״שפיצים״, "יש ילדים זיגזג״, ביקורת
״שפיצים״
על ההתלהבות שלי מסצינות הפתיחה של ״שפיצים״ כתבתי כאן. ואם אתם רוצים לראות את דויד גרוסמן מתארח ב״יש ילדים זיגזג״, דלגו קדימה.
פורסם ב״פנאי פלוס״, 2.4.2014
״שפיצים״
עשר השנים עם סרטי הילדים, אותן סיכמתי כאן, לימדו אותי (ואת בנותיי) להבדיל בין סרטי האיכות ובין סרטי הג׳אנק. בטופ נמצאים האולפנים ההוליוודיים: פיקסאר מובילים, דיסני מיד אחריהם, דרימוורקס אמנם לא יציבים באיכותם אבל עושים דברים טובים, וגם פוקס וסוני ובאחרונה גם יוניברסל עם סרטי ״גנוב על הירח״. אחריהם היפניים, ובייחוד האולפן של היאו מיאזאקי (שהערצתן של בנותיי לסרטיו היא מקור גאווה עבורי). אחריהם, באים הבריטיים, שמדי פעם מביאים סרט אנימציה סביר, בייחוד אם זה של אארדמן (בבעלות פיטר לורד, שלא קשור בכלל לפיל לורד, במאי האנימציה האמריקאי של ״סרט לגו״). ומתחת לזה, כל השאר. והמפיצים בארץ לא בוחלים בכלום. סרטים רוסיים, ספרדים, דרום אפריקאים ואפילו אינדונזים*. אם זה זול, הם קונים. כמות האשפה המצוירת שמגיעה למסכים בארץ לא תיאמן. זה כמו תעשיית החיקויים בבסטות בשוק: ״ריו״ מצליח? עושים חיקוי עם ״זמביזיה״. ״מדגסקר״ מצליח? עושים ״קומבה״. ״למצוא את נמו״ מצליח? מביאים עוד סרטי דגים (נגד תרנגולים) למיניהם מכל מיני ארצות בעולם, ולרוב זה ירוד. למעשה, אולמות הקולנוע הם המקום היחיד בעולם המסחר שבו המקור והחיקוי (ה-knock-off) עולים בדיוק אותו דבר. על סרט מושקע של פיקסאר ועל סרט עלוב תוצרת מלזיה תשלמו את אותם 38 שקלים. מצד שני, צריך להיזהר מדעות קדומות. כי אם רק היו מציגים בפניי את ״שפיצים״ כסרט ארגנטינאי הייתי חושש שזה עוד מוצר זניח. אלא ש״שפיצים״ מגיע עם לא מעט יוקרה באמתחתו: הוא לא רק מתהדר בתואר ״הסרט הארגנטינאי היקר בכל הזמנים״, הוא גם מגיע עם במאי מכובד בקרדיטים: חואן חוסה קמפנלה, שזכה באוסקר הזר על ״הסוד שבעיניים״, והחליט שסרטו הבא יהיה סרט אנימציה לילדים. ואכן, במשך כחצי שעה מדובר בסרט מהנה מאוד, שאף מכיל את אחת הסצינות הנפלאות והמבריקות שראיתי באחרונה.
הסרט מספר על נער שמקדיש את חייו למשחקי כדורגל שולחן. באחת מסצינות הפתיחה אנחנו רואים משחק כדורגל שולחן מונפש בווירטואוזיות נפלאה מתוך השולחן עצמו. פשוט נפלא. כמה שנים אחר כך, כשהוא כבר גדול, חוזר אל העיירה הקטנה כוכב הכדורגל הגדול של ארגנטינה ומקים במקום איצטדיון ומאיים להרוס את העיירה. דמעות הצער של חובב הכדורגל מעירות לחיים את שחקני כדורגל השולחן שמחליטים לצאת למלחמה להציל את העיירה. כן, כמו ״סרט לגו״, גם זה סיפור של צעצוע שקם לתחייה וצריך לנצח את האיש הרע ולהציל את עולמו מחורבן. אבל כאן יש באג משמעותי בסרט: אחרי כל נקודת המפנה הקסומה של שולחן הכדורגל שניעור לחיים, כל ההתרה של העלילה בכלל לא קשורה לעניין הכדורגל-שולחן-שקם-לחיים, ובמקום זאת הופך למשחק כדורגל בין כוכבי ארגנטינה ובין כל הלוזרים של העיירה הקטנה. אז בשביל היה צריך את כל עלילת שחקני הכדורגל המיניאטוריים? אלא אם כל עלילת הסרט אינה בעצם סוג של חלום של הגיבור, או אגדה שהוא מספר לבן שלו, על שחקנים שקמים לחיים, רק כדי לאושש את הביטחון העצמי שלו? לא יודע. כל החצי השני היה מבולגן ומשונה, אבל יש בסרט הזה חן מסוים, ועם כמה רגעים של גאונות ממש.
