטוס, מי שתשע שנים לפני כן החריב את בית המקדש השני.
פורסם ב״פנאי פלוס״, 5.3.2014
שני סרטים חדשים בבתי הקולנוע הופכים את ספרי ההיסטוריה לחוברות קומיקס, ולמרות ש-600 שנה מפרידים בין האירועים המוצגים בסרטים האלה, מבחינה קולנועית ומנטלית הם דווקא קרובים זה לזה. הסקירה ההיסטורית שלנו מתחילה אי שם בעידן העתיק של לפני שמונה שנים, אז יצא ״300״, סרטו של זאק סניידר על פי הרומן הגרפי של פרנק מילר. זו היתה הפקה היברידית שהשפעתה הורגשה היטב ומיד: סניידר (בהשראת מילר) לקח את ז׳אנר הסרטים ההיסטוריים על קרבות העולם העתיק, ז׳אנר שזכה לכינוי ״חרבות וסנדלים״, ז׳אנר שאחת לכמה שנים מרים ראש, מ״בן חור״ ועד ״גלדיאטור״, והקפיץ אותו למאה ה-21. הוא הפך את ההיסטוריה למפגן טראש מוקצן של סקס ואלימות ואנימציה ממוחשבת. סיפור הקרב של 300 לוחמי ספרטה נגד צבאות מלך פרס שהגיעו לכבוש את יוון העתיקה בשנת 550 לפני הספירה הוא אירוע מוכר מדפי ההיסטוריה, וסניידר הפך אותו לסרט אפקטים, שכמעט נראה כמו הרפתקאה עתידנית. ההצלחה של הסרט, כמו גם העובדה שבגלל שכל הסטים שלו עוצבו באנימציה ממוחשבת וכל הסרט נראה כאילו עובד בפוטושופ גרמו לכך שהוא גם היה סרט זול למדי להפקה, הפכו את ״300״ לסוג של תופעה תרבותית שעד מהרה זכתה לשלל חיקויים (במידה רבה ״300״ הצליח לעשות את מה ש״טרויה״ ניסה וכשל בו כמה שנים לפני כן). לא רק פרודיות (״פגוש את הספרטנים״) אלא גם התעוררות מחודשת של העניין בסוג כזה של סיפורים. הדוגמה הראשונה והבולטת היא סדרת הטלוויזיה ״ספרטקוס״, שהיתה חיקוי מובהק של ״300״ אבל היתה לא רעה מסוגה גם בזכות עצמה. הסטים המלאכותיים, השימוש המופרז בהילוך איטי שהופך את הסרטים האלה לא למסמך היסטורי אלא לבלט של אלימות, כמויות עצומות של שפריצים של דם שמוסיפים באופן קומיקסי בחדרי האפקטים, וכמות עצומה של סקס, הפכו את ״300״ ואת ״ספרטקוס״, ובמידה רבה גם את ״משחקי הכס״, שאני לא יכול שלא לראות קשר בין ההצלחות האלה ובין עלייתה והצלחתה של הסדרה הזאת, למוצרים שעוסקים בצד היצרי והתאוותני ביותר של האנושות: כוח, דם וסקס.
ועכשיו, שמונה שנים אחר כך, מגיעים הספין-אופים. מוצרים קולנועיים חדשים שמשתמשים בפורמט הזה של ספרי היסטוריה עם עלילה שלקוחה מדפי המלודרמה והקיטש, עטופה באריזה ממוחשבת שהופכת את העולם העתיק לעולם של משחקי מחשב עתידניים. ראשית, יש לנו את סרט ההמשך ל״300״, ״300: עליית האימפריה״, המתרחש בראשית ימי האימפריה היוונית, ואז את ״פומפיי״, המתרחש בימי האימפריה הרומית. שניהם מצולמים כמעט לחלוטין בתוך אולפן, עם סטים וירטואליים, שניהם מציגים סצינות זהות של ילדים הצופים במשפחתם נטבחת ואז הופכים למנהיגים בעצמם. שניהם בתלת מימד. ושניהם קרובים יותר – מבחינת המראה המצועצע והמלאכותי שלהם – לעולם של סרטי פנטזיה מאשר לז׳אנר הסרטים ההיסטוריים.
