06 אפריל 2014 | 22:39 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״סרט לגו״, ביקורת

"סרט לגו״. סרט מורכב

“סרט לגו״. סרט מורכב

על המסרים הסמויים ב״סרט לגו״ כבר כתבתי בתמצית כאן. ועל הרגע ההיסטורי שהסרט הזה מציין בביוגרפיה שלי, כתבתי כאן. ועכשיו, על הסרט.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 2.4.2014

כשהכריזו אולפני וורנר שהם עומדים לעשות סרט על פי הצעצועים של לגו הייתי משוכנע שעל הסרט הזה אני אוותר. היו ימים שבהם עושים סרט ובעקבותיו מייצרים צעצועים. עכשיו עושים סרטים מצעצועים. ״בארבי״ היו הראשונים. במקרה של ״רובוטריקים״ זה הצליח (מסחרית), במקרה של ״באטלשיפ״ זה כשל, ויש דיבורים על כך שגם ״מונופול״ יקבל גרסה קולנועית. ועכשיו מגיע ״לגו״, ואיתו מגיעה ההפתעה המעט מביכה: זה לא רע בכלל.

יש רגעים שבהם צריך להודות שהוליווד, עם כל החמדנות התאגידית שנמצאת בבסיסה, פשוט יודעת איך לעשות את העבודה. אני מניח שכל מי שהיה מעורב בפרויקט הזה הבין שמדובר במיזם שמה שמניע אותו זה ציניות. אין שום הגיון להפוך את צעצועי לגו לסרט מלבד רצון חולני לגרום לכל השותפים להתעשר. אז איך יוצאים מפרויקט כזה בכבוד? הרי כל האנשים השכירים בחברה צריכים לחזור הביתה ולספר למשפחות שלהם שהם עושים סרט על פי צעצועי לגו ולשמור על הכבוד שלהם, בלי להרגיש זונות. זה דרש לא מעט יצירתיות בפיצוח הסרט, והאמת, יש שם הברקה. זה כנראה מתחיל בכך שהם בחרו שני במאים עם חוש הומור מפותח, ונתנו להם להתפרע. פיל לורד וכריסטופר מילר כבר הבריקו כשעיבדו למסך את סדרת האייטיז ״רחוב ג׳אמפ 21״ (גם ״גשם של פלאפל״ שלהם היה לא רע בכלל) וב״סרט לגו״ הם הולכים על קונספט דומה: הומור מודע לעצמו. זה סרט שכל הזמן קורץ לצופיו, ומשתמש בכל כך הרבה בדיחות פנימיות, ועם לא מעט נוסטלגיה לצעצועי עבר, שיש סיכוי מצוין שהורים יביאו ילדיהם הקטנים לסרט ובשעה שהילדים יסנוורו מהצבעוניות הבוהקת והקצב ההיסטרי (והמתיש) של הסרט, ההורים דווקא יצחקו יותר. הסרט הזה יורה גבוה.

אבל זה אפילו יותר מזה. הפתיחה של ״סרט לגו״ די מבריקה. פרויקטים כאלה, מסחריים להחליא, המיועדים לקהל מאוד מסוים, מצליחים להחביא אמת חתרנית בתוכם. לתת לקוד התוכנה להציץ, לחשוף את האמת. הסרט מתחיל (אחרי הקדמה) בחייו השגרתיים של בנאי לגו בשם אמט (או ״אמת״, אם תרצו לתת לסרט גם משמעויות מיסטיות). הוא מנהל את חייו אך ורק על פי ספר ההוראות של לגו. והוא חי את החיים כפי שהם מוכתבים לו: קם בשעה קבועה, מנהל שגרת חיים קבועה, צופה בתוכנית הטלוויזיה שכולם רואים, ונוסע לעבודה יחד עם כולם. הוא חלק מפס יצור, חלק ממכונה גדולה יותר שהוא לא מודע לקיומה והוא חושב שיש לו זכות בחירה. בין תוכנית הטלוויזיה שמצחיקה אותו ולהיט הפופ ששוטף את מוחו, הוא לא שם לב שהוא חי חיים נשלטים, שמישהו מתכנת את חייו ואת בחירותיו עבורו. הנשיא המרושע של ממלכת לגו אומר בנאום שכל מי שלא יציית לו יוצא להורג, אבל רגע הדאגה הקטן מההצהרה הזאת מיד מוסח על ידי תוכניות הטלוויזיה ושירי הפופ שמוחקים כל מחשבה, דאגה או זהות אישית. במידה רבה, ״סרט לגו״, עם קצב כמעט אפילפטי, הוא מין סם הסחה כזה. הוא מראה לנו לשבריר שניה רגע של אמת, על האופן שבו תאגידי ענק משלבים ידיים עם השלטון כדי להסיח את דעתנו מהחיים האמיתיים, ואז הוא באמת מצליח להסיח את דעתנו ולצחוק מבדיחות על באטמן או וונדר-וומן ועל שאר הדמויות שיש לתאגיד וורנר את הזכויות עליהן.

העלילה, אם כן, היא על אותו אמט שחי חיי שגרה עד שפתאום הוא נתקבל באבן מסתורית ובאשה מסתורית-לא-פחות, שחושפת בפניו את הנבואה: שהוא בעצם חי ברימייק של ״מטריקס״. לא, באמת: שיום אחד יעלה ויבוא האחד, הנבחר, המיוחד, אחד הבנאים של עולם לגו, שיצליח לעצור את מזימתו של השליט להדביק את כל דמויות הלגו בסופר-גלו. הצופה המבוגר ושבע הסרטים מבין בשלב כלשהו, ככל שהעלילה הופכת יותר ויותר גדושה בדמויות שנכנסות משום-מקום ובנויה באופן שנראה שרירותי, שיש כאן מעין ואריאציה על ״צעצוע של סיפור״, רק בלי סיפור המסגרת: שזו עלילה המתרחשת בתוך ראשו של ילד המשחק במערכת הלגו שלו והופך אותה לשילוב בין סיפור העושה סובלימציה לחייו האישיים ובין סיפורי גיבורי העל שהוא מעריץ. ״סרט לגו״ מכיל המון בדיחות טובות, וככזה הוא מוצר תעשייתי שאולי מניעי יצירתו מושחתים ותאבי בצע, אבל הוא עשוי לעילא, לא לוקח את עצמו ברצינות, ונעשה עם לא מעט חופש יצירתי על ידי צמד הבמאים/תסריטאים שלו. הסרט כך כך מצליח בעולם שקל לדמיין את בואו של ״לגו 2״ בעוד 3-4 שנים, ולא צריך להיות גאון כדי להתחיל להמר שלא רחוק היום שבו נקבל גם את ״פליימוביל, הסרט״. הבעיה העיקרית שלו היא שהוא נהיה מונוטוני ומייגע באיזשהו שלב, קצת כמו תוכנית טלוויזיה יפנית שנראית כמו טריפ אסיד מטורלל ועד מהרה מנוונת את המוח ומנטרלת כל מחשבה חופשית.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״סרט לגו״, ביקורת”

  1. מאור 16 אפריל 2014 ב - 15:12 קישור ישיר

    מזל שקראתי את הביקורת אחרי שראיתי את הסרט.
    אני יודע שאתה נוהג להזהיר מספוילרים, אבל הפעם התפקשש לך בשתי נקודות עלילתיות מרכזיות.

    אחלה סרט ואני בטוח אראה אותו שוב, והפעם באנגלית, כדי לא לפספס אף רפרנס.


השאירו תגובה