ואני חייב לומר: למרות שהרעיון ללהק כוכבי טלוויזיה לרגע למדבבי סרטי אנימציה כדי להפוך אותם לכאורה אטרקטיבים לילדים די נחות בעיניי, הליהוק של גלי וניר כמדבבים ב״שפיצים״ הוא הברקה. קודם כל, כי הם באים מעולם הדיבוב והאנימציה, וכי לניר יש דרך נהדרת למסור בדיחה, עם טיימינג מצוין. והוא לוהק לדמות המצחיקה בסרט. בקיצור, הצליח יפה.
מה שכן: גם ״סרט לגו״ וגם ״שפיצים״, כמו הרבה סרטים אחרים לילדים, נושאים את המסר ״האמינו!״. אמן! אני מסכים! האמינו. אבל במה בדיוק הסרטים האלה רוצים שנאמין?
(* אבל סרט אנימציה צרפתי מקסים ועדין בשם ״ארנסט וסלסטין״? לא, את זה הם לא מפיצים בארץ. למה?)
״יש ילדים זיגזג״
שנתיים אחרי בכורתו ושנה אחרי שהוקרן בפסטיבל ירושלים, מגיע סוף סוף ״יש ילדים זיגזג״ גם לבתי הקולנוע. מדובר בסרט הולנדי שהוא עיבוד לספרו הישראלי של דויד גרוסמן. המסע ברכבת של נונו מירושלים לרמת גן הופך כאן למסע מהולנד לניס דרך בלגיה, אבל כל השאר נשאר: נונו הוא עדיין אמנון, ילד שעוד רגע חוגג בר מצווה, ונקלע להרפתקאה עם זר מיסתורי שעוזר לו לגלות מי היתה אמו. הסצנריו היהודי נהיה משעשע במיוחד כשבסצינת מפתח שרה איזבלה רוסליני לילד את השיר ״נומי נומי ילדתי״ בעברית. וינסנט באל כתב וביים את הגרסה וזה ללא ספק סרט ילדים ונוער חביב מאוד, חלק ממסורת אירופית ותיקה של קולנוע לייב-אקשן המיועד לצעירים (חפשו את העיבודים הגרמנים לספרי אריך קסטנר בערוצי הסרטים). הסרט סובל מבינוניות מסוימת בתחום הליהוק – חוץ מהילד, כל השחקנים המבוגרים ממש לא מעניינים, ונדמה שמשהו באנרגיה הכללית קצת לאה. אבל גם עם כל זה, הוא סרט חינני מאוד. ״יש ילדים זיגזג״ הוא סרט חופשה יוצא דופן בכך שהוא מגיע ללא דיבוב והוא מרובה שפות – הולנדית, אנגלית, צרפתית וכאמור, גם קצת עברית. חדי העין יזהו את דויד גרוסמן כסטטיסט בסצינה האחרונה בסרט. סרט חביב מאוד.
הנה גרוסמן (מימין) בסצינת הסיום של הסרט, בתור אחד האורחים במסיבת הבר מצווה של נונו:
וזאת איזבלה רוסליני, שרה ״נוני נוני״ בעברית. רוסליני כיום בת 62. אמא שלה, אינגריד ברגמן, היתה בת 66 כשגילמה את גולדה מאיר בסדרת הטלוויזיה ״גולדה״. רוסליני כיום נראית כמו אמא שלה מגלמת את גולדה:
