צפו: המדריך למהפכה הבאה של דורון צברי
דורון צברי. אמש ב״המערכת״
כשעיתונאות טובה, אנושיות מרגשת, מצפון חברתי חסר פשרות וכשרון קולנועי כביר נפגשים – אפשר (אולי) לשנות את העולם. או לפחות להצית את גפרור המרד. דורון צברי יצא לביים סרט תיעודי על הפיאסקו שנקרא ״הדיור הציבורי״, ועל מדינה ערלת לב שמפקירה את חלשיה. צברי חשף מילכוד 22 מוצף בביוב: רוב הסיכויים שאם אתם נזקקים, לא תהיו זכאים לדירה מטעם המדינה; אבל אם כן תהיו זכאים, יש סיכוי שמצב שלכם יהיה גרוע לא פחות, כי תיפלו לתוך דירות הבלהות של עמידר, ה-slumlords של ישראל. הסרט בן השעה, שהופק תוך שלושה חודשים (תחקיר, חמישה ימי צילום, עריכה ואריזה גרפית של עידו אמין), הפך אתמול לכתבה בתוכנית ״המערכת״ בערוץ 2 שמגישה מיקי חיימוביץ ועורכת שרון קרני. 17 אחוזי רייטינג צפו בחומר המאוד לא סקסי הזה, שהייתי בטוח שאראה, מתוך נימוס, חמש דקות מתוכו, אבל ב-2:00 בלילה גיליתי שאני לא יכול, ושאסור לי, להפסיק לצפות בו.
חוץ מהעובדה שצברי מציג מציאות חברתית מחפירה, שמייצגת את ההפך המוחלט מהערכים שבשמם נבנתה המדינה הזאת, הוא מצליח לייצר הזדהות עם אוכלוסיה שאנחנו (אני) מעדיפים על פי רוב לעצום עיניים מולה ולחשוב שהיא לא קיימת, אוכלוסיה של עוני, שנרמסת על ידי הממסד, וזוכה להתעלמות משאר האנשים שמעדיפים להאשים את העניים במצבם. תמיד הקורבנות אשמים הרי.
אז מה מיוחד בסרט הזה? לא יודע. הכישרון שבו, הלב שבו, הזעם הכבוש שבו, שמוגש באיפוק על המסך ומתפרץ אצל הצופה. זו לא סתם כתבת תחקיר שמציגה מידע מכעיס, או דוקו-אקטיביזם שמראה שנוכחותה של מצלמה יכול להפוך את יחסה של המערכת לפרט המצולם (וליצור מצג שווא של תפקוד), אלא אייטם טלוויזיוני שמבוים על ידי במאי קולנוע שיודע לאזן בצורה מדויקת בין הזדהות רגשית ובין מידע יבש. זה אף פעם לא רגשני מדי או לא יבש מדי, וזה מציק מצוקה שרק הולכת ומסתבכת. ואם אני מכיר קצת את דורון צברי, הייתי מהמר שזה רק חלק ראשון ממשהו גדול יותר, שלצד ההתפעלות שלי מהאמנות שבדבר, גם מצליח להקפיץ לי את הפיוזים כהוגן. (מה שכן, אפרים קישון היה כותב את זה מצחיק יותר). הנה הסרט/כתבה/אייטם/פרק במלואו: כ-50 דקות פלוס מבוא וסיפא.
ראיתי, התעצבתי, התעצבנתי, אכל אין מה לעשות. אני מרגיש שעם ישראל, מהבחינה הזו, נמצא במצב פוסט טראומתי. חצי מיליון יצאו לרחובות. חצי מיליון. ושום דבר לא קרה. או שבעצם קרה – הדברים הלכו אחורה. המצב השתפר לרעה, אם להשתמש בגששית. אז מאיפה נמצא את הכוח שוב להצית את גפרור המרד? (ויותר מזה – אם יש היום בחירות, מי זוכה? אותו אחד. אין אור באופק)
מחודשיים של מחאה לא קורה כלום. נתניהו עשה את כל שיכל להחזיר אותנו הביתה, לשבת ולקטר מול ריאליטי בטלוויזיה, וזה עבד. אין לחץ תמידי וממושך על המחליטים והמחוקקים וכך זה נראה.
ובנוסף – הטמטום של המצביעים. היתה כתבה לפני הבחירות עם מאוכזבי נתניהו "הוא מזניח אותנו, הליכוד הרס אותנו" וכן הלאה. הם נשאלו למי יצביעו: "ליכוד, כל החיים שלנו הצבענו רק ליכוד". או אידיוטים שמצביעים לבנט כי הוא "אח", ולא שמים לב שהוא השקיע כמה מיליונים מכספנו ב"מנהלת הזהות היהודית" ושאת שר השיכון שלו לא מעניין יוקר הדיור או הדיור הציבורי, העיקר שיבנו בשטחים.
הציבור מטומטם והציבור משלם.
כל מה שכתב ערן מ-26.3.2014 נכון.
בכל זאת לא כל הציבור מטומטם,איך משכנעים את הלא "מטומטמים" להצביע למפלגה חברתית?
את הסרטון של דורון צברי ששידרו מאתמול מאוד מאוחר
בערוץ 2.בטוח לא היו הרבה צופים לסרט כל כך חשוב,כמה סבלנות יוזמה זמן נחוץ להעביר צדק
מול שחיתות…..
לא מבין למה משלמי המיסים צריכים לממן דירה לרוב האנשים שהתראיינו לכתבה. הם הרי לא ממש נכים שאינם יכולים לעבוד. דיור זו לא זכות בסיסית! שיור ציבורי צריך להינתן רק למקרים קשים באמת והקריטריונים שקבעה המדינה נראים מוסריים ונכונים.
ראית את הסרט? ראינו את אותו הסרט?
אישה עם רגל קטועה יכולה לעבוד? איש חולה לב שלא מצליח לעלות במדרגות יכול לעבוד? ומה עם כל האנשים שהוצגו שם שעובדים במסרה מלאה בגנים, במעונים של ויצו, בחינוך מיוחד ועוד.
מדובר באנשים עובדים או אנשים בעלי נכות שלא מאפשרת להם לעבוד.