״לאנצ׳בוקס״. נער הארוחות ממומבאי

ריטש בטרה, הבמאי של להיט הארט-האוס ״לאנצ׳בוקס״, מסתובב החודשים האחרונים בישראל בעבודה על סרטו השני. ב״לאנצ׳בוקס״ הוא מצליח לביים סרט שהוא בעצם רומן מכתבים. זה היה יכול להיות סרט קצר נפלא. כסרט ארוך, יש בו מגרעות:

פורסם ב״פנאי פלוס״, 10.4.2014

הסרט ההודי ״לאנץ׳-בוקס״, היה אחד מהסרטים האהובים בזירת הפסטיבלים של השנה שעברה. ואכן, יש בו משהו חביב וחינני מאוד. קצת כמו ״ווג׳דה״ הסעודי מלפני כמה חודשים, גם זה סרט שמציג בצורה ונטולת התלהמות, תמונה חברתית של עולם רחוק מאיתנו. עולם של מעמדות מובחנות ושל מערכת חברתית שנראית לעיניים שלנו כאילו היא מתרחשת על כוכב אחר. בשעת הצהריים, אנחנו לומדים, יוצאים רבבות שליחים מכל רחבי מומבאי באופניים, טוסטוסים, עגלות ורכבות כדי להביא לעובדים את קופסאות האוכל עם הבישולים שהכינו נשותיהם (או שהזמינו מהמסעדה). שיטה שנראית כאוטית אבל שבה כל קופסה מגיעה ליעדה, בלי כתובת, בלי שם. החלק הזה, שמצולם באופן שנראה תיעודי, מכיל את החלקים הכי מעניינים בסרט, תיעוד של שיטה, של מקום, שעושה חשק לברר איך זה באמת עובד. אבל הסרט הוא על עניין אחר: יום אחד, באופן מקרי, אשה אחת שולחת את ארוחת הצהריים לבעלה – שכבר לא מתלהב מבישוליה – והיא מגיעה בטעות לגבר אחר, אלמן מבוגר על סף פרישה. הוא, להבדיל מבעלה, אוכל את האוכל שלה בהנאה גדולה, דבר שמסב לה קורת רוח וסיפוק כשקופסת האוכל חוזרת ריקה. היא שולחת לו בקופסה הבאה מכתב תודה. הוא עונה בלקוניות, חושב שזו הטבחית מהמסעדה ממנה הוא מזמין. היא עונה. הוא משיב. וכך מדי יום, יחד עם הארוחה החמה, מתפתח לו קשר מכתבים בין שני אנשים שלא נפגשים. מצד אחד, מצליח ריטש בטרה (שנמצא בחודשים האלה לסירוגין בישראל, בחממת התסריטים בירושלים, בה הוא מפתח את סרטו השני), לפצח את הדרך לביים רומן מכתבים, סוגה המוכרת מהספרות ושנראתה עד כה לא מתאימה לעיבוד קולנועי. ובכן, זה עובד. מצד שני, סרט שבנוי כולו על ההתכתבות של שני אנשים, שמובילה לאינטימיות ולהזדככות, מציג, למרבה הצער, איכות כתיבה בינונית למדי.

נ.ב:

השם המקורי של הסרט בהינדי הוא ״דאבה״. שזה בעברית קופסה. השם הבינלאומי שנתנו יוצריו ומפיקיו הוא ״The Lunchbox״, שזה קופסת אוכל. עכשיו תארו לי את הלך המחשבה שהפך את אוסף הפרטים האלה לשם העברי ״לאנצ׳-בוקס״ (עם צ׳ לא סופית ומקף אמצעי).

ציוץ