06 אפריל 2014 | 22:14 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

סוף ימי הדיבוב?

הבלוג הזה מציין רגע היסטורי בחייו של כותב שורות אלה. אתם כמעט ולא מוצאים במדור הזה סיפורים אישיים ואנקדוטות אוטוביוגרפיות, אבל מי שעוקב אחר הביקורות יודע לא מעט על חייו, טעמו, אמונותיו ונטיותיו של המבקר, גם בלי יותר מדי שום איזכורים אישיים. יש משהו חושפני בכתיבה המבוססת על טעם אישי, כזו שתמיד תהיה סובייקטיבית ושנובעת מתוך השקפת עולמו והעדפותיו של הכותב. אבל הפעם, בניגוד למנהג, בכל זאת: אנקדוטה אישית. זה קרה לפני שבועיים, בהקרנת העיתונאים ל״סרט לגו״. הייתי עם בת התשע, והצבתי בפניה בחירה: הגרסה באנגלית מצד שמאל, או הגרסה המדובבת לעברית מצד ימין. והיא בחרה, לראשונה, ללכת שמאלה, לגרסה המקורית באנגלית. באותו רגע הגיע לסיומו פרק בחיים שלי, פרק שהתחיל לפני 12 שנים וחצי. רק אז, כשנהייתי אבא, נחשפתי לראשונה לעולם של הסרטים המדובבים לעברית. כילד, אני לא זוכר סרטים רבים המדובבים לעברית, ובערך מאז שאני זוכר את עצמי אני יושב בקולנוע בסרטים באנגלית (או סרטים ישראליים). דיבוב לעברית אני זוכר רק מהטלוויזיה. לפני 12.5 שנה, כשנולדה בתי הגדולה, והתחלתי להתעניין בתפריט המוצע לילדים – תחילה בקלטות (כן, לפני 12.5 עוד ראינו סרטים בקלטות VHS), ואז בדי.וי.די ואז גם בקולנוע. בתחילה, הזדעזעתי מעולם הדיבוב המקומי. התרגום היה מיושן מאוד, ולא התאים לילדים (או לסרטים). נדמה לי שנשברתי כשראיתי בדי.וי.די את ״מלך האריות 3״ (מומלץ!) שם טימון מחריב את מאורת המשפחה שלו ומנסה להציג את זה כאילו הוא פתח להם חלון גג. ״סקיי-לייט״, הוא אמר באנגלית, אבל בעברית זה תורגם ל״אור מהשמים!״. התחלתי קמפיין זועם לעדכון תרגומי הדיבוב, ובשנים שאחר כך דורות המדבבים אכן הוחלפו, התרגומים התעדכנו, והבדיחות התחילו להצחיק גם בעברית, וכעת הייתי צריך לנהל קמפיין חדש, מול עמיתיי המבקרים, רובם היו אז עדיין ללא ילדים, שיפסיקו להתנשא על סרטים מדובבים. חלקם היו ממש מוצלחים. מאז, הנושא הזה ידע עליות וירידות. המפיצים גילו בעשור הזה את קהל הגיל הרך, ועוד ועוד סרטים מדובבים החלו לצאת. כל שנה סרט של פיקסאר, דרימוורקס ובהמשך שאר האולפנים. ואז התחילו לייבא סרטי אנימציה מהעולם. ואז התחילו לדבב סרטי לייב אקשן לקהל צעיר. סרטים מדובבים עשו כסף בארץ וגם היו להם חיי מסך ארוכים: הם יוצאים למסכים בחופשים, אבל נשארים באולמות בהצגות יומיות, בעיקר בסופי שבוע, למשך חודשים. ובתחילה, אני הייתי קהל שבוי כמו כל הורה אחר. הבנות היו רואות פוסטר של סרט אנימציה חדש על אוטובוס חולף ומיד רוצות לראות. בחופשים, זו אכן דרך טובה להעביר את הזמן, ובתור אבא שהוא מבקר קולנוע זו גם לא ממש בטלה (וגם הוצאה מוכרת). בעשר השנים האחרונות אני חושב שראיתי את רוב סרטי האנימציה והילדים שיצאו בארץ. רובם בעברית. אני מכיר כבר את קולות רוב המדבבים ואדע לזהות תוך רגע את דב רייזר, אלברט כהן, אוהד שחר ומשי קליינשטיין, המדבבים הלאומיים.

אבל בערך בגיל 9 הרצון לראות סרטים בגרסתם המדובבת נעלם. ראיתי את זה קורה לפני שלוש שנים אצל הגדולה, ועכשיו זה הגיע לקטנה. מבחינתם, סרטים מדובבים זה לילדים קטנים. אני לא בטוח שהמפיצים קולטים את זה, שסרט מדובב מביא להם קהל של זאטוטים וקהל שבוי של ההורה או הסבא/סבתא (ולפעמים שניהם), אבל גם מגביל את הקהל לגילאים 3 עד 9 בלבד. מעל זה, זה כבר לא מתאים. המעבר לצפייה בסרט עם תרגום לעברית הוא טקס החניכה הראשון של הילד, המעבר הראשון שלו לעולמם של המבוגרים. אז היו שלום מדבבים יקרים. נהניתי לבלות אתכם בבתי הקולנוע בתריסר השנים האחרונות, נדמה לי כעת שאינני זקוק עוד לשירותכם.

(פורסם ב״פנאי פלוס״, 2.4.2014)

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “סוף ימי הדיבוב?”

  1. דנידין 7 אפריל 2014 ב - 23:28 קישור ישיר

    איך שכחת את אלי גורנשטיין? המלך הבלתי מעורער של הרעים:
    ג’פאר, סקאר, איש הוודו, שירחאן, ועוד כמה.
    (וגם המורה בנמו, שם אין כלכך דמות רעה-קלאסית. למרות שיש רופא שיניים שזה רע בהגדרה)

  2. דורון (אחר) 9 אפריל 2014 ב - 22:07 קישור ישיר

    אני זוכר את הרגע הזה עם האחיות הקטנות שלי…
    רק נותר לקוות שהסרטים שתרצו לראות אכן יופצו בצורה מספקת גם בגרסה לא מדובבת, אולי תגלה שזה שדה הקרב הבא שלך מול המפיצים.


השאירו תגובה