אבל בעיקר: שניהם מצטרפים לרשימה ארוכה של סרטים שחוזרים אחורה בזמן, אל עולם שבו למלכים/קיסרים/שליטים היה כוח אבסולוטי, לעולם ללא עכבות ומעצורים, שבו סקס ואלימות הם מטבע עובר לסוחר וחיי אדם שווים כקליפת השום. לעיתים, נדמה שיש ליוצרים לא מעט ערגה לימים כאלה, שבהם גברים הם לוחמים ונשים הן אלות מין, ושבהם אין צורך בדיפלומטיה כשאפשר לערוף ראשים ולקטוע איברים כדי להתקדם בחיים. רידלי סקוט, למשל, הוא היוצר בן זמננו ששוב ושוב עורג לתקופות או לעלילות שמתקיימות מחוץ לחוקי הציוויליזציה המערבית המודרנית, שהיא כנראה פשוט מאופקת ומעודנת וסטרילית מדי בשבילו. ״גלדיאטור״ ו״ממלכת גן עדן״ שלו הם שני סרטים שהשפעתם על ״פומפיי״ ועל ״300: עליית האימפריה״ מורגשת (״פומפיי״ משחזר את עלילת ״גלדיאטור״ באופן הגובל בפלגיאט, וב״300: עליית האימפריה״ משחזרת אווה גרין את התפקיד שלה מ״ממלכת גן עדן״ באופן כמעט מדויק).
ההבדל העיקרי בין שני הסרטים? קנה המידה. ״פומפיי״ הוא סרט ג׳אנק מהנה למדי על הימים האחרונים של העיר הרומית פומפיי, רגע לפני שהתפרצות הר הגעש וזוביוס מחריבה אותה עד היסוד. ימים של תככים פוליטיים, תאוות בצע ותאוות דם, שהתפרצות הר הגעש נראית כמו נקמת האלים בשחיתות. לא צריך לעשות הרבה כדי לקחת את הסרט כמו שהוא ולדבב אותו מחדש כדי שהוא יהפוך לסיפורן של סדום ועמורה. ואחרי שרואים את ״300: עליית האימפריה״, ״פומפיי״ (שצולם כולו באולפן בקנדה) נראה לפתע כמו דרמה קמרית קטנת מימדים.
את ״פומפיי״ ביים פול אנדרסון (לא פול תומס אנדרסון), שבסדרת סרטי ״האויב בפנים״ שלו כבר עסק בעולם עתידני שבו כל הנורמות החברתיות מתפרקות וכל מה שנותר הוא מלחמת הישרדות נטולת חוקים שבה החזק שורד. יש לי סימפטיה לבי-מוביז שאנדרסון מייצר. הוא לא במאי גדול, אבל בתחום שבו הוא עוסק, ובתקציבים המוגבלים שיש לו גישה אליהן, הוא יודע לעשות את המקסימום. והמקסימום, אצלו, כמעט תמיד מבוסס על תסריט בסיסי מאוד, נטול מקוריות, שמאפשר לו לנוע בין סצינות אקשן שחלקן מוצלחות וחלקן אף מבריקות. ״פומפיי״, שמקבץ לתוכו כמה משורות הדיאלוג ונתיבי העלילה הנדושים ביותר, הוא סרט שיש בו כמה רגעים כאלה שבהם אין מנוס אלא להגיד: הסרט טראשי – וככזה, נוכחותו של הר הגעש, שמתפרץ רק בחצי השעה האחרונה, מצומצמת מדי – אבל הבמאי הזה לא רע בכלל. קראתי לא מעט מבקרים אמריקאים שזילזלו ב״פומפיי״ בעיקר בגלל שבמשך שנים רומן פולנסקי חלם לביים סרט על פי האירוע ההיסטורי הזה, אבל אני חושב שגם אם פולנסקי היה מביים את זה, לא מעט מפיתולי העלילה – בעיקר אלה העוסקים במלחמות של כוח, מעמד ומגדר, ואפסיותו של האדם אל מול הטבע שמגמד גם את האמביציה האנושית הרצחנית ביותר – היו נשמרים. הדיאלוגים אולי היו טובים יותר (אבל לא פחות בומבסטיים).
וזו גם המסקנה איתה יצאתי מ״300: עליית האימפריה״. אמנם, אפקט ההפתעה שאיתו יצאתי מ״300״ פג, אבל גם האמביציה נדמית שונה הפעם. אז, זה היה סרט ישיר מאוד נטול תחכום או פיתולים. הסרט הזה כבר דומה יותר לספר היסטוריה עם יותר דמויות, מהלכים, משאים ומתנים, קפיצות בזמן, סיבות ותוצאות – שם הסרט רומז לתלמידי התיכון מי המנצח במלחמה הזאת. לעומת הישירות המענגת של הסרט הראשון – צועדים לקרב, נלחמים מתים – הסרט החדש כבר מנסה להיראות כמו טקסט פוליטי-היסטורי מוסמך. רציני מדי. הוא מתחיל בפלאשבק לעשר שנים לפני עלילת הסרט, המספר איך ניצתה המלחמה בין המעצמות, ואז עיקר הסרט מתרחש די במקביל לעלילת הסרט הקודם. בזמן שספרטה נלחמת, אנשי אתונה יוצאים לקרב אף הם. יש משהו מאוד מסורבל מבחינה עלילתית בסרט הזה, אבל כשהוא יורד לתכלס, הוא באופן מפתיע (ונטול כל עידון) פשוט סרט מלחמה מרהיב, המבוסס כולו – הפעם – כמעט באופן מוחלט בלחימה ימית, בלילה. גלים חוזרים ונשנים של קרבות בין ספינות היוונים (הפעם בהנהגת אתונה, אחרי נפילתה של ספרטה בסרט הקודם) ובין ספינות הפרסים. סצינות הקרב הימיות – הפעם על רקע כחול, ולא כתום כמו בסרט הקודם – הן המעניינות בסרט הזה. למעשה, מאז ״אדון ומפקד״ של פיטר ויר, לא ראיתי סצינות לחימה ימיות כה מוצלחות.
את ״300: עליית האימפריה״ ביים הישראלי נועם מורו, שהיה בשנים האחרונות אחד מבכירי במאי הפרסומות באמריקה. הוא כבר מונה לביים כמה סרטי המשך ופרש מכולם, ואת הסרט הזה הוא הביא אל החוף (ואיתו תמצאו ברולר לא מעט שמות ישראליים, כולל את יגאל נאור ואשרף ברהום בתפקידי משנה). ולמרות שהוא לוקח פורמט שמישהו אחר כבר המציא, הוא עדיין מצליח לייצר כמה וכמה רגעים מרשימים למדי. אם ״300״ השני יצליח, אין מניעה שכל שמונה שנים ימשיכו להתקדם עשור בתולדות יוון העתיקה. היו שם מספיק קרבות ומלחמות כדי לאכלס עוד סרטים רבים. אם ״300״ השני יצליח, הסרט הבא כבר יכול לעסוק במלחמות שבין אתונה ובין ספרטה. וכך לדלג עשורים עד שיגיעו לימי אלכנסדר מוקדון, שהוא כבר זכה לסרט מאת אוליבר סטון.
נועם מורו מוזמן כעת להביא את הניסיון שלו לחופי הארץ, ולביים כאן סרט על מלחמות החשמונאים.
אווה גרין נותנת הופעה מופרעת-נהדרת
ובזכותה כדאי לראות את 300